שו"ת באמונה



שו"ת באמונה
תשובות קצרות למאה שאלות וטענות באמונה במגוון נושאים

אלוהים

למה ססמתנו היא שאלוהים אחד? מה כל כך חשוב באמירה זו?

הפס': "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מבטא את יסוד ועיקר האמונה הישראלית שהעולם כולו הוא גילוי של רצון אחד מהות אחת ונשמה אחת, וזה בשורה מהפכנית שעם ישראל הנחיל[1] לעולם אלילי שתפס את העולם בצורה מופרדת. 

אל פירושו כוח, עמי קדם תפסו את כח הגשם (אל הגשם) כעובד בנפרד ובמנותק מכח המוסר, וכח האהבה כנפרד ומנותק מכח הגבורה וכו' ובאה היהדות בתפיסתה הבוגרת וגילתה לעולם שכל הכוחות כולם עובדים בהרמוניה וכל כח תלוי בכח אחר לכן אם תהיה ירידה מוסרית גם הגשם יחסר כי הכל אורגני "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש " 

אמונה זאת היא הכי רלוונטית גם כיום כיוון שעדיין העולם מלא מאנשים החושבים שלא משנה מה מצבנו המוסרי הערכי הרוחני העיקר שיהיה לנו צבא וכלכלה בטוחה (אל המלחמה) ואינם מבינים שהכל תלוי אחד בשני. ההיסטוריה מלאה מאימפריות חומריות אדירות שקרסו רק בגלל שהזניחו את המימד הערכי הרוחני ומימלא נגררו להסתאבות ופירוק חומרי. וכן בצורה פרטית התודעה משפיעה על הנפש והפוך הכל מאוחד לכן לא נכון להתמכר לכח אחד בנפש על חשבון דיכוי כוחות אחרים, לכן כל כך חשוב במיוחד בימינו ארבע פעמים ביום לעצום עיניים ולומר להיזכר ולהזכיר לנו ולעולם את האמת הגדולה הזו.

אם יש אלוהים אז איפה הוא? למה לא רואים אותו?

כל דבר במציאות איננו נפגשים איתו ישירות אלא דרך פעולותיו וגילוייו, למשל: הידיעה שלנו שיש לאדם שכל ולזבוב אין, אינה נובעת מהעובדה שפתחנו לאדם את הראש וראינו שכל ואצל הזבוב לא, אלא מתוך מבט על מעשיהם וגילוייהם אני לומד מה יש בהם. למשל מתוך מכלול המעשים של הזבוב הכוללים רק דחפים טבעיים שאינם מראים לי חשיבה לוגית עמוקה אני מבין שאין לו שכל, ומתוך מעשיו של האדם הכוללים משפטים שכליים ארוכים בניית דברים הדורשים מחשבה וחכמה אני מסיק שיש בו כח רוחני הנקרא שכל שהוא היוצר והמתגלה בכל התופעות בעלות אופי מחשבה מובהק. כך מתוך התבוננות על הבריאה אני מסיק מה יש בה. מתוך החכמה האין סופית שבעולם, מתוך הסדר המופתי הקבוע שלו מתוך אין סוף החיים המתגלים בו מתוך מבט על האחדותיות וההרמוניה של כלל הכוחות שלו, מתוך השקפה על קצב התפתחותו התמידי והקבוע לעולם טוב יותר, אני מסיק שיש בעולם מהות רוחנית אחת המאחדת מסדרת ומטיבה אותו כל הזמן, מהות זאת נקראת בחז"ל נשמת העולם - אלוהים, נעים מאוד. (מקורות להרחבה דעת אלוהים לראי"ה ואורות עמ' קיט')

"למה אלוהים לא מדבר איתי?"

שאלה זו דומה לשאלה של עובר למה האמא לא מדברת איתי? האמא מדברת איתו כל הזמן רק בכלים שהוא מסוגל להבין ע"י חבל הטבור ע"י שהיא עוטפת אותו ומזינה ומגדלת אותו כמו כן אלוהים מדבר איתנו כל הזמן אבל בכלים שלנו השאלה האם אנחנו שומעים אותו..אלוהים מדבר איתנו דרך המציאות עצמה וכן כתב המלבי"ם (איוב פרק לא פסוק לח לט'): "גם ברר לו שבחנם התלונן על מה שה' העלים דבריו מבני אדם ולא יודיעם את חטאתם..כי כבר יודיעהו הודעות שמימיות בחלום ובחזון, גם יודיעם זאת על ידי חולאים וייסורים, שכל אלה (מאורעות המציאותחלומות ייסורים חולאים) הם הדברים שידבר אלוהים בעצמו את האדם להשיבו מדרכו הרעה וחיה". 

ולא רק מאורעות המציאות הם דבר ה' אלא גם ובעיקר הקולות הנובעים מעומק האישיות שלנו, למשל בראותנו אדם בצרה מתעוררים בנו קולות הכמעט מכריחים אותנו לעזור לו ודוחפים אותנו אל הטוב והיושר קולות אלה הם ממש קולו של אלוהים וכן כותב הרב קוק (אורות ישראל א' ו'):  "שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, נטיה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאוות היותר שפלות..ולעומתה שאיפת הטוב, להשכילו ולהיטיבו.הדרך האחד הוא דרך הירידה, כלומר להדריך את האדם בחינוך כזה עד אשר סוף כל סוף ישתקע קול אלוהים אשר בלבבו, ויהיה כולו יכול להיות מסור לשאיפותיו המוטבעות בעומק חומרו, ויצר הרע..הדרך השניה היא דרך העלייה, לבקש לחנך את האדם עד שיבא למרום המטרה, שרק קול האלוהים ישמע בלבבו, ורק הטוב האור החסד והאהבה יהיה חלקו, זה הדרך הולך ונכבש לאטו, בצעדים מדודים ואופן חשאי למאד" 

 "טענות יוצאות מהרגיל דורשות ראיות יוצאות מהרגיל. הטענה בדבר קיום הא-ל היא יוצאת מהרגיל, איפה הראיות שלכם?"

טענות יוצאות מהרגיל דורשות ראיות יוצאות מהרגיל. הטענה שכל היקום המופלא שאנו רואים, עם חוקי הטבע המדויקים הקבועים והאחידים שבו, עולם החי המגוון והמדהים, והאדם עם תודעתו ותבונתו, אינם אלא תוצר של חומר דומם ומקרה עיוור, היא טענה יוצאת מהרגיל בהחלט. איפה הראיות שלכם?

"מי אמר שאלוהים חושב עלינו טוב ורוצה רק את טובתנו?"

גילוי מחשבתו של הבורא היא פשוטה והיא עובדת בדיוק כמו גילוי מחשבתו של האדם, פשוט צריך להביט במעשיו, אם רואים אנו אדם שכל היום מתאמן ומשקיע בפיתוח גופו אנחנו מבינים שרצונו לפתח את גופו, כך בדיוק כשאנו מביטים על כל המציאות כולה המתגלית אלינו בצורה אבולוציונית התפתחותית קבועה אנו רואים שכל הזמן איכות החיים המתגלה אלינו עולה באיכותה ומשתכללת, דומם צומח חי מדבר ומשם לנביאים וכו  לכן מחשבתו ורצונו של הבורא היא: 'פיתוח ושכלול העולם לדרגת חיים יותר איכותית'. זאת אומרת הטבה. "טוב ה' לכל" זה מה שהוא אומר לנו במעשיו הלו היא המציאות עצמה 'לא הכל טוב בהווה אבל הכל לטובה'.

"אם ה' הוא טוב גמור וברא את העולם כדי להטיב לנו למה לפעמים רע לי?"

ודאי שה' ברא אותנו כדי להטיב לנו אולם ההטבה במלואה לא מתממשת כעתכרגע אנחנו בדרך להשיג אותה. לשכוח יסוד זה, זה כמו חתן הנכנס ביום חופתו אל הספר ואומר לו תעשה לי תספורת יפה לקראת חתונתי, ואמר לו הספר ודאי תיכנס אלי ואטיב את המראה שלך והתחיל הספר לגלח לו את כל חלקו התחתון של ראשו, ונלחץ החתן, וצעק 'אתה רוצה בטובתי?? הרי הייתי נראה יותר טוב לפני שנכנסתי, ועכשיו מה יצא מכל הסיפור הזה? ואיפה פה היופי שהבטחת לי?? רק כיעור יש כאן', אם יבין החתן שהוא בדרך אל היעד וכרגע הוא באמצע לבנות אותו ודאי יירגע ויוכל לקבל את החסרונות במראהו עד הטבת מראהו הסופית, ככה היא גם דרך העולם פרי עם פירות מתוקים עובר הרבה זמן בדרך שהפירות מרים ובוסריים עד שהוא מגיע להשלמתו שם הכל מתוק ובשל וכך גם תינוק קטן עד שגדל ומקבל את כוחות המוסר והשכל. (מקורות להרחבה מהר"ל נצח ישראל פרק יט.)

"אם ה' הוא הטוב הגמור אז כל הרע במציאות לא בא מאלוהים זה כביכול מפגש עם מישהו אחר.."

ח"ו אין מישהו אחר! "אין עוד מלבדו" כל המציאות כולה היא גילוי של אלוהים כולל הרע בעצמו שגם דרכו הטוב היותר עליון מתגלה, והוא בעצמו ברא אותו "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה"[2] (מקורות להרחבה רמח"ל ספר דעת תבונות)

"אם אלוהים הוא טוב למה ברא את הרע? שהיה בורא רק את הטוב..

אם היה בורא רק טוב זה היה פחות טוב..תתאר לך שאיינשטין רוצה ללמד את בנו מתמטיקה כדי להטיב לו שיהיה פיזיקאי כמוהו, אם יאמר לו כל הזמן על כל תרגיל מה הדרך ומה התשובה בנו לא יהיה משכיל ופיזיקאי מקורי פורץ דרכים גדול כמוהו הוא מקסימום ידע קצת ידע, כדי להביא אותו לדרגה של אביו הוא חייב לצמצם את עצמו להעלים את עצמו ממנו, לתת לו תרגיל ולעזוב אותו כביכול לבד כדי לתת לו להתמודד לבד ועל ידי זה לפתח בעצמו את החשיבה ואת כח הריכוז ע"י  העלמות של אביו מתחיל להתפתח המון רע כביכול כי ע"י הצבה לא נכונה של תשובה נגררות המון המון טעויות ואז צריך דרך ארוכה ושעות של סבל ועמל הדורשים חשיבה והעמקה בתרגילים עד לפיתרון הנכון אולם רק ככה הוא בונה בעצמו את הכישורים הנדרשים להגיע לדרגה של אביו. בדיוק כך ה' ית' שהוא הטוב הגמור טובו עצמאי וחופשי כי הוא לא קיבל אותו מאף אחד והוא רצה להטיב לנו כלומר לעשות אותנו טובים עצמאים וחופשיים כמוהו אולם אם הוא רק יתן לנו את הטוב אנחנו לא באמת נהיה טובים ועצמאים כמוהו כי הוא אינו שייך לנו הוא יהיה חיצוני לנו ואנחנו בעצמנו לא נהיה טובים אלא יצורים נבראים שהביאו להם טוב חיצוני כמו תלמיד שהביאו לו מלא ידע..וזה כלל אינו טובו של ה', זה אינו הטוב הגמור העצמי של ה', ולכן כדי להטיב לנו הטבה יותר שלימה צמצם ה' את טובו האין סופי ומימלא נולד מזה מציאות של רע ממש, אבל הכל הכל  כדי שיהיה לנו התמודדות עם הרע ועל ידי התמודדות שלנו עם הרע והתגברות עליו אנחנו מפתחים בנו יכולות של טוב עושים את עצמנו הרבה יותר טובים, טובים באמת, טובים מתוך בחירה ונהיים טובים בטוב האלוהי הטוב החופשי והעצמאי. (מקורות להרחבה רמח"ל דרך ה' א' ב').

"איך אפשר לאהוב את ה' זה משהו מאוד מופשט  ולמה הוא מצווה אותנו לאהוב אותו מה הוא זקוק לאהבה?"

הגמ' בסוטה יד מלמדת אותנו שהקשר שלנו אל ה' ית' הוא אך ורק דרך מידותיו הטובות המתגלות בעולם כגון חסדו שזה כל החסד העולמי ועוד למעלה ממנו ואהבתו שזה כל האהבה העולמית ולמעלה ממנה וחכמתו שזה כל החכמה העולמית ולמעלה ממנה וכו' ומוסיפה הגמ' וקובעת שדבקות בה' הכוונה דבקות במידותיו הטובות כמו כן אהבת ה' על פי אמונת ישראל היא אהבת מידותיו הטובות, לאהוב את החסד לאהוב את החכמה לאהוב את הטוב והיושר וכו'. ודאי שה' אינו זקוק לאהבה אלא כל מה שמצווה אותנו זה על פי מה שבונה אותנו ומטיב לנו ואם בני אדם לא יאהבו את מידותיו הטובות לא יהיה אפשר לתקן את העולם ולהטיב את מצבנו.(מקורות להרחבה מאמר דעת אלוהים להראי"ה קוק.)

"איך אפשר לצוות על אהבת ה' או שאתה אוהב משהו או שלא?"

אהבה בניגוד להתאהבות היא דבר שאפשר לפתח ע"י נתינה והשקעה בדבר שאותו צריך לאהוב, למשל במקרה שלנו אהבת ה' הכוונה אהבת מידותיו הטובות עם משקיעים בהם ונותנים מזמננו וממאמצנו להעצימם בנו ובעולם אנחנו נקשרים אליהם ודרכם נידבקים בה' ית' וכן כתב המכתב מאליהו חלק ג' עמ' 89: "אהבה היא תולדה של נתינה. למקום שנותן נותן הוא מעצמו ומימלא יאהב את המקבל כי הוא מוצא את עצמו כלול בו. ואם ירבה מאוד את חסדו עם רעהו ימצא את כל עצמו כלול בו ויאהבנו בבחינת כמוך ממש ואהבת לרעך כמוך כמוך בלי שום הפרש" ובמכתב מאליהו (חלק א' עמ' 36 ) מביא ראיה להנחה שאהבה היא תולדה של נתינה: "ראיתי והנה מעשה הורים צעירים ראו את כל חמדת חייהם בבנם הקטן בשעת חירום ומלחמה פרצה במקום ההוא ויברחו כולם משדה המלחמה ויקר המקרה אשר האויבים הפרידו בין הדבקים והאב ובנו נשארו לצד אחד והאמא לצד אחר וכה נפרדו ביגונם ובגעגועיהם כמה שנים עד אשר שקטה המלחמה והשלום שב אל מקומו ויפגשו כולם בני המשפחה וישמחו איש ברעהו והנה פלא לא יכלו לתקן את אשר חסר להם בזמנו אהבת האב ובנו הייתה יותר עמוקה ודבוקה מאהבת האם והבן..הוא אשר גידל האב את בנה הקטן תחתיה זה אשר חסר לה, ושב אל האב במקומה. האהבה באה מן הנתינה ההיא עברה כולה אל האב"

"דע את אלוקי אביך מצווים אותי לדעת את ה' ומצד שני אומרים לי ושמהחשבה שלנו לא תופסת אותו אז מה יש לדעת?"

דעת אלוהים בצורתה הנמוכה נתפסת כלימוד וידיעה מהותו של ה' ית' איך שהוא באמת אולם ההבנה העמוקה יודעת שהיא לא יכולה לדבר ולחשוב במה שהוא מעל כלי קליטתה לכן היא עוסקת במה שהיא תופסת מאלוהים וזה את 'טובו המתגלה בעולם דרך מידותיו הטובות ואת זה היא יכולה לקלוט' לכן לדעת את אלוהים הכוונה לדעת את הטוב שבמציאות. לכן אדם הרוצה להכיר את אלוהים צריך להכיר את הטוב וכן כותב הרב קוק[3]: "תחילת השער העליון לדעת אלוהים הוא להודיע באמת איך האדם מאושר אושר רוחני נעלה על ידי הכרת אלוהים שהיא הכרת הטוב אבל כאשר הטוב הזה הוא טוב מוחלט רק כשהוא אמת מוחלט" (מקורות להרחבה מאמר דעת אלוהים לראי"ה קוק)

"מה זה ללמוד על הטוב? כל אחד מגדיר את הטוב אחרת."

