יצר המין - מהותו תפקידו סיבוכיו ותיקונו

                  יצר המין - מהותו תפקידו סיבוכיו ותיקונו

יצר המין - הרצון להשתייך אל הנצח

לכל אדם מונח בעומק התודעה שהוא אינו נצחי וסופו להתכלות עוד גג מאה עשרים שנה, לכאורה עובדה זו אינה מעסיקה אף אחד חוץ מחולים סופניים וזקנים מאוד אולם זה לא נכון,

 

אמת זו מקננת עמוק עמוק בתוך האישיות ולא נותנת לה מנוח הידיעה שאני מוגבל ואני הולך להיגמר מכרסמת באדם והוא רוצה להישאר כאן לנצח, כי מידת הנצח היא אחת מהמידות האלוהיות ומוטבע בנו הרצון לקרבת אלוהים דהיינו להתקרב למידותיו לבססם בנפש ובתרבות ומימלא מוטבע גם באדם הרצון להיות יותר נצחי.

 אולם אין לאדם אפשרות לחיות לנצח לפחות לא כרגע, אבל אז הוא מגלה שאפשר לשכפל את עצמו לקחת את עצמו ולהקטין לממש קטן לטיפת חיים אחת תמציתית ובשיתוף פעולה עם עוד מישהי[2] הוא יכול לגרום לעצמו להיוולד מחדש בגוף אחר ואם עכשיו הוא בן שלושים במקום למות עוד שבעים שנה הוא יתחיל את הספירה מהתחלה, ואח"כ הילד הקטן יעשה אותו דבר וכיוון שהילד הוא המשך שלי זה כמו שאני מתחיל מחדש והנה השרשרת ממשיכה.. וההרגשה שמצאנו פטנט שחלקים ממני ממש נשארים כאן לנצח,

 

זה ההסבר כנראה לעובדה שלאבא או אמא הרבה יותר קל להקריב את חייהם בשביל ילדיהם מאשר בשביל אנשים אחרים, כמעט תמיד אם ח"ו יגיעו ההורים למצב של או הם או הילד הם יעדיפו את טובת הילד הסיבה לכך היא כיוון שהם רואים בילדיהם חלק מעצמם ולכן הם מרגשים שהם לא כל כך מפסידים כי חלק מהם נשאר עדיין.

 

יוצא אם כן שיצר המין דהיינו הכח להביא חיים הוא יותר גדול ועוצמתי מהכח לחיות כי אני חי מקסימום עוד מאה שנה אבל על ידי יצר המין אני יכול לחיות לנצח. לכן כח זה הוא יותר גדול מהכח של האדם הפרטי כיוון שהאדם הוא רק אחד אולם הכח הזה של כל המין האנושי וכשמו 'יצר המין' דהיינו הכח של כל המין האנושי ותפקידו  ודחיפתו להמשיך את המין האנושי כולו ולא רק לדאוג לקיומו של הפרט, ולכן בשימוש לא נכון בכח זה אני יכול להסתבך הרבה יותר מאשר הרצון שלי לחיות יכול לסבך אותי. וכן כותב הראי"ה[3]

 

יצרא דעריות (יצר המין) יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם"

 

פגם הברית מוביל לפסימיות

 

לפעמים אנו עלולים לחשוב שהאדם הוא מכונה נטרלית לא מושפעת מכלום ומחשבותיו הן אוביקטיביות לחלוטין, אולם התורה מגלה לנו שמעשיו של אדם ונפשו מאוד משפיעים על תפיסותיו השכליות כי כל הנפש היא אורגנית ומושפעת מכל המתרחש

 

ולכן אם בנפש האדם כל הכוחות מנוגדים וסותרים וכל כח מושך לכיוון שלו ובמיוחד יצר המין שהוא הכח הכי מרכזי והחזק והמאחד בתמציתיות את כל התאוות הגופניות כולן לכן אם כח עצום זה אינו מצליח להצטרף ולהיות מנותב גם הוא למגמה כללית ואחדותית שכלית ומוסרית אחת ככה יתפוס האדם את המציאות כולה כאוסף של כוחות סותרים ומונגדים שאין להם שום מנהל מגמה ותכלית. וכן כותב הראי"ה בח' קבצים א תתצז:

 

התאוה המינית כוללת בעצמותה..את החלק היסודי מכל הנטיות כולן, אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו..ומבשרו יחזה אדם אלוה..רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.

 

פסימיות מובילה לפגם הברית

 

ראינו שיש השפעה של פגם הברית על התפיסה האחדותית של המציאות אולם עניין זה עובד גם הפוך, האדם שתופס את המציאות כפרודה ולא אחדותית כרעה ולא טובה כסתמית ולא מגמתית הוא בעצמו לא רוצה להישאר בה ולכן גם אינו רוצה להביא אחרים לתוכה.