לא צריך לסבך את זה, זה מאוד פשוט, כולם מסכימים על ערכי הטוב הכללים שהם אבני היסוד של הטוב במציאות שהם טובים וחשוב שהם יצאו אל הפועל באדם ובאנושות, כגון שיהיה לאדם חירות ולא ידכאו לו את רצונותיו ושהוא יהיה משכיל ולא אדם שאינו יודע קרוא וכתוב ושידע ללמוד לבד ולהבין ולהתבונן, ושכל בני אדם יהיו בעלי חסד וידעו לתת ולתרום אחד לשני, ושידעו גם להתאפק מתי שצריך ולא יעשו כל מה שהם רוצים תמיד כי אחרת אתה יודע מה יהיה כאן..וגם כולם מסכימים שטוב שיהיה הרמוניה במציאות ולא כאוס מוחלט, ושהאדם יוכל לנצח את האתגרים העומדים בפניו שהתרבות האנושית תדע לנצח את המחלות והמוות ונחיה לנצח ושהעולם ידע להודות על טעויות ולהודות על הטוב אחד לשני ושאנשים יצליחו לתקשר ולהתחבר אחד לשני ולא יהיה פירודים ומחלוקות ושנצליח להוציא את כל זה אל הפועל במציאות ולא רק ברעיונות.  כל הערכים האלו הם עשרת הספירות, הכתר מבטא את הרצון הטוב הפועל מתוך חירות ולא בכפייה, החכמה את ההשכלה וההגדרה, הבינה את ההבנה והתבוננות, החסד את הנתינה, הגבורה את האיפוק, התפארת את ההרמוניה והאמת הכוללת, הנצח את הכח הנצחי ולנצח אתגרים, ההוד את כח להודות וההודאה על האמת, היסוד את היכולת להיקשר ולהתחבר לזולת, והמלכות את הכח הכונס את כל האידיאלים ומוציאם אל הפועל, ובמילה אחת המרכזת את כל הטוב - 'אלוהים'.

"למה לעבוד את אלוהים הוא לא מסתדר לבד? למה הוא צריך עבדים ועוד בני אדם קטנים ומוגבלים במה הם מועילים לו?"

עבודת ה' היא בשבילנו. משל למיליונר גדול שהולך ברחוב ורואה עני בלי שיניים בקושי עם בגדים ללא עבודה ללא משפחה מלא מחלות והציע לו לעבוד אצלו הוא יעשה כל מה שהעשיר יאמר לו ויקבל שכר, העבודה היא לקום להתרחץ ללכת לחייט לקנות חליפה מתאימה לקבוע תורים לרופא שיניים לטיפולים ולהשתלה אח"כ ללכת לספר ואז לכיתה ללמוד אותיות וכו' והוא מממן לו הכל ודואג שאם יעשה את כל זה הוא ידאג לו לעבודה ומשפחה וחיים איכותיים ויוציא אותו מהבוץ שנמצא, והעני מסכים קם ועושה מעשים אלו כל יום ומקפיד לקום מוקדם ולהגיע לכיתה ואח"כ לרופא לטיפולי שיניים ארוכים ולהשתלות וכו ויום אחד פוגש אותו חברו הקבצן ושואל אותו במה אתה עובד כל היום רץ הולך לומד משקיע בשביל מי אתה עובד קשה? ענה לו העובד אני עובד אצל המיליונר הגדול..שואל את חברו 'תגיד לי המיליונר לא מסתדר לבד למה צריך עבדים ועוד עבדים כמוך'.. עבודת ה' בצורתה הנמוכה נתפסת כהשתעבדות והכנעה לכח זר ועלום מחוץ למציאות, הבנה זו מדכאת את האדם וממלאת אותו הזיות ועצבנות,[4], ההבנה העמוקה היא שהקב"ה מסתדר מצוין גם בלעדנו וציווה אותנו לעבד את מידותינו ואת מציאותינו כדי שלנו יהיה יותר טוב וכיוון שה' רוצה שאנחנו וכל המציאות תהיה יותר טובה אזי מתי שאנחנו עוסקים בפיתוח המציאות זה נקרא עבודת ה'. וכן הגדיר הראי"ה את עבודת ה' בח' קבצים א' קע"ג: "האדם נוצר לעבוד עבודת אלוהים, עובד הוא את אלוהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתייחסת אליו יחס קרוב או רחוק" "עצם עבודת אלוהים היינו הכשרת האדם להיות טוב לכל"[5] (מקורות להרחבה מאמר עבודת אלוהים לראי"ה קוק)

"אם כן יהודים שהם כופרים אבל עוסקים במגמות מוסריות וערכיות זה נחשב שהם עובדים את אלוהים ודורשים את אלוהים?"

בודאי. כי כל עיסוק בטוב ובערכים הוא בעצמו דרישת ה' כמו שהסברתי לך שנקודת המפגש שלנו עם ה' הוא רק דרך הטוב שבמציאות, ולכן העיסוק בטוב הוא בעצמו דרישת ה', אולם מסכנים היהודים האלה שאינם יודעים שהם עובדים את ה' וכן כותב הרב קוק מאמרי הראי"ה עמ 41: "המהומה הכפרנית כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, הרי היא ממש דרישת ד'. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם הוא בעצמו דרישת ד' יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד, שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. מ"מ אומללים הם בני אדם כ"ז שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב זהו דרישת ד'. ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה".

"אין שום הוכחה או דרך להוכיח את קיומו של אלוהים"

אין שום הוכחה או דרך להוכיח את קיומו של שום דבר בעולם, כולל של העולם עצמו. החושים יכולים לתעתע, השכל יכול להטעות, הזיכרון יכול לכזב וכן הלאה. כל הוכחה נשענת על הנחות יסוד שכשלעצמן אינן ניתנות להוכחה. למרבה המזל, אין לנו צורך בהוכחות אלא באמונות רציונליות וסבירות – והאמונה באלוהים היא בהחלט אחת כזו.

"אפשר להסביר את כל המציאות גם בלי להניח שאלוהים קיים"

תלוי. למה בדיוק קוראים "הסבר" ועד כמה הוא מוצלח ומשכנע. אפשר גם להסביר את כל המציאות בתור חלום שאתה חולם ברגע זה, בלי להניח שקיים עולם מחוץ לכך. הסיבה היחידה לדחות את ההסבר הזה היא שהוא נשמע צר ומצומצם מכדי להיות נכון. העולם נראה מופלא ומדהים מכדי להיות תוצר של תודעתי הפעוטה. והוא הדין בדיוק להסבר האתאיסטי למציאות הוא נופל בדיוק באותה בעיה של המשוגע, הבעיה של המשוגע, היא לא שהסבריו למציאות לוקים בחסר או מנוגדים להיגיון; להפך, פעמים רבות הסבריו של המשוגע הם עקביים ומדויקים ביותר, עד לרמת הפרטים הקטנים. לפעמים אין שום דרך להפריך אותם. הפרנואיד סבור שכולם חורשים נגדו מזימות, והעובדה שכולם מכחישים זאת רק מחזקת את טענתו, שהרי זו דרכם של חורשי מזימות – להסתיר את מעשיהם. מהי אם כן טעותם של אותם משוגעים? על כך אומר צ'סטרטון שמוחו של המשוגע פועל במעגל מושלם – אבל קטן. סיפורו של הפרנואיד אמנם מסביר הכול, אבל ההסבר שלו לא רחב מספיק. האם באמת כל כך הרבה אנשים עסוקים רק בקשירת קשר נגד אותו פלוני, ואין להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם? המציאות פשוט מסרבת להידחק לתוך הסברים צרים שכאלה, לא משום שיש טיעון שכלי כלשהו המפריך אותם, אלא משום שהם פשוט אינם משביעי רצון ואינם מתקבלים על הדעת הבריאה. הוא הדין, אומר צ'סטרטון, להסברים אחרים למציאות, כמו המטריאליזם למשל. מטריאליזם הוא הגישה לפיה כל מה שקיים ביקום הוא החומר וחוקי הטבע. אין בנמצא דברים כמו נשמות, רוחניות, מלאכים או אלוהים. החיים והאדם התפתחו באופן אקראי, ללא יד מכוונת, והתודעה האנושית אינה אלא הפרשה של המוח, שמפיק מחשבות כשם שהכליות מפיקות שתן. אין למעשה שום הבדל מהותי בין דומם, צומח, חי ואדם; כולם עשויים מאטומים ומולקולות בלבד, בהרכבים שונים, ותו לא. ייתכן שההסבר הזה עקבי מבחינה לוגית. אבל הבעיה בו היא שכמו הסבריהם של המשוגע הוא פשוט מצומצם מדי. האם באמת היקום הוא צביר ענק של אטומים המתנועעים בעיוורון ותו לא? האם כל העושר המדהים של הבריאה – כוכבים, גלי הים, נופים מרהיבים, פרחים ופרפרים, חיות ובני אדם – נוצר סתם במקרה? האם התודעה האנושית, על כל יכולותיה המופלאות והיצירות השונות שהיא מפיקה מתוכה, היא סתם הפרשה שמפיק גוש חומר אפור? האם הרגשות העמוקים שלנו, כמו אהבה, כבוד, אכפתיות וחובה מוסרית, כמו אהבת היופי האסתטי והמוזיקה, התפתחו רק כאמצעים המקדמים הישרדות והתרבות? המשוגע יאמר: אכן, תוכיח שלא! האדם הבריא יאמר: לא ייתכן. המציאות עשירה, רחבה ועמוקה מכדי להיכנס להסבר צר כמו זה של המטריאליסט והאתיאיסט.
  
עם ישראל

"למה בכלל צריך את עם ישראל מה תפקידו במציאות"

כשהתפתח האדם תמיד היה בחברתו נביא או כהן המגלמים את הטוב והיושר ותפקידם להעביר את האידיאלים והמוסר אל שאר בני אדם ולהרים את כל חייהם אל הטוב והנצח, דבר זה נמשך מאות ואלפי שנים, שבהם היו מס' נביאים שאנחנו יודעים עליהם כגון: אדם שת, חנוך, נח, שהם בעצם קיומם השפיעו על המציאות טוב ויושר והרימו את האנושות לחיים אידיאלים מלאי משמעות עניין זה נמשך עד שהאנושות גדלה והתפלגה לאומות, מקומות ושפות שונות. מכאן ואילך נוצרה בעיה חדשה: נביא אחד לא יכול לתקשר ולהשפיע ולהרים את כולם. הוא לא יודע את כל השפות, ולא יכול להיות בכל המקומות, ועיקר הבעיה היא שנביא יחיד לא יכול להשפיע על המרחב הבין לאומי, מדינה שומעת ומתקשרת רק עם מדינה, המדינות הם הקובעות את סדר היום של התרבות הכללית, אדם אחד גדול ככל שיהיה השפעתו זניחה מאוד, לכן אם רוצים שכל המדינות יתקדמו ישתפרו ויתעלו אל הטוב והמוסר בצורה מדינית צריך שדווקא מדינה המעורה בזירה הבין לאומית תופיע בתור מדינה את הטוב והמוסר האלוהיים ולא יחיד.[6] ולכן מיד אחרי דור הפלגה לוקח ה' את הנביא הכי מוסרי והכי מתאים לתפקיד ושמו אברם, והופך אותו לאברהם, מנביא יחיד מוסרי וטוב לאומה שלימה של נביאים מוסריים וטובים, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך.. ואעשה אותך לגוי (עם) גדול" "ונברכו בך כל משפחות האדמה"- תפקיד האומה להיות 'נביא מורחב' לאומות כולם, זהו תפקידו של עם ישראל.(מקורות להרחבה מהלך האידיאות פרק ב')

"עם ישראל הוא עם קדוש? הוא מלא בעבירות וכפירה..."

הקדושה והסגולה של עם ישראל לא תלויה במעשיהם, מעשיהם רק מופיעים אותה או לא מופיעים אותה! הסבר- כל דבר במציאות יש בו את הצד הטבעי שאינו יכול להשתנות ויש בו את הצד שבו הוא מופיע את עצמו ומוציא את סגולותיו אל הפועל שצד זה יכול לעלות ולרדת, אבל עצם המהות –הטבע לא ישתנה לעולם. למשל עץ תפוזים לא משנה מתי ובאיזה עונה, והאם יש לו תפוזים או לא, הוא עדיין עץ תפוזים במהותו בטבעו, ולא יתכן כלל שיהפוך להיות פתאום סלע או חמור, כי עצם בריאתו כעץ תפוזים הגדירה אותו ככזה, כמובן אם יוציא לפועל עלים ופירות זה יהיה יותר יפה ומועיל, אבל לא הפירות ולא הגודל של העלים מגדירים אותו. כך בדיוק עם ישראל, נברא כמו כל דבר במציאות "ועם נברא יהלל יה" ותפקידו לספר תהילת ה':  "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". אם העם מספר תהילת ה' ע"י תורה ומצוות וחיים אלוקיים, בודאי יותר טוב ויותר מועיל, אבל לא סיפור תהילת ה' מגדיר אותנו יהודים בעלי סגולה אלוקית נבדלת, אלא עצם בריאתנו בדרגה הזאת, הבריאה עצמה כבר הפכה אותנו למהות אחרת לגמרי! וכן כתב הרב קוק באגרת תקנ"ה: "שני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלוהית עימהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות..והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם" . והב' הוא ענין- בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. והחלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה"

"אם אנחנו העם נבחר איך היסטורית אנחנו העם שסבל הכי הרבה צרות?"

כל רוע הוא תוצאה של חוסר סדר במציאות, ורמת החוסר סדר תלויה בשאלה מי הנידון שצריך להיות מסודר, למשל אין שום בעיה ששני אריות ילכו בלי בגדים, כי ברמת הסדר של החיות זה נחשב מסודר, אבל אם שני גויים ילכו בלי בגדים זה יהיה רע לא צנוע ויגרור רוע מעצר השפלה ובלאגן שלם. אין שום בעיה שהגויים יעשו כל מיני מעשים חוץ מלעבור על שבע מצוות בני נח שזה הסדר שלהם, ובגלל שהם בד"כ שומרים על הסדר שלהם, לכן אין להם כ"כ הרבה צרות, אבל כיוון שאנחנו קיבלנו סדר אלוקי נבדל, סדר הרבה יותר עמוק ומופרט, לכן כשאנחנו מתנהגים לא בסדר ביחס לסדר שלנו (שביחס לאומות זה אפ' הרבה יותר טוב מהם) זה יתבטא אצלנו בצרות סיבוכים ורוע.(מקורות להרחבה מהר"ל נצח ישראל פרק יד)

"מי אמר שאנחנו עם סגולה? ולא, זה שכתוב בתורה לא משכנע אותי"

ההיסטוריה אמרה, היא לא רק אומרת היא צועקת את זה. כמעט בכל הקריטריונים עם ישראל מוביל בהרבה, ובחלקם הוא המתמודד היחידי , בתחום המוסר והצדק הורשנו לעולם את ספר הספרים שהפך את כל ערכי התרבות האנושית. בתחום הקיום והנצח בקושי יש עמים שקיימים באורך שלנו ואין בכלל עם שיצא מארצו וחזר אליה כל אומה שיצאה מארצה נתכלתה מיד אנחנו יצאנו פעמיים כשאחת מהם לאלפיים שנה וחזרנו בגדול, אין עם שניסו להשמידו כל כך הרבה ושרד, לפני שבעים שנה התגייסה מדינת גרמניה לפיתרון הסופי שלנו עם כל השיכלולים הכי מתקדמים ונצח ישראל צחק לה בפנים והקים מדינה, עד שטולסטוי סופר והוגה דעות רוסי כותב עלינו : " ישראל הם התגשמות הנצח בעולם הזה". בתחום הנבואה אנחנו יחידים לגמרי האומה היחידה שלא רק טענה שיש לה נביאים אלא גם הוכיחה את זה היא היהדות, נביאי ישראל צפו את העתיד כנגד כל הסיכויים והכל קרה כגון שנהיה מפוזרים בכל העולם ונחזור וכו', בתחום הכלליות אין אומה או דת שמייחסת וחפצה לתקן את הכל כולל הטבע המוות המחלות והסכסוך בין המדינות היהדות כן, אין אומה שהתרחשו לה כל כך הרבה ניסים כולל בשנים האחרונות, בתחום המדע אנחנו אפילו לא רבע אחוז מכלל האוכלוסייה ואנחנו מחזיקים בכמעט שלושים אחוז מפרסי הנובל ששבעים אחוז מהם פרסים מדעיים וכן כותב עלינו מארק טווין: "חשיבותו המסחרית, תרומתו לרשימה העולמית של השמות הגדולים בספרות מדע אומנות מוזיקה כספים רפואה והלימודים הקשים הם מעל ומעבר לכל יחס אל חולשת מספרו"[7] כל אדם שיטען שעם ישראל הוא עם כלל העמים יתקל ביותר מידי תופעות היסטוריות הסותרות טענה זו. מהי בדיוק הסגולה איני יודע אולם מה שבטוח איננו עם ככל העמים.

למה רק עם ישראל נבחר לעם פלאי ואלוהי? מה ה' לא אוהב את הגויים? התפתחות הגויים לא חשובה לו?"

ח"ו. כל בחירת ישראל נועדה בשביל לפתח מבחינה רוחנית ומוסרית את כל האומות כולם "ואעשה אותך לגוי גדול " "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" כל הלאומיות שלנו היא כולה אוניברסאלית! וכן כתב הרב בעין איה ברכות א קעה: "צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינן חזקינו לעצמינו וכבישת העמים וכיו"ב, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו. ע"כ בנינה..הוא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי" אין השראת השכינה הנבואה והניסים המיוחדים רק לישראל צרות עין וקמצנות רוחנית אלא טובת האנושות כולה! כי כל דבר במציאות חייב מרכז מאחד, הרי איך היינו מתפקדים אם כל שפע הסמכויות השלטוניות של האומה כגון יציאה למלחמה, תקציבים, תחבורה בריאות היו אצל כל העם בשווה ממש, הרי זה היה מביא כאוס מוחלט על המדינה כל ילד שלא סיים תיכון ללא עבר ביטחוני מינימאלי כאשר היה רוצה אקשן היה מחליט לצאת למלחמה וכל בית היה מושך לתחומו ולטובתו הוא, ללא מירכוז של שפע הסמכויות לממשלה או לגוף סמכותי אחד האומה לא תקבל את התקציבים וההחלטות בצורה שבונה אותה. כך בדיוק מבחינה רוחנית, טובת העולם היא שיהיה לו מרכז רוחני אחד המאחד את הכל, השראת השכינה רק בישראל אינה צמצום השכינה לכל העולם אלא מירכוז השכינה בישראל על מנת שכל האומות יבנו משפע האלוקות בצורה חיובית ממרכז אחד "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" וכן מסביר הראי"ה בעין איה ברכות פס עב: "אמנם אפשר הי' שתחול השפעה אלקית על איזה אומה להדריכה לפי מצבה, אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהי' כח המושך אל פסגת השלמות האנושי האצור בתורת ישראל. ע"כ בקש שלא תשרה שכינה כ"א על ישראל, כדי שיה' רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות, האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא לידי שלום ואחדות המין האנושי באהבה. והשני' כי יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל" (מקורות להרחבה-לנתיבות ישראל מאמר 'על הפרק' אורות עמ' קס עולת ראי"ה ב עמ' מג עין אי"ה א פס' קעא')

"אני אהיה אדם ערכי וטוב למה צריך לשמור תורה ומצוות?"

כל טוב שתעסוק בו הוא יהיה חלקי מוגבל ואפסי לעומת הטוב היוצא מקיום תורה ומצוות של אומה שלימה, א- כי איכות הטוב של תורה ומצוות היא מאוד מדוייקת מפורטת וכוללת בטובה יותר רבדים של המציאות. ב- אדם פרטי שעוסק בטוב אפילו אם כל חייו ישקיע בשביל הטוב, כמה הוא יכול להשפיע על המציאות ולהטיב אותה? השפעתו נעה בין השפעה מועטת לכמעט אפסית. לעומת זאת כשאומה שלימה עוסקת בטוב מוחלט וכולל בצורה לאומית זה השפעה בין לאומית אדירה על כל התרבות האנושית, זה טוב שהופך את כל ערכי התרבות האנושית. ולמשימה הזאת אין שום אומה מוכשרת חוץ מעם ישראל וכן כותב הרב קוק:[8] "יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב אל הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וקל וחומר שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה... הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי לייסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי"


תורה מהשמיים

"מהיכן יודעים שהתורה מהשמיים"
שמיים בחז"ל הכוונה להשגה נבואית שאינה מוגבלת כמו השכל האנושי אלא רחבה כמו השמיים, את העובדה שהתורה לא נכתבה רק ע"י שכל אנושי אנחנו מבינים מהעובדה שכתובים בה כל מיני תחזיות לעתיד צפויות מדוייקות לא טבעיות והכל קרה, למשל מסופר בתורה שעמ"י יצא לגלות ויהיה מפוזר בכל הארצות ולא ינוח בארץ אחת אלא יהיה נודד בין הארצות ויגרשו אותו ממקום למקום, ויהיה לו אנטישמיות ובכל מקום ישנאו אותו, ויעשו לו שואות ופוגרומים לאבדו ולמרות הכל ה' לא יעזוב אותו ולכן הוא לא יתכלה ויחזור למקומו מיותר ממאה ארצות ויהיה אור לגויים וישפיע על האנושות השפעה אדירה, וכל הזמן שהעם בגלות ארץ ישראל לא תיפתח לאומה אחרת ותישאר שוממה ללא תנובה חקלאית, וכשהעם היהודי יחזור לארץ היא תקבל אותו ותחזור לחיים ולתת תנובה חקלאית, וננצח את יושבי הארץ ונגדל ונתרבה יותר ממה שהיינו בבית ראשון ושני ונהיה אור לגויים...זה התחזיות הכי סותרות הכי הזויות הכי לא צפויות, הכי נגד הטבע. אין שום סיכוי לדעת או לצפות עשירית מהדברים האלה רק בשכל אנושי.

"יש עדויות מכתבים עתיקים על מנהגים הדומים למצוות התורה שהיו כבר בעולם, יכול להיות שיש מצוות שלא אנחנו יצרנו אותם..?"

לא יכול להיות, אלא ודאי יש חלק מהמצוות שנהגו לפני מתן תורה, ואין לנו שום בעיה עם זה. כי מעולם לא טענו שהמצאנו את הכל, טענתנו העיקרית והמוכחת היסטורית היא שיש לנו מקום מרכזי מאוד בפיתוח והעצמת הטוב האלוהי בעולם והנחלתו וישומו לכלל האנושות, ופחות משנה לנו מי הראשון שהוריד אותו לעולם, וכן כתב הרב קוק בלנבוכי הדור פרק לב: "אין ישראל משתבחים כלל בתור ממציאים לחוקי המוסר והיושר בעולם, ואפילו לא לממציאים שורש אחדות השי״ת. אדרבא, שבע מצות בני נח כבר הונחלו מאדם הראשון ומנח, ואחר כך הורחבו בפרסומם אחר שנשתכחו מהמון וירד המוסר האנושי, על ידי אברהם אבינו ע״ה ויתר האבות וצדיקי הדורות. וישראל נבחרו על פי ד' בהתגלות אלוהות על ידי אותות ומופתים גלויים, כדי שיהיו מוכנים לקרבת אלוהים היותר נעלה..וכשתצא מן הכח אל הפועל גדולתם ותפארתם כמו שראוי להיות לעם הנושא את היסוד היותר מעולה וכולל לכל המין האנושי בידו..אז מאיליה תצא הפעולה לכל העולם ברב הוד והדר. נמצא שישראל משובחים בתור בונים ופועלים בפועל לטוב שזה הכח לא יגרע דבר מערכו אם אינם ממציאים ראשונים"

"איך יש גם אצל אומות העולם סיפורים שדומים בחלקם לסיפורי התורה כמו המבול ותיבת נח, אולי העתקנו מהם את הסיפורים? "

לא. סיפורים הקדמונים על מאורעות העבר הלוטה בערפל עברו אצל כל הדורות, אצל חלקם נשתבש הפרטים המדוייקים ואצל חלקם הם הובנו בצורה לא נכונה ולא מוסרית וכשבאה נבואת משה היא זיקקה והרימה אותם למאורע האמיתי ולמשמעותו המוסרית המדוייקת, למשל במקום ההבנה בעלילות גלגמש שהמבול נבע ממלחמות אלים הבהיר משה רבנו בנבואתו שהמבול נבע מפגם מוסרי של בני האדם המשפיע בסופו של דבר גם על הטבע, וכמו שצפתה נבואת משה אלפי שנים קדימה באמרה מה יהיה באחרית הימים בפיזור האומה ובקיבוץ הגלויות וכל דבריה נתקיימו ונתאמתו כן ראוי להאמין לה גם על אלפי שנים אחורה ולא לסיפורי מיתולוגיה של עמים שהיו ועברו מן העולם. וכן כתב הרב קוק[9]: "העניינים הנמצאים בתורה בתור סיפורים שהיו, ודאי אי אפשר כלל שלא נמסרו מהקדמונים לכל העמים הקדומים. ובודאי שאי אפשר כלל שלא יתערבו באלה הסיפורים הקדומים, דברים של דמיון ושל טעות. והנה כח הנבואה בכלל הלא הוא כח אלוהי שמגלה עמוקות מני חושך, וכשם שהוא חודר עד סוף האמת האחריתית( באחרית הימים), כן הוא גם כן חודר לסוף האמת הקדמונית(סיפורי העבר). ובודאי נבואתו של אדון הנביאים, שהיתה פה אל פה ומראה ולא בחידות, היא בררה את האוכל מתוך הפסולת ותתן לנו בתורת אמת את האמת הקדומה לאמתתה. ונראה באיזה מקום ראוי להחזיק יותר שיש שם כח האמת אם אצל אומות כאלה שהיה אצלן השקר והדמיון המתעה שולט כל כך עד כדי התהללות באלילים ובכל הבלי המיתולוגיה, או בתורת אמת המספרת שם ד' אל אמת, האחד המיוחד, שהוא החותם והמסקנא של הדרישה היותר אחרונה וגבוהה עד דור אחרון"



תורה שבעל פה

"זה פשוט הזוי שאתה מצפה ממישהו בשנות האלפיים לחיות על פי תורה שניתנה לפני שלושת אלפים שנה זה להחזיר אותנו אחורה.."

משפט כזה יכול לומר רק בן אדם שאינו יודע שיש תושב"ע או שאינו מבין לעומק מהי תושב"ע . ההבנה המצויה היא שתורה שבכתב היא קבועה וברורה לנצח ותושב"ע היא הפירוש המדוייק ביותר שלה, על פי הבנה זו כל היום בני ישראל עסוקים בלנסות להבין מה בדיוק כוונת הכתוב ולא משנה לאן העולם מתפתח. אולם הבנה בוסרית זו נתקלת בכמה בעיות א - עובדה היא שעל פי המסורת תורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב[10] ואף פעם הפירוש לא מוקדם לספר עצמו. ב - אצל חז"ל מתואר שתי תורות ולא תורה ופירוש שלה. שבת ל"א עמ' א': "תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה."  אולם ההבנה הנכונה היא שדבר ה' עצמו מתגלה אלינו בשני צינורות צד ערכי נצחי קבוע, וצד יישומי המשתנה ומתפתח על פי בית דין שבכל דור ודור שתפקידו להתאים את ערכי הנצח לאותו הדור. וגם בדורו של משה שקיבל את דבר ה' כבר הייתה חלוקה זו צד ערכי וצד ישומי, אח"כ כשכתב משה את התורה בסוף הארבעים שנה[11] הוא כתבה כשהיא כוללת את ערכי הנצח ואת הצד היישומי התואם לאותו הדור כי לא אפשר לכתוב את כל התפתחויות של כל הדורות מבחינה כמותית זה אין סוף של חומר וגם לא נכון לכתוב אותם כי כל דור צריך ליישם על פי מה שבונה אותו ובדרגות השייכות אליו, על פי הבנה זו לא כל צורת היישום הכתובה בתורה שבכתב היא הכי אידיאלית ומוסרית גם היום[12] כי תורה שבכתב כללה חוץ מערכים נצחיים גם את הצד היישומי של דבר ה' התואם לזמן נתינתה, לכן אנחנו למדים מהו האידיאל המוסרי הנצחי על פי הערכים שבשמם התורה מדברת אולם צורת היישום האידיאלית לזמננו נמסרה לידי בית דין שבכל דור ודור.ולכן הצפייה לשמור את התורה היא לא הצפיה לעשות מנהגים לפני שלושת אלפים שנה אלא הצפיה להיות נאמן לערכי הנצח שניתנו בנבואה כפי מה שהם מתיישמים על פי חכמי דורנו. למשל בזמן התורה היה את הערך הנצחי של "ושימח את אישתו אשר לקח " ומצוות "פריה ורביה" אולם היישום בזמנם היה שמותר להתחתן עם כמה נשים כי כך היה מעמד העולם.  ובזמננו זה אסור ואיסור זה לא מופיעה בתורה שבכתב בכלל אלא בחז"ל כי כשראו שמעמד האישה עולה ומתפתח התאימו את הערך הנצחי של מצוות אלו למעמד העולם של ימינו ויישמו אותו בצורה כזו שמותר להינשא רק לאישה אחת והיום זה ההלכה. ומי שיאמר שהוא נושא כמה נשים כי בתורה מותר מבחינתנו הוא לא שומר את התורה ועובר על ההלכה. וזה נקרא לשמור את התורה! (מקורות להרחבה כוזרי מאמר ג' פס לט' מ' מא')

"דבר ה' אני מקבל אבל חז"ל הוסיפו מצוות והרי הם אנשים כמוני והפירוש שלהם אנושי לגמרי ולמה שאני ישמע להם? "

קודם כל הם לא אנשים כמוך. אנשים אלו ישבו ועמלו וחקרו מינימום חמישים שנה כל אחד, בשנים אלו הם ביררו מהם בדיוק ערכי הנצח איך מוציאים ערך נצחי אל הפועל בצורה לאומית ופרטית מה מצב האומה בזמנם ומה נכון ליישם כיום ומתי ערך מסויים גובר על ערך אחר ומה היחס בניהם ולא נראה לי שעשית את זה. אבל באמת כל זה לא משנה כלל כי הסמכות של חז"ל נובעת מקבלת האומה את דבריהם לדורות ושימורו, ובאמת זהו עיקר החיוב של כל המצוות תושב"ע עלינו, וכן כתב הראי"ה קוק באדר היקר עמ' לט':  "חסרון הידיעה ע"ד מרכז הכבד של קבלת האומה בכללה לדורותיה, ביחושה לתורה שבעל פה, גרם כמה מכשולים ספרותיים. רבים חשבו שעיקר יסוד הקיום לתורה שבעל פה הוא רק מה שמקובל באומה מגדולתם של חז"ל וקדושתם, ע"כ ע"פ שאיפה ידועה, התחילו להעיז פנים לבקר בבקרת, כמובן חצופה ומלאה נטיות קצוניות, את ראשי הדורות אבות העולם ההם, בחשבם שבזה יהיה נקלש כח החיוב של היסוד המעשי. ואלה לא ידעו שערכם הגדול של חז"ל, ורוממות מעלתם האלוהית הוא דבר אמת לעצמו..אבל היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלה האומה לדורותיה בדרכי חייה, והננו רואים, למשל, שחרם דרבנו כשאר אסורי תורה, אע"פ שלא היה לא תנא, ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה עכ"פ במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר"..וזה סותם פה כל כופר ומהרס, אפילו אותם המתגדרים בתעתועים של-בקרת-כתבי-הקדש היותר נמהרים"(מקורות להרחבה לנבוכי הדור פרק ו1)

"ה' אמר לא תבשל גדי בחלב אימו וחז"ל אמרו לשמור שש שעות בין בשר לחלב, למה להוסיף זה לא מה שה' אמר"

ההבנה הלא נכונה היא: שדבר ה' הוא כמו דיבור אנושי, וכמו שיוסי אומר לראובן 'תקנה לי חלב' כך דיבר ה' אל משה 'לא תבשל גדי בחלב אימו' ואם יקנה ראובן חלב וגם חמאה, הרי הוא הוסיף מוצר שיוסי לא רוצה, וכמו כן אצלנו אם נעשה מעשה שלא נאמר למשה, הרי אנו עושים מעשים שה' לא רוצה. אולם התורה שבכתב ניתנה לנו כדי שנפתחה שנאמר "חיי עולם נטע בתוכנו" בתוכנו ממש, כמו העובר שניתן בתוך אימו על מנת שיתפתח, כך תושב"כ ניתנה באומה הישראלית על מנת שתתפתח ע"פ בית הדין הגדול שבכל דור. וכן כתב ר' צדוק וז"ל ליקוטי מאמרים עמוד ו: "והוא ממש דוגמת האישה המקבלת הזרע מן האיש ומגדלתו עד שיהיה ראוי לצאת לפועל, וכך התורה שבכתב הוא הזרעת האב אותו דבר חכמה שהוא בהעלם גדול ואחר כך בתורה שבעל פה הוא מתבאר יותר עד שיצא לפועל..ומכל מקום התורה שבעל פה לא היה אפשר לחדש אלא אחר שניתנה תורה כמו שאי אפשר לאישה להוליד בלא הזרעת האיש וכל דברים אלו מבוארים"

"אם התורה אמת, למה יש כ"כ הרבה מחלוקות? ולמה אני צריך ללמוד את כולם כשיש ארבע דעות בטוח שלוש מהן שקר גמור.."