 

אולם כאן יש בעיה כי יש במעשה זה תענוג גדול ולמה? כי כדי שהעולם ימשיך להתקיים בצורה טבעית טבע הקב"ה בקיום הצרכים הבסיסים של האנושות תענוג ובהימנעות מהם סבל מסויים ועל ידי כך אנשים ידחפו בצורה טבעית להמשיך את העולם, למשל יש תענוג גדול לאכול ויש סבל כשלא אוכלים יש תענוג להוציא את הפסולת מהגוף ויש סבל כשלא עושים את זה, ויש תענוג המחובר בעצם המעשה עצמו להבאת חיים לעולם ויש סבל כשנמענים ממעשה זה . 

 

לכן האדם הפסימי המדוכדך שלא רואה את כל הטוב והאידיאליות והאחדות שבחיים הוא חפץ להתענג בלי להחיות, לכן בבחירתו החופשית הוא יכול להתערב בטבע ולסרס אותו לקחת ממנו מה שרוצה ולזרוק את מה שלא רוצה ולכן הוא מנתק את העונג מהבאת החיים, ולכן תרבות שיש בה יותר ויותר אתאיזם והשקפות פרודיות כפרניות עצובות ללא מגמה ללא התפתחות ואמונה בחיים ובטוב מובילות לעיסוק במעשה עצמו ללא קשר לילודה והמשכת החיים וכן מסביר הראי"ה שם:

 

ההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה (לניתוקה) של תאות המין מן האידיאליות[4], שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית"

 

ניתוק יצר החיים מהמשכת החיים מוביל לאובססיה

 

אולם כאן זה לא נגמר, אם היינו רואים אנשים שמנתקים בין הרצון להחיות למעשה התענוג ועושים מעשה זה בצורה סבירה זה היה מסביר את כל התהליך אולם אנחנו רואים במציאות שהניתוק מוביל לאובססיה, המעשה עצמו הופך להיות בדרגת אלוהות והוא עלול להעסיק את האדם בצורה מוגזמת וחולה עד שנדמה לפעמים שזה רק מה שיש בעולם ויש לתת את הדעת מה המניע העמוק להמתסר לזה כל כך הרבה..

 

אולם על פי מה שהסביר הראי"ה הכל מובן. בניתוק כח התענוג מיצר המין לא עבדנו על אלוהים אלא שיתקנו את הכח הכי עצום באדם הרוצה לחיות ולהישאר לנצח כח זה מתמלא ויוצא אל הפועל ונרגע רק בהבאת החיים לעולם, בניתוק המין מהילודה כח זה נלחץ עוד יותר ומפנים שהוא באמת הולך למות ללא זכר, בנוסף הפסימיות והכפירה הקודחת בראשו שאין עוד כלום חוץ מהעולם הזה ושאין שום המשך חיים בעולמות עליונים ונפלאים מהעולם הזה כל זה מוליד לנו: 'נל"ת' - נפש לחוצת תאוות, ברמה היסטרית,

 

למה? כי זה כמו למשל אדם שנכנס לחנות ממתקים ואומרים לו שיש לו שעה לשבת כאן בחנות, ובנוסף יש קומה שניה בחנות אם המון סרטים מהנים ומשחקי מחשב וגם כשיצא מהחנות יוכל לקבל אחר כך ממתקים בהזמנת משלוח, מן הסתם האדם יאכל את הממתקים אבל בנחת וגם יעלה לשחק במחשבים ולא יהיה לחוץ דווקא רק על הממתקים בצורה אובססיבית כי יודע תמיד שיוכל גם אח"כ להנות מהם ויש עוד הנאות חוץ מהם.

 

אולם אם אדם יכנס לחנות ויודיעו לו שיש לו שעה להנות בחנות ממתקים ואין בחנות עוד כלום חוץ מהממתקים ועוד שעה הוא לא יוכל לאכול יותר בחיים את אותם ממתקים מן הסתם בשעה הזו הוא יהיה עסוק בצורה אובססיבית לטעום מכל הסוגים לחוות את כל הטעמים כי חיים רק פעם אחת.

 

ממש ככה אדם שתופס שהעולם הזה חומרי מוגבל סופי ויש לו רק שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה לחוות אותם ותענוגות חומריים זה רק מה שיש כאן ואין למציאות שלנו שום המשך אין עולם הבא אז ודאי שיהיה עסוק רק במין כי זה התאווה הכללית הכוללת בתוכה את כל התאוות בצורה תמציתית וההתמסרות לתאווה זו היא החוויה הגופנית החומרית הכי מענגת שיכולה להימצא והדחיפה למצות ולחוות את העולם לפני שהוא נגמר עלינו סופית מובילה לעיסוק אובססיבי בנושא זה.