כל דבר במציאות שלנו מורכב מכמה דברים, כגון העץ שהוא לא רק עץ, אלא יש בו גם חלק שהוא רוח, ואויר, ומים... ואם יבקשו מארבעה מדענים לומר ממה העץ מורכב כדי שנדע להכירו באמת, וכל אחד יאמר יסוד אחר, לא רק שכולם צודקים, אף יותר מזה: בלי החקירה של כל המדענים ודעתם, וההוכחה שלהם שיש עוד צדדים בעץ, לא היינו מכירים את העץ על כל צדדיו, הכרותינו עם העץ בצורה אמיתית הייתה חסירה לכן כדי להכיר את העץ באמת צריך ללמוד את כל הדעות אולם הפועל להלכה נקרא לו עץ כי זה היסוד הכי עיקרי בו.  כמו כך בדיוק, תורת ה' שירדה למציאות שלנו והתלבשה בעולם הזה וקיבלה את מורכבותו, ויש גם בה צדדים שונים, וחז"ל שלומדים את התורה, אחד משיג טהור ואחד משיג טמא, אחד משיג חייב ואחד משיג זכאי, ואין בתורה שקר גמור, אלא מכולם ביחד עולה ההיכרות האמיתית והשלמה עם התורה, כי גם בחיה הכי טמאה יש צד של טהרה שעשוי לגבור במשך הזמן ורק ע"י לימוד של כל הדעות אנחנו באמת מכירים את כל צדדי המציאות הרוחנית של הדבר ולהלכה נפסוק כדעה הכי עיקרית אולם: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל" (מקורות להרחבה מהר"ל באר הגולה באר א' עמ' כ' מהדורת לונדון)

"יש הלכות שונות לספרדים ולאשכנזים ולתימנים ולכן ודאי מישהו מהם עושה משהו שקרי למשל בפסח או שקטניות הם חמץ או לא, אם כן הספרדים אוכלים חמץ ואם לא האשכנזים סתם נדפקו"

התשובה הפשוטה היא שהמחלוקות הם בפרטי התורה ובכמה מנהגים שוליים ובעקרי התורה כולם מסכימים ויש מחלוקות שנובעות ממנהגים שונים התלויים במקומות שונים ששם חששו לעניין כזה או אחר ובמקום אחר באמת לא היה חשש. אבל התשובה העמוקה היא שאין נתינת התורה כמו שחושבים העברת אינפורמציה סגורה למשה רבנו וכל תורה שבעל פה היא ויכוחים על מה נאמר בדיוק למשה חלק אומרים כך וחלק כך ואחד מהם טועה... אלא הקב"ה נתן תורה עמוקה ורחבה המורכבת מכמה צדדים- והקב"ה לא הכריע מה ההלכה; והשאיר את ההכרעה לחכמי הדור; לכן יכול להיות מצב שרב פלוני יפסוק א' ורב אחר יפסוק ב' ושניהם אמת ודברי אלוהים חיים ורצון ה' וכן כותב הר"ן בדרשותיו דרשה ג: "אבל העניין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, עם המחלוקת וחילוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, בלי הכרעה ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות. ואשר יסכימו הם, הוא אשר ציווהו ה'" ולכן יכול להיות שהרב שלך פסק לך שזה מותר אז לך זה יהיה מותר ואתה לא עובר על איסור,  וחברך שרבו פסק לו שאסור אם יעבור הוא ממש יעבור על איסור ולכן "עשה לך רב וצא מן הספק" כאן מסביר הר"ן שתפיסת ההלכה היא לא כמו הוראה של רופא שאם הוא טעה גופך יחלה כי התרופה לא תלויה בו אלא בגופך. אלא שחכמי התורה הם חלק ממעצבי התורה וקובעי הגדרותיה כמו מורה לאומנות לחימה שמעצב בסגנון שלו את צורת הלחימה שלך ואם תיתן בעיטה כמו שלימד תנצח בקרב ותקבל ציון מאה למרות שאצל מורה אחר בסגנון אחר ובקרב אחר על אותה בעיטה בדיוק תוכל להפסיד ולקבל אפס.

"איך חז"ל הוסיפו על דברי התורה הרי כתוב "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"

אזהרה זו נאמרה להמון העם שלא יוסיפו מדעתם ולא אל הנביאים והשופטים אחרי משה וכן כותב הכוזרי מאמר ג פס' מ: "(מ) אמר הכוזרי: ואיך יתכן לישב כל זה עם אזהרת לא תסף עליו ולא תגרע ממנו: אמר החבר: לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם לבל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד כמעשה הקראים ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה ומן הכהנים ומן השופטים..מאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום ולא תגרעו ממנו וגו' זאת אפוא כונתו לא תוסיפו על הדבר אשר צויתיכם על ידי משה או על ידי נביא מקרבך מאחיך לפי התנאים אשר נקבעו לנבואה או לא תוסיפו על הדבר אשר הסכימו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר יי כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה ובהיות מספרם רב מאד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה וכן לא תתכן אצלם הטעות בהיות חכמתם רבה אשר חלקה בא להם בירושה חלקה מפאת כשרם הטבעי וחלקה נקנה להם בעמלם"

"תושב"ע תפקידה להתפתח לחדש מצוות ולבטל מצוות למה היום לא עושים כלום הכל תקוע בש"ס בבלי ובהבנתו?"

אתן לך משל, אדם חי ובריא תנועתו היא בריאותו ואם לא יזוז יהיה לו נמק באבריו יצא לטיול להנאתו ולצערנו נפל לבור עמוק, חבול ומוכה הובא לבית החולים כשכל אבריו שבורים ומרוסקים הורו לו הרופאים אם רוצה הוא לחיות ולשמור על בריאותו אסור לו להזיז שום איבר מאבירו ולא לזוז ממיטתו והנה אחרי יומיים בא חברו הבריא לבקרו וכששמע על הוראת הרופאים אמר לו אל תשמע להם אני יודע שאם לא הולכים יש נמק תקום ותלך. בודאי שהוראה זו של חברו באה מרצון טוב לעזור אולם נובעת היא מחוסר הבנה לעומק של תהליכי הרפואה ויכולה היא להוביל לשברים וריסוקים יותר חמורים ואסור לשמוע לה. כמו כן עם ישראל משול לאדם חי כשהוא בריא וכל האומה בארצה ויש לו מקדש וסנהדרין אז תפקידם של חכמי ישראל בבית הדין הגדול להתאים בכל דור את ערכי הנצח אל הדור לתקן תקנות ולהסיר מנהגים וזה התנועה הטבעית החיה של תורה שבעל פה אולם משיצאנו לגלות והתרסקו אברנו מיד הקפאנו את המצב (חתימת הש"ס) ואסור לזוז מבחינה רוחנית עד שאיננו חוזרים לחיות חיי אומה בריאים עם בית דין גדול ומקדש. כרגע כל שינוי יביא לכאוס רוחני ולהחלטות שאינם מתחשבות עם מכלול החיים הרוחניים האדירים של האומה ולכן רצונות של אנשים לשנות מצוות או להוסיף מצוות שלא ע"פ בית הדין הגדול הוא רצון טוב הרוצה אומה עם תנועת חיים בריאה אולם בפועל זה יוביל בפועל לאסון רוחני (מקורות להרחבה לנבוכי הדור פרקים יג וכז' ואגרות הראי"ה אג' צ')

"חז"ל מוסיפים מצווה ואח"כ עושים לה איזה קישור דחוק לפס' ואומרים שזה אסמכתא וזה בכלל לא פשט הפס' "

חז"ל לא מוסיפים את מצוות תושב"ע ואח"כ מקשרים אותם לפסוקי התורה. אלא תפקידם לפתח את התורה והם עושים את זה על ידי שלוקחים את הרעיונות שנמצאים בתורה ונותנים להם יישומים במציאות, לדוג': כתוב בספר ויקרא "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" הגמ' בחולין ק"י אומרת שמכאן למדו שצריך ליטול ידיים, אבל רואים בבירור שזה לא הפשט של הפסוק שיש ציווי ליטול ידיים, ולכן יש התרעמו איך חז"ל מסלפים פסוקים אולם ההבנה הנכונה היא שחז"ל רואים בפס' זה את הרעיון שהידיים ראויות יותר מכל איבר לקבל טומאה לכן הם מתקנים נטילה לידיים. כמו שכותב המהר"ל בבאר הגולה א: "ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת כי נטילת ידים הוא אסור מדרבנן, ומן הכתוב מביא ראיה (את הראייה לרעיון) כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר אברים"  ודומה הדבר למדען שגילה חוק פיזיקאלי ובא המהנדס ומיישם אותו באינספור יישומים שונים, האם נכון לומר שהמהנדס מחדש דבר שהמדען לא רוצה או לא אמר?! ודאי שלא. היישום של הרעיון האלוהי במציאות הוא בעצמו רצון ה' בלעדיו הרעיון האלוהי חסר חלש ופחות רלוונטי. (מקורות להרחבה מהר"ל באר הגולה באר א')

"למה יש כל כך הרבה פרטים בתורה זה לא מוגזם?"

כל מטרה בחיים שאדם רוצה להשיג מלאה מהמון פרטים קטנים המרכיבים אותה. וללא השקעה בפרטים כל המטרה תתרסק ולא תצא אל הפועל. למשל אדם רוצה ללכת לטייל בחו"ל אם הוא יעלה למטוס והדיילת תודיע לו שאת כל הדברים הגדולים במטוס הם השקיעו ובנו יפה והכנפיים הם יפות ובצבע כסף ולכל נוסע יש די וי די אבל את כל הברגים הקטנים במנוע הם לא הרכיבו כי זה מלא פרטים ומה כבר יכול לקרות..האם הוא יעלה על המטוס?? ודאי שלא. כך ביהדות המטרה הכללית היא להקים אומה שלימה המפיצה את הטוב והיושר האלוהי בכל האנושות כולה על מנת לשכלל אותה. "ואעשה אותך לגוי גדול ..ונברכו בך כל משפחות האדמה" רעיון אדיר זה חובק בתוכו המון פרטים שהם המוציאים את הרעיון האדיר הזה אל הפועל.

"יש ביקום מיליארדי גלקסיות וטריליוני כוכבים, באמת נראה לכם שמה שאכפת לאלוהים זה אם אנחנו אוכלים בשר בחלב?"

יש ביקום מיליארדי גלקסיות וטריליוני כוכבים, באמת נראה לכם שמה שאכפת לכוח המשיכה זה שהרגל שלי עוברת בכמה סנטימטרים את קצה הגג? מסתבר שכן. גדלותו של הא-ל יכולה להגיע גם לפרטים הקטנים, ולעומת האין-סוף גלקסיה אינה גדולה יותר מאשר טיפת חלב, דווקא גדלותו של אלוהים היא בשימת לב גם לפרטים הכי קטנים.
"חז"ל הגזימו עם פרטי המצוות ואפשר לוותר עליהם"

אפשר לראות בעובדות היסטוריות כי כל כת שלא קיימה כמו שצריך את כל הפרטים נכרתה מהעם הישראלי ואין לה המשך, כגון: קראים, בייתוסים, שומרונים, נוצרים, רפורמים (אחוזי התבוללות מאוד גבוהים), זה בעצמו מעיד כי כל הקיום הלאומי שלנו תלוי בפרטי תורה ומצוות, ולא צריך לזה הוכחות כי זה עד לעצמו, כמו שכל יום, אדם שלא אוכל נהיה רעב ואם יתמיד בזה ימות, ולא צריך הוכחה שהאוכל הוא קיומי לו כי זה מוכח במציאות, כמו כך ההתבוללות ומחיקת הציבורים שאינם שומרים תורה ומצוות על כל הפרטים שלהם מראים לנו שהפרטים נצרכים מאוד, ממש כמו שכל מטוס שהוריד כמה ברגים פשוט מתרסק לא צריך הוכחה יותר ברורה לזה שהם הכרחיים.


                                                                   אמונה

"יש אלפי דתות בעולם, ומשום מה מאמיני כל דת בטוחים שרק הם צודקים וכל השאר טועים"

יש אלפי דתות בעולם, ומשום מה האתאיסטים בטוחים שרק הם צודקים וכל השאר טועים. אז מה? אתאיזם אמנם אינו דת, אבל הוא דעה אחת מני רבות. קיומן של דעות שונות בנושאים שונים לא אמור למנוע מאדם להחזיק בדעתו, כל עוד הוא מסוגל לבסס אותה ולהגן עליה. אפשר לדון ולהתווכח על עדיפותה של דעה אחת על פני האחרות, אבל לאתאיזם אין שום עדיפות מובנה רק בגלל שהוא לא דת. מה גם שאמונה דתית אחת לא בהכרח שוללת לחלוטין את אמיתותן של הדתות האחרות, אלא יכולה להתייחס אליהן כאל אמיתות חלקיות או מעוותות, בניגוד לאתאיסט שמתייהר לשלול כל אמונה באשר היא.

"אנשים מאמינים בגלל שהדת משרתת עבורם צורך פסיכולוגי כלשהו, כמו משמעות לקיום, שחרור מהפחד מהמוות, דמות אבא וכו"

אנשים כופרים בגלל שהכפירה משרתת עבורם צורך פסיכולוגי כלשהו, כמו ביטול העכבות המוסריות, שחרור מהפחד מהמשפט אחרי המוות, הרצון בהפקרות מינית וכדומה. הטיות פסיכולוגיות יש לכאן ולכאן, ואין שום הצדקה לייחס אותן דווקא למאמינים יותר מאשר לכופרים.

"להאמין באלוהים זה ילדותי, כמו להאמין בחבר דמיוני"

ולכפור בא-ל זה תינוקי, כמו לכפור במה שאי-שאפשר למשש ולהכניס לפה. אדרבה, היכולת להכיר בקיומן של מציאויות מופשטות ולא רק מוחשיות הוא אחד מסימני ההיכר של התפתחות הילד. ובכלל, מי שמתייחס לכל ענקי הפילוסופיה, המדע, הרוח והאמנות שהאמינו באלוהים כאל אינפנטילים, כנראה שסובל מסוג כלשהו של תסביך עליונות (או נחיתות?).

"אומרים לי שיש בי את חוש האמונה ואני צריך רק לפתח אותו תוכיחו לי שיש חוש כזה אני מכיר רק חמשת החושים"

אם אשאל אותך מי אמר שיש דבר כזה חוש אהבה אנחנו מכירים רק את חמשת החושים חוש לאהבה זה סתם המצאה.. ודאי תענה, מה זאת אומרת, מיליוני אנשים בעולם מרגישים אהבה, חשים אהבה, מתאמצים בשביל אהבה, רבים בגלל אהבה לומדים איך לאהוב בייעוץ זוגי וכו' זה הוכחה חותכת שיש את חוש האהבה בעולם. בדיוק ככה משחר האנושות וגם כיום רוב האנשים בעולם מאמינים, 'מיליארדי מוסלמים בעולם מאמינים ומתפללים ל'אללה' ועוד מיליארדי נוצרים ליש"ו  חלקם מוסרים נפשם ומתאבדים מרוב אמונה זאת, האמונה אינה סתם חוש שאפשר להסתדר בלעדיו. היא אחד הכוחות היסודיים והמרכזיים ביותר שקיימים באדם ושעיצבו את דמותה של האנושות, מראשית קיומה ועד ימינו. כל התרבות העולמית בכל הדורות עוצבה בהשפעתה של אמונות ודתות. בכל הדורות כולל היום אנשים מתאמצים כדי להאמין, משקיעים בלימוד אמונה כדי לדעת להאמין, האין זה אומר שזה דבר מוכח?! חוש האמונה זה דבר הכי נפוץ מאוד בעולם כולו. נכון, לא כולם מצליחים להאמין, יש שמאמינים למחצה ויש שמאמינים בכוחות מוגבלים (ע"ז) יש כופרים, אבל גם באהבה זה כך לא כולם הצליחו לאהוב, יש אוהבים למחצה ויש שאוהבים דברים קטנים, יש המתגרשים ויש שונאים אבל כל זה לא אומר שאין את חוש האהבה בעולם. גם כיום כמאה ה־ 21, רוב רובה של אוכלוסיית העולם מגדיר את עצמו כדתי או כמאמין בכוח עליון, ורק מיעוט קטן כאתאיסט, האתאיסט שואל שאלות באמונה כאילו הוא חי בבועה. הוא ניגש לשאלות האמונה כאילו הוא האדם הראשון שעוסק בנושא, וכאילו מדובר באיזו שאלה תיאורטית מופשטת, מנותקת מהמציאות הממשית. משל לנזיר שגדל במנזר מבודד ולא ראה צורת אישה מימיו, והוא יושב ודן באופן פילוסופי במושג האהבה ומגיע למסקנה שאהבה אינה קיימת. אז אילו אהבה הייתה מושג תיאורטי, ייתכן שהיה צודק; אבל כל מי שמכיר את העולם הממשי ואת החברה האנושית כפי שהיא, יצחק כמובן למסקנה מגוחכת מעין זו. אי-אפשר לדבר על אהבה בלי להכיר את האנושות כפי שהיא בפועל – אי אפשר לדבר על אמונה בלי להכיר את האנושות, האנושות כולה לאורך כל דורותיה כולל היום מלאה באמונה באלוהים.

"מה החשיבות להאמין בה'? מקסימום אהיה אדם טוב וערכי בלי להאמין"

א – להיות אדם טוב וערכי זה נקרא להאמין בה' כי את אמונת ישראל הרמב"ם מגדיר בעיקר כדרגת איכות החיים הפנימית ולא רק בכמות הדיבורים על הימצאות אלוהים בעולם[13]. וכך גם כתב הרב קוק בח' קבצים א' רלד': "ביושר הדעת ובמידות טובות יש יותר אמונה ודבקות אלוהית, מבאמונה דיבורית ציורית רגשנית"  ב - כח האמונה מאוד חשוב לאדם כיוון שכל כוחות האדם כולל השכל תפקידם לקשר את האדם אל העולם החיצוני המוגבל אולם כח האמונה הוא הכח היחיד המקשר את האדם לעולם פנימי רוחני אין סופי, לעולם עליון, לנשגב, למקור, לשורש, לאין סוף, לכן אדם שאינו יודע איך להשתמש בחוש האמונה הוא אדם מאוד מוגבל חייו נהפכים לכלוב אחד גדול של אוסף חוקים מוגבלים ללא משמעות ללא חזון וללא אידיאל וכן מתאר הראי"ה במאמר דרך התחיה: "הדעה, החקר השכלי, הפילוסופיה מציינים רק את הסימנים החיצוניים של החיים...אבל כל זמן שהאדם טבוע בחושיו ובגבוליהם הצרים לא יכיר ולא ידע את ההויה הרוחנית ורק צללים קלושים ייראו על ידם. ואם יתיחש אל הצללים, כמו אל המציאות האמתית, אז יהיו עליו הצללים ההם למשא כבד וימעיטו את כחו החומרי והרוחני יחד, עד שיבקש לברוח מפניהם כמפני דבר מזיק. אבל כמה שלא יברח האדם מן הצל, הצל רודף אחריו, ורק תרופה אחת יש להפטר ממנו והיא הוספת אורה. הוספת אורה זו אי אפשר שתבוא רק ע"י התעלות לתוכה הפנימי של עצמות ההויה הרוחנית, אבל לזה אין לאדם כל אמצעי פסיכי, מלבד "עמק רוממותו" של חוש האמונה האלהית. זוהי דעת הדעות והרגשת ההרגשות, שמחברת את ההויה הרוחנית של האדם, המציאותית בפועל, עם ההויה הרוחנית העליונה ומערבת את החיים שלו עם החיים המציאותיים הרמים מכל גבול ונעדרי כל חולשה פיזית"

"לא מבין בשכל מה האינטרס של ה' לברוא עולם ולהתגלות בו נשמע לי טמטום"

כלל ראשון בחקירת נושא הוא עם איזה כלים אתה ניגש אליו. למשל מנתח מומחה לניתוח לב שיכנס ללב עם גרזן לא יצליח בניתוח לא בגלל שהוא דפוק אלא בגלל שמכשיריו אינם מתאימים. כמו כן אדם שיגש לעולם האהבה ויקשה קושיות שכליות על חברו המאוהב 'איך אתה מאוהב בה הרי היא גדולה מימך ואין לה תואר ושכלית אתה עושה טעות כי תצטרך גם לפרנס אותה עכשיו וזה יתפוס לך מלא זמן וכו' בודאי כל זה טעות כי עולם האהבה מוודא את נכונותו בדרכים שלו כמו כן חוש האמונה מוודא את תחושותיו על פי דרכו שלו. כל המצוות באות לפתח את החוש האמוני שלנו שעם ההקפדה והדיוק הוא מתפתח ומתעצם "כל מצוותיך אמונה" כל ניסיונות הכופרים להיכנס אל כל כתבי הקודש הניסים ועולם האמונה רק על ידי כלי מחקר שכליים או ממצאים ארכיאולוגים הם ממש כמו אדם חירש, שלחלוטין אינו שומע, שנשלח מטעם עיתון מסוים לתת ביקורת מקצועית על קונצרט מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של מנצח דגול ועשרות נגנים. אמנם החירש אינו שומע, אך זה לא מונע ממנו למסור דוח מפורט על הקונצרט. בשלב ראשון הוא מגיע עם קוצב זמן שמודד כמה זמן כל נגן מנגן. לאחר מכן הוא מכין רישום מדויק של מספר הנגנים, באיזה כלים הם מנגנים, ואיזו תאורה הייתה במשך הערב. לבסוף הוא מודד בעזרת מכשור חדיש את גובה הדציבלים שהיו במהלך הקונצרט ועורך סקירה על משקלם המדויק של כל אחד מהכלים. והתוצאה - הדוח אכן מפורט ומלומד ומתפרס על דפים רבים, אולם המסקנה העיקרית של המבקר ודאי תהיה שיושבת שם חבורה של טיפשים פרימיטיבים המשחקים ומושכים בכל מיני כלים ואינו ברור מה מושך אותם לעשות זאת במשך שעות...וזה מה כותב הרב במאמר ״היסודות הכוזבים של מבקרי המקרא״[14] ״ההבדל בין קדש לחול הוא לא בכמות... הקודש והחול הם שני דברים שאין להם שום קשר ומי שרוצה לגשת אל הקודש כניגש לדבר חול אין לו שום מושג משל לאדם הרוצה להשתמש בחוש שאינו כמקומו. לדוגמה, כשם שאין לראות בפה משום שחוש הראיה שייך למוח ולעיניים, וכן אין למשש בחוש הריח שתפקידו הוא עדין מאד. כך אי אפשר לגשת אל הקודש כמו שניגשים לדבר חולין מכאן הסיבה שהרבה מבקרי המקרא טעו מבחינה תיארוטית והיפותטית"[15]

"אם הא-ל רוצה שיאמינו בו ויעבדו אותו, איך זה שיש בעולם כופרים? כנראה לא יצא לו כל כך מוצלח..."

אלוהים רוצה שיאמינו בו ויעבדו אותו מתוך בחירה דווקא, ולא מתוך הכרח. לשם כך הוא נתן לאדם בחירה חופשית ושם אותו במציאות מלאה ספקות, כדי שיתמודד ויגיע לאמונה דווקא מתוך הקושי. ובסופו של דבר רוב האנשים בעולם לאורך רוב הדורות וגם כיום מאמינים ועובדים את הא-ל איש איש בדרכו, אז לא הייתי ממהר לקבוע שהוא נכשל כל כך.  

"תאמינו במה שאתם רוצים, שיהיה לכם לבריאות, אבל אין לכם שום זכות לכפות את אמונותיכם על אחרים"

לפעמים נראה שכל הויכוחים על האמונה מתנקזים בסופו של דבר לנקודה זו – האם למאמינים יש זכות לכפות את אמונתם על מי שאינו שותף לה (או לפחות לדרוש ממנו להתנהג בהתאם לה, מאחר שאת האמונה עצמה אי-אפשר לכפות). אלא שגם שאלה זו עצמה היא עניין של אמונה: מושגים כמו "זכויות" ו"מוסר" אינם ניתנים להוכחה אמפירית כידוע, אלא נובעים מאמונה והשקפת עולם. אדם אחד יכול להאמין שערך החירות הוא מעל הכול ואין לאף אדם זכות לכפות דבר על אחרים, ואילו השני יכול להאמין שישנם ערכים חשובים יותר – מוסריים או דתיים – ושיש לו זכות מלאה לכפות אותם על המתנגדים להם. הרי בסופו של דבר גם שלטון ליברלי ודמוקרטי כופה את ערכי המוסר שלו על כל הכפופים לו ומעניש את העוברים עליהם, בין אם הם מזדהים איתם ובין אם לא; ובטוחני שמרבית הקוראים יפעילו כוח במקרה הצורך כדי לשים קץ להתנהגות שנראית להם מרושעת ובלתי-מוסרית. למעשה, כמעט כל אדם כופה את הערכים שחשובים לו באמת – השאלה היא רק מה הם ואם יש לו כאלה. אז אפשר בהחלט לדון במידת הכפייה הדתית (הזעומה ביותר בימינו) ובשיקולים כאלה ואחרים, אבל אין מקום לטענה העקרונית כאילו מותר לכפות את המוסר אבל לא את הדת (והאם מותר לכפות את העיקרון האוסר על כפייה?...)

"פעם היו פרימטיבים היום העולם נהיה משכיל ולאט לאט הולך ומשתחרר מהאמונה"

האתאיזם מאשים את האנושות שהיא אוחזת באמונה שקרית באופן המוני וממושך. אבל האם ניתן למצוא עוד שגיאה דומה שבה מחזיקים רוב בני האדם במשך זמן כה רב? בדרך כל בוויכוחים בנושא נשלפות טענות: "פעם גם כולם חשבו שהעולם שטוח" וכדומה. זה נכון, אבל הנקודה החשובה היא, שברגע שהוכח שאכן העולם הוא עגול, מסתובב וכו' – לא עבר זמן רב עד שהאנושות כולה נטשה את דעתה הקודמת ואימצה את הדעה החדשה. הם לא התעקשו לעצום עיניים ולדבוק בעמדות המוכרות. כך שהדוגמה הזו דווקא מוכיחה שבני האדם אינם טיפשים – אם מוכיחים להם, הם משתכנעים. רק מה לעשות שכבר במשך אלפי שנים ניסו האתאיסטים להוכיח שהא-ל לא קיים, ובכל זאת רוב רובה של האנושות עדיין מאמין בו, למרות כל מה שאמרו דרווין, פרויד, דוקינס והוקינג? אז אחת מהשתיים: או שהתיאוריות המדעיות הללו באמת לא מוכיחות שום דבר לגבי אי-קיומו של הא-ל – או שבני האדם הם טיפשים או מתוסבכים פסיכולוגית, ולכן הם מסרבים לוותר על האמונה בקיומו של הא-ל. מי שבוחר לנקוט באפשרות השנייה, אולי דווקא הוא מבטא איזה צורך פסיכולוגי להתנשא מעל ההמונים.


נשמה

"מי אמר שיש לי נשמה?"

כח החיים הכי נמוך של האדם דהיינו צרכיו הבסיסיים כגון אכילה שתייה ושינה נקראים בחז"ל נפש, לכן בעלי חיים שתביעותיהם מסתכמות בצרכים הבסיסיים של החיים נאמר שיש להם רק נפש, למעלה מזה יש את תביעת החיים למוסר לטוב לאידיאלים לנצח לקודש לנשגב למוחלט הכח הזה נקרא בלשון חז"ל נשמה. ובניהם יש את הרוח היא עיקר האדם, והאדם נתון בין שני תביעות אלו (הנפש והנשמה) והוא המחליט באיזה תביעה למלא את חייו. וכן כתב הגר"א בליקוטיו לסדצ"נ לז' עמודה ד': "כי הרוח באדם הוא האדם, אבל הנפש הוא מדרגה למטה ממנו והנשמה למעלה ממנו" אין צורך להוכיח שיש לאדם נשמה אלא רק להגדיר שכח החיים המושך את האדם אל הנשגב אל המוחלט אל הטוב והיושר אל האמת, הוא הנקרא בפי חז"ל נשמה. מי שנטייה זו יותר חזקה אצלו נאמר עליו שיש לו נשמה גדולה, אולם יש זמנים שגם אותה נשמה הרבה יותר גלויה והם יקראו זמני עליית נשמה. וכן כותב הרב קוק:[16] "יסוד השלמות המוסרית הוא שהזמנים של עליית הנשמה שבהם האדם חפץ להיות טוב מאוד יפעלו ג"כ על הנפש אחרי אשר עברו"

" אם כן לגויים יש נשמה?"

נכון. כך קיבלתי ממו"ר הרב אורי שרקי שליט"א וכן כתב במאמרו 'נשמת הגויים' וז"ל: "שגורה האמירה שאין לגוי נשמה. מקורה בטעות מושרשת בהבנת המקורות המדברים בעניין זה. המקור הנפוץ נמצא בספר התניא, פרקים א-ב: "דלכל איש ישראל יש שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה... וממנה באות כל המדות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל... באות ממנה... מה שאין כן נפשות אומות... שאין בהן טוב כלל... ונפש השנית בישראל, היא חלק א-לוה ממעל ממש". יש מבינים מכאן שהנפש "השנית", היינו הנשמה, אינה מצויה לאומות העולם. אבל קיבלתי מפיו של הרב יהודה אשכנזי שקיבל מפיו של הרב יצחק שניאורסון, בן דודו של הרבי מליובאוויטש, שיש להניח פסיק אחרי המילה "השנית", כך שיש לקרוא: "והנפש השנית, בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש", כך שבאומות העולם היא אמנם קיימת, והיא חלק א-לוה ממעל, אך לא ממש"

"אם כן מה ההבדל בין יהודי לגוי?"

עיקר ההבדל הוא לא בין יהודי לגוי אלא בין ישראל לעמים למרות שהיהודי הפרטי ודאי מושפע לטובה מהבדל זה. וכן כתב הרב קוק באג' סד: "מצדם של יחידי הסגולה אין אנחנו יודעים הבדל בין עם ולשון ו"נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול..אבל מה שאנו דורשים בשבחה של כנסת ישראל  בכלל, הוא על דבר הסגולה האלוקית הנמצאת בנשמת האומה בכללה, וממילא היא מתגלה ג"כ בכל יחיד באיזו צורה מיוחדת"

"מימה נובע ההבדל בין ישראל לעמים?"