 

תאווה - החלק הנמוך של האהבה שנפרד ממקורו

 

כל ההסבר הזה נכון וטוב אולם יש עוד עומק בעניין זה. צריך לדעת שכל תאווה נבראה מחוברת למידה ערכית ואצילית מסויימת ומסיבה עמוקה שאין כאן המקום לפרטה[5] בחלק מכוחות החיים נפרדו התאוות מהערכים מה שיוצר אפשרות להנות מהתאווה בלי קידום וגילוי הערך האצילי שהיא שייכת אליו באמת, אולם ככל ילד שנותק מאימו ושואף לחזור אליה גם התאווה רוצה כל הזמן לחזור לשורשה וחפצה להתאחד עם מקורה והיא היא מה שדוחף את האדם להתאוות לעניין מסויים על מנת שיאחדו אותה בחזרה עם מקורה הערך האצילי, אולם שאדם מנתק בין הערך האצילי של המשכת החיים אהבה ומשפחתיות לבין התאווה כח התאווה אינו מתחבר למקורו וממשיך כל הזמן לדרוש תיקון העלאה ויחוד עם מקורו וזהו סוד האובססיה של התאוות הגדלה בזמן הניתוק החפצה להתקן ולהתאחד עם מקורה בכל מחיר ובכך להרגע וכן כותב הראי"ה[6]

 

כל תאווה אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאווה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההויה, ומרבה את אור אלוהים בעולם. תאוות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שהתאוות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות־קדושה שנפלו אל הקליפות, וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם להעלותם אל מרומי קדושתם, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאווה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, בשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות הללו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות מלאים"

הגבולות הרבים על יצר המין נובעים מעוצמתו ולא משנאתו

 

לפעמים עלולים לתפוס את הדת כשונאת את החיים ואת העונג כי הרי היא מצווה עליו המון איסורים בכח הכי מענג גופנית אולם אם מבינים נכון שכח זה מאוד עוצמתי ובשימוש לא נכון איתו הוא עלול לפגוע ולפרק משפחות וקשרים עמוקים אז מבינים שההגבלות עליו אינם לגרום לסבל אלא להנות ממנו ולנצל אותו בלי שיחולל נזקים

 

ממש כמו ששולחן עץ באולם אירועים אין עליו כמעט כלל הגבלות והוא פתוח לכל האורחים ויכולים לשבת עליו ולאכול אולם הלוח חשמל סגור ונעול ויש מפתח רק לחשמלאי וכו' למה על הלוח יש המון הגבלות והרשאות? בדיוק מאותו עניין הכח של שולחן הוא חשוב אבל הכח שיש בלוח חשמל הוא הרבה הרבה יותר קריטי ועוצמתי ממנו כל האורות המזגן השקעים הברקו המצגת התזמורת הצלם התנורים המקררים של האוכל הכל הכל תלוי בלוח זה 

ואם מתשמשים בחשמל נכון הוא יכול לתת תאורה ולהחיות את כל המכשירים באולם אבל בנגיעה אחת לא נכונה זה עלול להוביל להתחשמלות וקטיעה אכזרית של כל האירוע בזמן ששולחן אוכל לא יכול להגיע לנזקים הללו, ובגלל עוצמתו הלוח חשמל מגיע אלינו עם הרבה יותר חומרות איסורים והגבלות, לא כדי לגרום לנו סבל אלא להפך כדי שנהנה ממנו ולא ניפגע ממנו.

 

---

 

[1] איבר ההולדה.

[2] נכתב בלשון של גבר אבל העיקרון נכון לאישה בדיוק אותו דבר כי שלושה שותפים באדם וגם האישה מביאה חלק ממנה שהופך להיות הילד עצמו.

[3] אורות הקודש ג פס לו.

[4] האידיאליות של תאוות המין זה בניית משפחה הרצון להחיות  בהבאת ילדים ולהתחבר למידת הנצח.

[5] סוגיה זו היא סוגיית שבירת הכלים (עץ חיים שערים  ט) בו נפלו הכלים ונסתלקו האורות למעלה וחלק מהאורות נשארו בתוך הכלים אורות אלו הם התאוות וכיוון שהם שיייכים לאור מאוד גבוה משם עוצמתם וכוחם למשוך הרבה אנשים.

[6] קבצ׳ א קפח