עם ישראל הוא היחיד שיש לו נשמה לאומית. הסבר- כל האומות משמשות כחברת אחריות גדולה האחראית על טובת היחידים לדאוג לכלכתם לבטחונם ולרווחתם אולם האומה היחידה שקמה וחרתה על דגלה שכל מטרת הקמתה זה לא הטבת היחידים שלה אלא הטוב המוחלט להטיב ולתקן את כל המציאות כולל התרבות האנושית זה רק האומה הישראלית וכן כותב הראי"ה באורות ישראל א ד: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" ולכן היא האומה היחידה שיש לה נשמה לאומית דהיינו רצון להטיב לכל (זה הקרבת אלוהים ביהדות) ברמה לאומית, וזה ההבדל בין ישראל לעמים.
                                
                                                                     השגחה

"מי אמר שה' משגיח במיוחד על עם ישראל?"

עמ"י הוא העם היחיד שיצא מארצו וחזר אליה, כל אומה שיצאה ממקומה נכחדה ונעלמה ממפת ההיסטוריה, ולמרות שסבל בגלותו רדיפות וגירושים שואות פוגרומים ורדיפות ללא הרף, קם לתחייה חזר לארצו וכארי יתנשא למעצמה אדירה, ואל יהיה דבר זה קל בעיניך כי פלא זה נוגד את חוקי הטבע של האומות, ששום אומה לא יכולה לחרוג ממנו. הקיום של עמ"י הוא כל כך פלאי וחריג עד שהרבה מחכמי אומות העולם התבטאו עליו בצורה חריגה שלא נאמרה על שום אומה. לב ניקולייביץ טולסטוי הוגה וסופר רוסי כותב : "יהודי הינו סמל הנצח הוא שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים לא אש ולא חרב האנקווזציה לא הצליחו להכחידו..עם כזה לא יכול להעלם יהודי הינו הנצחי הוא התגשמות הנצח" הרי אם נראה שזורקים מאה אנשים לאש וכולם נשרפים חוץ מאחד, ואם נראה שזורקים את אותו אדם עוד פעם עם עוד מאה אנשים מצוק של מאות מטרים על סלעים חדים וכולם מתים חוץ ממנו, הרי מיד נאמר שהאיש הזה מושגח בהשגחה מיוחדת למעשה אין שום הבדל בין הפרט הזה לאומה הישראלית, זה בדיוק מה שקרה לאומה הישראלית רק בצורה רחבה יותר של חיי אומה. כל אומה שרדפו אותה ללא הרף אפ' על אדמתה עברה מן העולם, כל אומה שיצאה משטחה נתבוללה מיד ונטמעה באוכלוסיה המקומית ונעלמה מהמפה ההיסטורית תוך עשרות שנים בלבד, כמעט כל אומה אחרי אלף או מקסימום אלפיים שנה עברה מן העולם, אולם האומה הישראלית לא כפופה לכללי הטבע הקבועים של כל האומות, כמו שמעיד פרופ' גורג' פרידמן סוציולוג והיסטוריון צרפתי: "היהודים הם התאונה של ההיסטוריה משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה" צליחת ישראל את כל שבעת מדורי הגהנום המדיניים שאומה יכולה לעבור ולא רק המשכת קיומם הפלאי כנגד כל הסיכויים אלא גם השפעתה על העולם בצורה בלתי נתפסית, מעידים לנו בזה כאלף עדים שיש השגחה בעולם, דהיינו שיש מגמה לעולם והעולם אינו אוסף מאורעות מקריים סתמיים הנובעים מגחמות של מנהיגים אלא הוא ביטוי מעשי לחשבה גדולה ומסודרת היוצאת אל הפועל דרך אלפי שנות היסטוריה 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. וכן כתב הרצ"יה[17]: "תתבהר ותתעמק תתמיד ותתבלט יותר ויותר זכירת הידיעה הפשוטה והברורה על אמיתת עמדתו של ישראל בדברי ימי האדם (האנושות)..ותעיד ותאמר כי לא יתומה היא ההויה כולה ולא נעזבה היא האנושיות כולה" "לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסיבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו"[18] נתון זה כל כך צועק וברור עד שחכמי אומות העולם שהתבוננו בהיסטוריה הגיעו גם לאותה מסקנה בדיוק. וכן כתב הפילוסוף הרוסי ניקולואי ברדייב בספרו משמעותה של ההיסטוריה: "אמנם לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי (לפי המדד שסובר שמה שיש זה רק חומר ומה שנראה בעיניים) צריכה הייתה אומה זו (ישראל) מזמן לעבור מן העולם, קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכח גזירה קדומה".

"היהודים שרדו בגלות לא כי ה' משגיח עליהם אלא כיוון שכולם שנאו אותם הם היו בודדים וכך לא התבוללו"

הרבה מחכמי אומות העולם ניסו לתת טעם והסבר לפלא קיומם של האומה הישראלית וכותב עליהם הרצי"ה במאמרו החיות הישראלית:  "כל אותם כירכורי הנמקות המלאכותיות לפליאת קיומו של עם ישראל הרי הם תמיד סותרות זו את זו ואין כוחה של אחד מהם יפה אלא למצב של סביבה ידועה או של זמן ומקום ידוע..יש אשר נוחיותם היחסית של תנאי החיים שהיהודים שרויים בהם היא המקילה את אפשרות הקיום ויש שבהפך הרדיפות הגזרות והשמד האיומות הן הנן מחזקות ומאמצות כראקציה נגד את שאיפת הקיום של עם עז זה, ויש שסתגלנותם של היהודים והתאמתם אל תנאי החיים של סביבתם היא הגורמת להמשך קיומם ויש שאדרבה התנכרותם אל הסביבה והתבדלותם באופיים המיוחד ובאופני החייים המיוחדים היא המשמרת ומקיימת יש שהכשרון המעשי  המיוחד של היהודים הוא שאיפשר להם את המשכת קיומם עם תנאי סביבתם ויש שדווקא אופיים הרוחני הוא שעשה להם את העז הזה...ועוד כהנה וכהנה כל אלה הסיבות וההנמקות הסותרות ומנוגדות זו לזו נקבצו והורכבו במשך הדורות...אך כדי לגלות את פלא קיומם"

"ברור אתה יהודי אז אתה חושב שאתם עם מיוחד עם השגחה אלוהית..כמה צפוי אתה לא אובייקטיבי.."

איני מדבר פה על תופעה שאני רוצה להאמין שהיא כזאת, אלא עומדים איתי היסטוריונים פרופסורים הוגה דעות וסופרים מחכמי אומות העולם ללא שום אינטרס וללא רווח, ויותר מזה, יש להם הפסד גדול אם ירשמו דבר לא נכון וגם הם אומרים את אותו דבר, הרי מה גרם לארנולד טוינבי מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים שסוקר בספרו את עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת אומות אדירות ששלטו בעולם העתיק, לכתוב בספרו את המילים הללו על האומה הישראלית:  "שמירת הזהות הלאומית על ידי אומה ללא עצמאות מדינית ללא שפה מדוברת אחידה אומה שאינה מרוכזת במקום אחד אלא מפוזרת בכל קצוות תבל נתונה לרדיפות נוראות ללא הרף זוהי תופעה בלתי רציונאלית שמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה" הרי אם הוא רוצה שספרו ישקף בצורה אמינה את ההיסטוריה וספרו יתקבל אצל הקוראים המשכילים, אם הוא יכתוב משפט לא אמין הוא עושה מעצמו צחוק.  בודאי שיש שאמרו אחרת אין חולק על זה, גם מתוך האומה הישראלית וגם מחכמי אומות העולם אבל המשותף לכולם שיש להם אינטרס ולהם אני פחות מאמין,  ליהודים יש אינטרס לומר שאנחנו עם ככל העמים כדי שיוכלו לעבור עבירות ללא מצפון[19]. או ההפך לומר שאנחנו כן העם הנבחר כדי שנוכל להרגיע את עצמנו שהכל סובב סביבנו ולתת לעצמנו משמעות בחיים, לגויים ודאי יש אינטרס כדי שיוכלו לומר שהם העם הנבחר, או כדי לא לקבל את האומה הישראלית כמובילה את מהפכת המוסר האלוהי בעולם. אולם להיסטוריונים ופילוסופים גויים אין שום רווח, וגם יש להם הפסד גדול לומר אמירות מטורפות על האומה הישראלית. ולא אמירה חד פעמית אלא כתופעת ספרות רחבה[20]דברים ואמירות שלא נאמרו על שום אומה בעולם, זה הופך את התופעה לאמינה מאוד, טעות יסודית היא להתכחש לגודלנו לאיכות חיינו האלוהית והנצחית, וכן כותב הרב באורות התחיה ה':  "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים היסטוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל"

                                                                  שכר ועונש

" מי אמר שיש שכר ועונש בעולם?"

אפשר לראות בבירור שיש שכר ועונש במציאות אם מבינים ששכר ועונש ביהדות במילים פשוטות יותר זה מעשה ותוצאה. למשל יש עונש על אכילת אוכל מקולקל ויש שכר על אכילת אוכל בריא, יש עונש על עישון סיגריה ויש עונש על שתיית נפט ושכר על אימון בחדר כושר ועוד ועוד' לכל מעשה במציאות יש תוצאה, וחריפות התוצאה תלויה ברמת המעשה, אין צורך להוכיח שיש שכר ועונש אלא רק להראות שכך מתנהלת כל המציאות, אלוהים מתגלה בכל וצורת ההתנהלות של הכל היא שיש לכל מעשה תוצאה והשלכות, לכן אמת הדבר ש: אלוהים מעניש או נותן שכר, כי צורת ההתנהלות של הכל היא שלכל מעשה יש תוצאה, "שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה"[21] ולכן צריך להבין את כל הברכות והקללות בתורה על השכר והעונש לא כמשהו חיצוני למציאות אלא כטבע המציאות שבני ישראל שומרים על הסדר הנכון יש ברכה ואם לא הם לא תואמים לסדר המציאות ומימלא זה קללה וכן כתב הרקנאטי ריש פרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג),  "דע כי הברכות והקללות הכתובות בתורה אינם על צד הגמול והעונש לבד, רק הם טבעיות ממש כדמיון הזורע שקוצר, שנאמר (משלי יב, יא), עובד אדמתו ישבע לחם, וההיפך הפך" כשנביאי ישראל מודיעים שיש שכר ועונש בסדר חיים מסויים אין הם ממציאים משהו חדש בעולם או דבר שלא היה, אלא מגלים מה חוקי המציאות ברמת החיים יותר פנימית. היסוד הוא אותו יסוד לכל מעשה במציאות יש תוצאה אולם עם ישראל נדרש להיות תואם למימדים יותר פנימיים איכותיים ושורשיים של המציאות הבנויים גם באותו עיקרון של סדרים קבועים וכן כותב הרב קוק:[22] "כשם שהאדם צריך להסתגל אל הטבע החמרי וכוחותיו, ללמוד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים הכלליים השולטים בעולם..ככה ויותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלוהית"[23]




                                                                        תפילה

"מה כל כך חשוב בתפילה שקבעו אותה ג' פעמים ביום זה ממש קשה"

התפילה היא פעולה קריטית בשביל נפש האדם היא מרוממת אותו לגבהים רוחניים שם הוא שואף אויר פסגות ומתמלא כוחות להמשיך לפעול ולתקן את העולם, רוב הפעמים האדם מסתובב במועקה. לא רק בגלל בעיה מיוחדת, אלא משהו תקוע. לא זורם. הצעדים כבדים. המחשבות חוזרות על עצמן. הוא הולך ברחוב ולא מרגיש כלום. מין אדישות מקוממת כזאת. סתם. פשוט חי סתם. מצבי הרוח האלה לוקחים אותו למטה הוא מנסה לעורר את עצמו באיזו תאווה זמינה. מנסה לנפח את הדמות החיוורת שלו בכוח. ואין לו מה לעשות עם הכיווץ הזה? הוא לכוד. לכוד בתוך המגבלות של המציאות. הוא כבר שכח שיש אפשרויות אחרות, שיש בו עוד קולות פנימיים, שיש בתוכו זעקה, געגוע, נשמה. הוא שכח לחלום. לחלום בהקיץ. להמריא אל מחוזות אחרים שהיה רוצה בהם, לדבר בחופשיות על מה שהלב מייחל ומצפה לו. לצייר את תמונת העולם במכחול הדמיון שלו. להרגיש מחדש את הרגש החמים והתמים, את אש ההתלהבות של הילד שבו. זה לא מפתיע שאנחנו שוכחים. הרבה אנשים מלומדים הסבירו לנו כמה חשוב שנשכח כי זו בסך הכול משאלת לב נאיבית, כי זה רק מנתק אותנו מהמציאות האמיתית־הממשית,  להיות ריאלי זה חשוב, אבל לצמצם את המחשבה והרצון שלך רק לחשבונות ה״ריאליים׳׳ ־ זו כבר בעיה קשה. למה? בגלל שמתעלמים מנתון משמעותי ־ נפש האדם. לאדם יש כוח יצירה, לאדם יש חופש של תנועה, שינוי וחידוש. לאדם יש רצון שכשהוא מתלהט הוא יכול לסחוף אחריו את כל הנתונים ה׳בלתי אפשריים׳ ולעשות את הבלתי ייאמן. החזון שלנו הרבה יותר ריאלי מהחשבונות שלנו – אם ניתן לו מקום של כבוד. הכמיהות והשאיפות שצומחות אצלנו בנפש דוברות אמת לא פחות מאשר המומחים עם הסטטיסטיקות והמספרים. אנחנו חייבים ׳זמן איכות׳ עם החלום שלנו. אם נבטא אותם נפתח אותם ע"י התפילה הרטובה והעמוקה אם נקדיש להם זמן קבוע אם נשתחרר מהלפיתה החזקה של המחשבה הפרגמטית ונחלום ונרצה ונתלהב, ניתן לנשמתנו הזדמנות לרוץ חופשי בשדות הלב וכך נחיה חיים אחרים לגמרי.

"למה לבקש בתפילה אם ה' יודע שאני צריך?

ה' תמיד נותן בלי גבול (אפשר לראות למשל שהמציאות כולה שהיא בעצמה מרחב ההתגלות של אלוהים אלינו, טומנת בתוכה אין סוף איכויות שעדיין לא חשפנו עשירית מהם) אולם רמת קבלתנו את שפעו תלויה באיכות הכלים שלנו, התפילה מעצימה ומרחיבה לנו את הכלים וע"י כך גורמת לנו לקבל יותר, וזה נקרא: "למשוך יותר שפע", זה עובד בצורה מאוד פשוטה. רצון האדם הוא עיקר אישיותו ואחריו הולכים שאר כוחותיו. כל חלק באדם צריך הזנה ופיתוח כדי לגדול גם הרצון חייב הזנה נכונה קבועה ובריאה אחרת ירצה רק צרכים בסיסים כבהמה ויחלש הרצון אל הטוב. התפילה היא דבקות בה' דהיינו דבקות ברצונו.[24] התפילה היא עבודה קשה לרצות ברצוננו (ולא רק להגיד) את מה שה' רוצה "עשה רצונך כרצונו" דהיינו לרצות רפואה לרצות בניין ירושלים לרצות דעת וכו' וכך מגדלים אנו ומגבירים את רצוננו, כי רצוננו הוא ענף מרצון ה' וכשהענף מתחבר למקורו הוא מתחזק ומתעצם. וכשעיקר אישיותו של האדם משתנה כליו הרוחניים גדלים והוא מושך יותר שפע לעצמו ולעולם התפילה היא מפגש עמוק עם רצון ה' המגביר את רצוננו ומהפך את כל אישיותנו וממלא אותנו מוטיבציות קדושה טוב ויושר וכן כתב הרב בח' קבצים א' עג: "עיקר הסרת הלב מן התפילה הנהוגה בדור זה, הוא מפני שהתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון של החלשת הרצון..(כל הזמן לעמוד כנוע ולהתחנן לפני המלך שיעשה משהו. יב"ח) ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויופיה. לגלות אנו צריכים את התפילה עם הרעיון של הגברת הרצון. אז ינהרו רבים אל התפילה"

"באמת נראה לך שאם נמלמל כמה מילים על החולה או שנרצה שהוא יבריא זה יעזור לו?"

כן לגמרי. נעשו מחקרים רבים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל וזה כבר הוכח מדעית שאדם שותל שני עציצים אותו דבר באותם תנאים אחד הוא מקלל  ואת השני רק מברך וחושב עליו רק דברים טובים ושניהם לא גדלים אותו דבר העציץ שקיבל את היחס לטובה פורח בעוצמה הרבה יותר גדולה שלא נדבר שהשני נבל. יש כח באדם במחשבתו ובדיבורו להשפיע על המציאות ומכאן החשיבות של תפילת רבים כי יש לה השפעה יותר גדולה על המציאות.

"מה זה עוזר להתרומם בתפילה לגבהים רוחניים עמוקים אם רוב היום אני עושה שטויות?"

החשבון הזה הוא חשבון כמותי. אבל שמבינים שזה חשבון איכותי אז אין קץ לאושר של דקה מהתרוממות בתפילה בחשבון איכותי השאלה נשמעת כמו : "מה זה עוזר להרוויח במשך דקה אלף דולר אם אני במשך היום מבזבז כסף"...אני יודע יש במשך היום כל כך הרבה מחשבות נמוכות, ים של תחושות פיזיות ולא מעט יצרים, אז איך אפשר בדיוק להתפעל מכמה רגעים בודדים של יישוב הדעת? ולכן כשנופל לידינו רצון טוב באמצע היום אנחנו צוחקים עליו ובזים לו עד שהוא נעלם.. האמת שאנחנו מפסידים בגלל שאנחנו מודדים את החיים שלנו בכמויות במקום לנסות ולהעריך אותם במשקולת של איכות. אם לא נלמד לשקול את האיכות ולבודד אותה ־ לשמוח ולהתרגש מרצון טוב ולקלוט שזה הכי אני שיכול להיות, שזו נקודת המשען שאיתה אני הולך להפוך את העולם ורצון אחד טוב כזה עולה באיכותו על אלפי מחשבות נמוכות  נחשלות ומממלא אותנו אושר אין קץ: כותב הראי"ה: "הרצון להיות טוב זהו רוח גן עדן אלוהים, המנשב מהנשמה וממלא אותה אושר אין קץ (אורות התשובה טז, ג).

למה להתפלל כ"כ הרבה פעמים ביקשנו פעם אחת וזהו אם ה' רוצה יענה ואם לא לא."

למה לאכול כ"כ הרבה פעמים אכלנו פעם אחת וזהו אם ה' רוצה שנהיה שבעים נהיה ואם לא לא'... ברור שה' נתן ונותן לעולם שפע של מזון מכל מיני סוגים כל הזמן אולם כדי להזין את עצמנו בצורה בונה ואיכותית אנחנו צריכים שלוש ארוחות ביום כמו כן בדיוק, ה' נותן בלי גבול ללא הפסקה שפע של חכמה חיים שמחה אושר רצון אולם כדי שנוכל לקבל את השפע הזה בצורה בונה ואיכותית אנחנו צריכים להיות ניזונים ממנו ג' פעמים ביום רק ככה התפילות המזינות ובונות את עיקר אישיותנו כח הרצון כי רק ככה יכול להיות רצון אל הטוב חזק ויציב.(מקורות להרחבה כוזרי מאמר ג' פס' ה')



                                                                        גאולה

"מי אמר שאנחנו בגאולה בכלל?"

המילה גאולה אינה מבטאת הזיה של הגעת כח חיצוני למציאות על חמור אלא יש לה משמעות מאוד ברורה המבטאת את מצבו המדיני של עם ישראל, שעמ"י בארצו, עם שלטון עצמאי הוא נחשב גאול, וכן מוכח מהמהר"ל בנצח ישראל פרק א:  "ועוד שיש לבאר עניין הגלות תחילה, וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה"  המהר"ל לא הזכיר כקריטריון לגאולה את המקדש או נבואה או שכל האומה שומרת מצוות זה שלבים נוספים בקומה הרוחנית של האומה אבל הם לא נצרכים להגדרת המצב כגאולה. וכן פירש הרמב"ן ויקרא כה: " ואמר "גאולה" כמו גאל ה' עבדו יעקב (ישעיהו מח כ) שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו" וכן במהר"ל בגבורות ה' נא: "כלל הדבר כל עניין הגאולה הסתלקות מזולתו לעמוד בעצמו" המדד היחיד לגלות ולגאולה זה האם יש שלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל. לכן חז"ל קוראים לתקופה שהיינו בארץ עם מקדש, גלות יוון! כיוון שלא היה לנו שילטון עצמאי משלנו. מדרש רבה בראשית פרשה ב פסקה ד: "ר"ש בן לקיש פתר קרא בגליות, והארץ הייתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ, והנה תהו ובהו זה גלות מדי, וחושך זה גלות יון.." וכן בסנהדרין צח' סימן לקץ המגולה שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, ומה יותר סימן לנתינת הפירות בעין יפה ממדינת ישראל שמאדמת תרשים הפכה למעצמה חקלאית בכל התחומים ומהמובילות בעולם בפירות הדר.

"אין מצב שיהיה גאולה ללא תשובה?"

 לא נכון! מובא יחזקאל לו כב: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: {כג} וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם.. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם"  ובאיילת השחר עמ' קעו כתב וז"ל: "בספר 'ויואל משה' (עמוד נו') כותב מחברו: מי שחושב ההיפך, שיש מציאות לגאולה בלי תשובה הרי הוא חושב נגד המבואר בקרא והוא כופר בתורה ר"ל. אבל ההיפך מדבריו היא הכרעתם של גדולי רבותינו: א. רס"ג ("יחזירנו בלי תשובה") ב. רש"י ("לא זכו – מאחר פעמיו עד הקץ") ג. הרמב"ן ("אע"פ שאין עושין תשובה הם נגאלים"). ד. רבינו בחיי ("ואם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחר מזמן הקץ הקצוב") ה. רבי יוסף אלבו ("הגאולה הכללית בזמן או בזכות") ו. הרד"ק ("גאולתנו על כל פנים תהיה בזמנה בין זכאים בין חייבים") ז. המהר"ל מפראג ("קיי"ל כרבי יהושע דקאמר אף אם אין עושין תשובה נגאלין") ח. הגר"א ("אבל קץ אחרון לא תליא בתשובה") ט. הרמח"ל ("אפילו אם לא יהיה זכות בישראל") י. 'אור החיים' ("אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו")  יא. החפץ-חיים ("שהוא אפילו אם לא זכו כלל") יב. הגר"ש אלישיב ("אינה תלויה בזכות ומעשים כלל")." ע"ע אבן שלמה, פרק יא ט. צדקת הצדיק, עמ' 32 "בן דוד בא בדור שכולו חייב".

"תהליך הגאולה צריך להיות מהיר אלוקי וניסי ולא קמעא קמעא טבעי!"

לא נכון. יש אופציה כזאת אבל היא בכלל לא האפשרות היחידה. סנהדרין צח: " אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי (=הקשה) כתיב  'וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה' וכתיב  'עני ורוכב על חמור'. זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני רוכב על חמור" ובתלמוד הירושלמי במסכת ברכות א' א': "רב חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא וראו איילת השחר (עמוד השחר) שבקע אורה, אמר לו רב חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא (מעט מעט), כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת."  זוהר (בראשית דף קע' עמ' א' תרגום הסולם): תרגום: "רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר [שהוא] דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.. (משל) לְאָדָם שֶׁנִּתָּן בַּחֹשֶׁךְ וְדִיּוּרוֹ הָיָה תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁיִּרְצוּ לְהָאִיר לוֹ, צְרִיכִים לִפְתֹּחַ לוֹ אוֹר קָטָן כְּעֵין הַמַּחַט, וְאַחַר כָּךְ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָךְ בְּכָל פַּעַם עַד שֶׁיָּאִירוּ לוֹ כָּל הָאוֹר כָּרָאוּי. כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק" והרב צבי הירש קאלישר כתב: "גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב כי פתאום ירד ד' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש ומקדש אל ממרומים ירד, כאשר הבטיח על ידי עבדיו הנביאים. לא כן קורא המשכיל, ודאי כי יעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא ייפול חס וחלילה דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד. כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמח קרן ישועה עד 'וישראל יעשה חיל' וישגה מאוד באחריתו'."

"אם זה הגאולה למה היא באה על ידי חילונים?"

אנחנו לא מבינים את כל מעשה ה'. אולם כתב הרב ואלדנברג ציץ אליעזר ז מח: "ואולי הם מוכרחים להרעיון זה ושיהיה בנין ירושלים דווקא ע"י אלה האנשים, כי יוכל להיות שהם היו מהגורמים לחורבן ירושלים לכן גזירת המלך היא, אשר המה יהיו המתקנים. כי לא ידח ממנו נדח כתיב, ויתקנו את אשר עוותו בדורות ראשונים. " ובאם הבנים שמחה עמ קכב: "והנה, מבואר בספרי המקובלים, שבעת שהי"ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי השמים ולתחתונים בארץ, אז ה' יתברך מעטף דבר זה בכל מיני עיטופים ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הם כעורים, כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטרגים. ואלמלי היה נעשה בפומבי, תיכף היה עולה המקטרג לקטרג, ומידת הדין הייתה מעכבת בדבר. וזה לשון הש"ך (על התורה בפרשת וישב) : " שמעתי בשם הר' יעקב ארי"ז ז"ל, שקיבל מרבותיו, למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך שהרואה יראה שח"ו יהיה צד ממזרות?" שחשב כל ההשתלשלות של משיח, שהייתה על דרך מכוערת ופריצות. 'אלא שעשה הקב"ה כן, כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג כמו שאמר בזוהר.. ולזה רמזו ז"ל נחש, מציאה, משיח – באין בהיסח הדעת של המקטרג.. ועשה הקב"ה כן, כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך'."

"למה הגאולה שלנו מתקדמת לאט ולא מהירה וניסית כיציאת מצריים?"

כל דבר במציאות מופיע בהדרגה ותהליך בנייתו הוא שלב אחרי שלב ואם תנסה לזרז אותו ולדלג על שלבים בהתפתחותו אתה רק תהרוס אותו ממש כמו להכריח ילד ללכת לפני שזוחל זה גורם לו נזק, בגאולה הראשונה שהכל היה מהיר שנאמר "ואכלתם אותו בחיפזון" זה לא נבנה לאט וטוב ולכן לא החזיק כל הדור הזה מת במדבר ולבסוף נחרב הבית. אולם כיוון שאנחנו עכשיו בגאולה האחרונה שבה כל המציאות צריכה להיגאל לתמיד לנצח לכן צריך שכל הכוחות כולל הטבע עצמו וכוחות החול יהיו שותפים מלאים בגאולה זו ומימלא זה יהיה יציב לכן נאמר על הגאולה האחרונה "כי לא בחיפזון תצאו". (מקורות להרחבה מהר"ל נצח ישראל פרק מז.)

זה לא הגאולה הרי כתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה'" והיום יש בורות "

אתן לך משל, זוג נשוי לא היה להם ילדים עשרים שנה, יום אחד הלכו לרב גדול והבטיח להם בן בשנה הקרובה, ועוד הבטיח להם, שיהיה הבן הזה גדול הדור, אבל בתנאי שהוא יהיה הסנדק, כעבור ארבע שנים הלך הרב לטייל ופגש בדרכו את הזוג עם ילד בן שלוש, ושאל את האבא למה לא הזמין אותו להיות סנדק? וענה האב כי ב"ה אחרי שהרב הבטיח להם נכנסה האישה להריון, ובאמת איך שהילד נולד רצה להזמין את הרב להיות סנדק, אבל אז ראה שהבן אינו יודע כלום; לא הלכה, לא משנה, ולא גמרא, רק אוכל שותה ועושה צרכים; והרי הרב אמר שיהיה הבן גדול הדור...ואמר לעצמו ודאי לא על הילד הזה דיבר הרב, והוא עדיין מחכה לילד שיהיה גדול הדור...אמר לו הרב- לא רק שאתה כפוי טובה, אתה גם לא מבין איך המציאות יוצאת אל הפועל בצורה הדרגתית, תחילה בונה הילד את הצד החומרי, אח"כ את הצד הנפשי, ואח"כ את הצד הרוחני והתורני והנשמתי. שהקב"ה הבטיח בנבואות את כל היעודים הטובים והשלמות הגדולה שעמ"י וכל האנושות יזכו לה. וודאי הכל אמת, "ודבר אחד מדברך אחור לא ישוב ריקם", אבל צריך לדעת שחזרת עמ"י לארצו היא ממש כמו לידה של תינוק; חיינו הלאומיים נולדים מחדש ממש, ותחילה עוסקים בחיי האומה- בפיתוח הצד החומרי שלה ואח"כ בפיתוח הצד החברתי ואח"כ הרוחני נשמתי. (מקורות להרחבה אורות התחיה כו')

"דווקא שמתחיל הגאולה נהיה מלא רע וכפירה זה פשוט לא הגאולה"

הרע הוא הכלי עבודה שלנו כדי להיות טובים, ובלי הרע אנחנו לא יכולים להיות טובים! הסבר – נניח שאדם רוצה לפתח שרירים הוא חייב הולך לחדר כושר ולחפש משקולות שהוא מניח אותם על ידו הם מושכות אותה למטה וכך ע"י התגברות על כח משיכתם הוא מפתח אצלו את השרירים, יוצא שאם יבוא אדם באמצע אימון ויוריד לו ממשקל  המשקולות בטענה שרוצה להטיב לו ולחסוך ממנו מאמץ סבל זיעה וקושי הוא יכעס עליו כי כל קילו שמוריד לו זה פחות שריר שיתפתח אצלו, כי כגודל ההתנגדות כך גודל השריר שמתפתח. כך גם אצלנו הגדלת הטוב מתבצעת על ידי ההתגברות על הרע, טוב שאינו נפגש עם רע ומהפך אותו לטוב הוא טוב חלש טוב חסר יוצא שעצם יצירת הטוב וחיזוקו כרוכה ביצירת רע כדי שיהווה כלי עבודה לבניית הטוב ואם נוריד מדרגת הרע אנחנו מורידים מימלא מהשגת הטוב. וכן כותב ר' צדוק שביטול יצרא דעבודה זרה הוא מה שביטל לנו את הנבואה:[25] "אנשי כנסת הגדולה ביטלו יצרא דעבודה זרה ולכך ניטלה מעלת הנבואה מן הנביאים רצה לומר מצד כפיית היצרא דעבודה זרה וזה כבר ניטל. ומאחר שאין כאן כפיית היצר אי אפשר שוב להשיג המעלה על ידו כמו שאמרו (אבות ה', כ"ב) לפום צערא אגרא.." לכן בדורנו דור של גאולה שבו הטוב הולך וגדל ניתן גם חומר עבודה של רע שכמות גדולה כי רק דרכו נוכל להתעלות אל הטוב הגדול.(מקורות להרחבה קל"ח פתחי חכמה פתח מט')



מדינת ישראל

"לאומיות קדושה מה זה?"

כל האומות נוצר אצלם בסיס חומרי של שטח צבא כלכלה ואח"כ מתפתחת אצלם נטייה אל האלוהות ונוצרות דתות המהוות חלק מהאומה אולם יש אצלם פירוד בין השניים החומר נבע מהחומר ומנהלים אותו אנשים המבינים בחומר ואת הדת מנהלים אנשים הדתיים. אולם בישראל יש דפוס שונה לגמרי, כל הזהות הלאומית שלנו נבנתה ונתייסדה מרצון אלוהי מפורש שהמצווים עליו היו אנשים אלוהיים דווקא. לא התאגדנו לבנות אומה בשביל אינטרסים חומריים ועל גביהם קיבלנו תורה, אלא כל הזיכרון הלאומי וכל חיבורינו וייסודנו הלאומי והחומרי נוצר בהוראה אלוקית "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך.. ואעשה אותך לגוי (עם) גדול" אנחנו האומה היחידה כשקמה לעם אלוהי, במעמד הר סיני כלל לא היה לנו ארץ צבא כלכלה ומדינה אלא רק בגלל הרצון האלוהי להקים אומה הלכנו משם להקים ולכבוש את כל זה. אם כן בניין הלאומיות של עמ"י הוא כולו ציווי אלוקי כמו כל מצווה אחרת, ולכן המנהל של כל הכיבוש התנחלות בארץ והקמת המדינה הוא הממשיך הרוחני הדתי יהושע, וזה נמצא אצלנו בכתבי הקודש ולכן אצלנו ורק אצלנו העיסוק בבניית האומה ובלאומיותה, בכיבוש שטחה, החלת ריבונותה ופיתוח כלכלתה, הוא מצווה ויש בו קדושה. רק אצלנו הגיוס לצה"ל הוא קיום חמש מצוות עשה. ההבנה הזאת היא קריטית. כי רבים מעמ"י תופסים לא נכון את היהדות וטועים ומטעים, וכן לימד הראי"ה שני יסודות חשובים: א- עבודת ה' בעם ישראל היא בעיקר עבודה לאומית ולא רק פרטית. ב- בניית האומה על כל מרכיביה היא קודש. (מקורות להרחבה מאמרי הראי"ה במאמר 'יום הביכורים זמן מתן תורתנו' עמ' 177)

"מי אמר שיש מצווה וקדושה בהקמת מדינת ישראל?"

קדושה נובעת מקיום רצון ה' . כל אדם לא משוחד הקורא את התנ"ך רואה שכל עניינו ורצונו של ה' הוא שעם ישראל ישב בארץ ישראל עם שלטון עצמאי משלו, ובקללות (שהם אינם רצון) מתוארת מציאות שאיננו בארצנו דהיינו הגלות היא קללה ומחלה וח"ו להפוך את המחלה לבריאות. כל התורה כולה כולל גמרות ראשונים ואחרונים מלאים מחשיבות ישוב הארץ עיין מאמרי הראי"ה עמ' 524 שם הראי"ה מביא מקורות על חשיבות ישוב ארץ ישראל מכל התורה כולה.  ובאמת כך פסק הרמב"ן להלכה שיש מצווה לכבוש את הארץ להקים בה מדינה עם שלטון. בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין ד': "מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה" מצווה זו אינה יכולה להיות מוטלת על יחיד בישראל מצד פרטיותו, שכן אין היחיד מסוגל להלחם כנגד "אומה מזולתו מן האומות" בלא מסגרת מדינית ממלכתית וצבאית, שהיא תכבוש את הארץ, מכאן יוצא שלהקים את "מדינת ישראל" זה חיוב דאורייתא על כלל ישראל הנוהג בכל הדורות.

"אין לשלטון בישראל כיום דין מלכות כיוון שהם רשעים"

לכל אורך ההיסטוריה היה לעם ישראל מלכים שהיו רשעים והיה להם דין מלך. למשל, אגריפס לא היה ראוי להתמנות מלך (סוטה מא.) ועם זאת היה לו דין מלך ע' ביכורים ג. וכן להורדוס היה דין מלך, עוכן כתב הנציב עה"ת בדברים יז טז ד"ה מקרב אחיך וגו' "מיוחס אינו אלא למצוה, אם אפשר, אך אינו לעכובא שהרי הורדוס לא היה ממיוחסי ישראל מ"מ היה לו דין מלך". לאחאב דין מלך, מנחות צח. "עמרי זכה למלכות", סנהדרין קב: וממשלה שנבחרה ע"י רוב הצבור יש לה דין מלכות וכן בברכות נה. ליפתח היה דין שופט, ע' ר"ה כה: "שקל ג' קלי עולם, גדעון שמשון ויפתח, כשלושה חמורי עולם וכו' ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים." וע' רמב"ן, ויקרא כז כט, והתוהמ"צ שם, שליפתח היה דין מלך ומשפט מלוכה.

"אסור לחבור לרשעים ואיך נצטרף לבניית המדינה איתם?"

תשובה: כבר היה הדבר בימי עזרא שבנה המקדש עם נושאי נשים נוכריות ומחללי שבתות. ועוד שהציץ אליעזר מחלק דין זה בין מתי שאם תתרחק ממנו אז הוא יהיה לבד ולא קשור אליך, לבין מצב שאם תניח לו הוא ידרדר את המדינה ואת ישראל עוד יותר ולכן תצטרף ותציל מה שאפשר, וכן כתב הרב ואלדנברג חלק ג, שער ג, פרק ג. "אבל אחרי העיון נראה לפי עניות דעתי שיש מקום לחלק, דנידוננו לא דמי לההיא דיהושפט, דשם לא היו תלוי יהושפט בעצם הנהגת ממלכתו באחאב ואחזיה, ומה שאין כן בנידוננו, אי ההשתתפות אתם כמוה כמסירת כל ההנהגה הממלכתית בידם. ובשלמא אי דבר אי ההשתתפות היה ברור לנו שיביא לידי שידוד מערכות אצלם בודאי נאה ויטה לעשות כן, אבל כל זמן שיש ספק שאולי אדרבא ישתנה המצב לרעה וההנהגה תהפך לגמרי לממשלה כופרת ח"ו, ולא תתן ולא תוסיף לנו ההפרדה וההתבדלות, בכהאי גוונא נראה לפי עניות דעתי שאין מקום לפירוד והתבדלות...נראה לפי עניות דעתי דאם מביני דבר ויודעי בינה לעתים חושבים ומשערים בנפשם עפ"י עומק הבנתם אחרי שיקולים מרובים בכובד ראש הראוי שבהשתתפות יחד יכולים להביא יותר תועלת ממה שיתבדלו מהם, בכל כגון דא, אין לפי עניות דעתי בההשתתפות איתם עבירה של אל תתחבר לרשע או של שותפים לדבר עבירה..ואם מצינו בדברי רבותינו הפוסקים ז"ל שהתירו משום פרנסה שותפות מסחרית עם מומרי לחלל שבתות, ולא עוד אלא שלא זקפו על השותף גם מה שהמומר מחלל שבת בעסק המסחר (עיין בזה בספרי שביתת הים פרק יט') על אחת כמה שיש מקום להתיר השתתפות זאת של נידוננו הנוגעת בציפור נפשה של האומה ושל קביעת דמות דיוקנה של המדינה, שכל תיקון איזה שהוא בזה, ולו כחוט השערה נחשב כתיקון הר-גדול"

שאלה: אולי צריך להיפרד מכל הרשעים החילונים שעוברים עבירות ולהקים מדינה נפרדת?

תשובה: ח"ו. כל היסוד של הוצאת פושעי ישראל מכלל האומה הלא הוא רעיון פסול ודרך המינות ממש, כסתם משנה דמגילה כ"ה א. "האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות" ופרש"י שם שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום, וע' תוס' ד"ה האומר: "שמוציא רשעים מן הכלל". וע' טורי אבן שם. וע' מהר"ל נצח ישראל פרק יא וגבורות-ד' פ"ה. וכן רבנו יונה ברכות פרק ה' יברכוך טובים. ע"ע ערובין יט. "ריקנים ... מלאים במצוות כרמון". יומא נו-נז. "השוכן אתם בתוך טמאותם - אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם". וע' גבורות-ד' למהר"ל פרק לח. בהבדל בין פסח ראשון לשני. ושם "כי רבים אין צריכים הכנה שאף בטומאתם השם יתברך אלקיהם והם עובדים לו, שאע"ג שאין ראויים מצד עצמם. אבל היחיד הוא צריך טהרה וקדושה, שאם היחיד יש לו הכנת עצמו אז השם יתברך לו לאלקים, ואם לא אין השי"ת לו לאלקים. ולפיכך רבים אינם נדחים שאינם צריכים טהרה אבל היחיד צריך טהרה ונדחה ... כי העבודה הראשונה מצד האומה הכללית אשר נקרא אלקי ישראל, ופסח שני מצד הפרטי ... וכדי להורות שהוא יתברך אלוקיהם על כל פנים לפיכך אין רבים נדחים אפילו הם טמאים ויעבדו לפניו".
וידוע רמז מגורי האר"י: צבו"ר - צ'דיקים ב'ינוניים ור'שעים. ע' ויקר"ר פ' בלולב ומיניו. וע' מסילת ישרים פרק יט. ובמנחות כז. "כולם באגודה אחת. ואם עשיתם כך באותה שעה אני מתעלה". ויקר"ר ל, יקו"ש אמר. ע"ע כריתות ו: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה עם סממני הקטורת". "ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה...".

"גדולי ישראל שפסקו אחרת לא יודעים את כל הטענות האלה?"

תשובה: אף פעם לא מכריעים ויכוח הלכתי רק כי רב אמר ויהיה גדול ככל שיהיה. כל ויכוח הלכתי מחייב את הצד שני לכתוב ולהביא ראיות. וכן כתב באם הבנים שמחה עמ' לח-לט: "ברם, צריך אני להודיע, שדברי ערוכים אל האדם הישראלי אשר רוצה לידע האמת לאמיתו בדרך ויכוח ומשא ומתן של הלכה, כי גם עניין הקץ הוא דבר הלכה, כאשר דרשו חז"ל בשבת (דף קלח) וב'תנא דבי אליהו': 'דבר ד'- זו הלכה, דבר ד' – זה הקץ'. הורו בזה, כי גם במה שנוגע לקץ הוא כדבר הלכה שצריך ויכוח של חכמים בזה..מה גם הלכה זו, שנוגעת לכבוד ד' ולכבוד אומה הקדושה ולכבוד ארצנו הקדושה, וזה בונה וזה סותר עד שיתבררו הדברים כשמלה, וד' יתברך יתעלה בכך, כמבואר בתשובת מבי"ט (ס' קי"ו). ז"ל "כל חכם הרוצה להשיג על פסק חכם חבירו שהאריך בכתב להטעים דבריו, אינו יכול להשיג על פסקו רק אם ג"כ מברר דבריו בטענות צודקות, אבל בפיטומי מילי דעלמא, לומר שאין הדין כפסקו, אין שומעין לו'"

"ואם העוסקים בבניית המדינה הם רשעים אולי נפריד דת ומדינה?"

מה פתאום זה טעות גדולה כי אין אצלנו לאומיות שהיא לא קודש אף פעם לא היה לנו דבר כזה ומימלא זה לא יחזיק ויביא לחורבן הלאומיות. וכן כותב הרב זצ"ל בישראל ותחייתו ל"א: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את העניין האלוהי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לעניין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את העניין הלאומי ואת העניין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה"

"איך יש יהודים שמוסרים שטחים לגויים ופוגעים ביטחונית במדינת ישראל?"

מה שמייחד את עם ישראל לאורך כל דורותיו המוסר והטוב, זה תכונתנו וכן כתב הרב באורות ישראל ב ב': "האידאה הנשמתית של כנסת ישראל היא המוסריות המוחלטת" לכן מה שמניע מעניין מחיה ומשכנע וממלא במוטיבציה את עם ישראל לדורותיו זה רק הטוב והמוסר, זה השפה שהיא מבינה, אצלנו הרצון להטיב לאנושות הוא יותר חזק מהרצון להתקיים, ולכן אם חלקים מעמ"י יראה שהמציאות שלו לא מטיבה לאנושות הוא יאבד את הטעם לחיים לאומיים ולא יהיה אכפת להם לפגוע בהם. וכן כתב הרב אורות ישראל א ו: " כנסת ישראל (עמ"י לאורך כל דורותיו) רוצה לחיות דווקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה..אם בפעם אחת הייתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההויה, אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים" עיקרון זה מסביר את העיקשות של השמאל הישראלי לתת לערבים שטח ושלטון למרות שהוא רואה בצורה עקבית שאם נותנים להם שטח ושלטון מקבלים פיגועים הרוגים והלאומיות הישראלית הולכת ונחלשת, הימין הישראלי שואג עליו בקולי קולות עשרות שנים שזה לא ביטחוני וזה מסוכן לתת להם שטח ושלטון אולם בשמאל לא מבינים ולא מתחרטים,  תופעה זו תמוהה מאוד כי אחרי הכל יש באנשים אלו הרבה משכילים והרבה היסטוריונים היודעים איך מוחקים אומה לאט לאט מהמפה ההיסטורית, אולם ההסבר העמוק לכך הוא בדיוק מה שכתב הרב, הימין טוען טענה ביטחונית ושיקולים ביטחוניים לא מעניינים את השמאל הישראלי הוא לא מפחד ממלחמות או ממוות, כמו כל ישראלי הדבר שהכי מפחיד אותו זה רק להיות לא מוסרי, וכיוון שהשמאל הישראלי לא מבין מה מוסרי בלהקים כאן רק מדינה ישראלית עם תרבות ישראלית לכן הוא אף פעם לא יחזור בו. הימין מחזיק בטענה ביטחוניתהשמאל מחפש טענה מוסרית. התשובה לשמאל צריכה להיות על ידי הסברה מוסרית ללמד ולפרט מה מוסרי בלהקים כאן מדינה ישראלית עם תרבות ישראלית עצמית מעצמה מוסרית ואלוהית ברמה אוניברסאלית שתביא ברכה לעולם כולו.



מצוות ועבירות

"מה העניין לשמור מצוות? אלו דברים הזויים, שגם אם הם נכונים, הם יעזרו לי רק בעולם הבא"

התפיסה הפשוטה והלא נכונה שנכנסה אלינו מהגויים היא שתורה ומצוות הם רק כדי להגיע לגן עדן בעולם הבא ואין להם קשר לעוה"ז אבל באמת חז"ל מגלים לנו ששמירת התורה והמצוות היא גם טובת האנושות וטובתנו הלאומית בעולם הזה בימינו אנו,"לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה" והעוה"ב שהוא נכון ואמיתי, הוא רק תוצאה של השלמות הזאת ולא המטרה עצמה, וכן כל ההבטחות בתורה על השכר של שמירת תורה ומצוות הוא רק על טובת העולם הזה ופעם אחת בתנ"ך לא מוזכר עוה"ב, וכן כתב המהר"ל בתפארת ישראל נ"ח: "בזה הפרק אכנוס לבאר השאלה למה לא נזכר בתורה עולם הבא בפירוש. וזה כי אין ספק שהתורה שנתן השם יתברך הוא תיקון עולם הזה ובשביל תיקון עולם הזה להיישיר בני אדם אל תכלית הטוב שיהיו טובים בעולם הזה ויהיה מציאות עולם הזה כמו שראוי להיות לכך נתן לנו התורה"

"למה ה' מצווה את האדם במצוות? הרי הוא יכול הכל אז שיעשה בעצמו.."

ודאי שה' יכול הכל אולם הוא לא רוצה לעשות הכל לבד, כיוון שהוא רוצה להטיב לנבראים דהיינו לייצר נבראים חירותיים ועצמאיים בצורה אין סופית כמו שלו לכן אם יעשה הכל  אנחנו אולי נהיה מציאות עליונה אבל רק המשך שלו מעשה ידיו ולא ישות עצמאית חופשית כמו של הבורא לכן ציווה אותנו כדי שאנחנו נעשה את עצמנו וכך באמת נהיה עצמאיים. כל זה רמוז ומוסתר במעשה בראשית. ע"פ הרד"ק שם, 'בריאה' זוהי יצירת יש מאין, 'יצירה' היא העמדת הדבר, ו: 'עשייה' היא גמר מלאכתו.  בבראשית א כו' "{כו} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: בפס' זה רואים בבירור שיש רצון אלוקי לעשות- דהיינו להשלים אדם שיהיה בצלם ובדמות אלוהים דהיינו עם תכונות אלוהיות. אולם ממשיכה התורה ומגלה שהוא רק ברא אותו, {כז} וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:"  אם כן האדם לא הושלם אלא רק נוצר יש מאין. שלב שני אחרי היצירה ה' מעמיד את האדם על צורתו אולם גם עדיין אינו משלימו. {ב, ז} וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: אולם המילה ויעש ה' אלוהים את האדם אינה מופיעה במעשה בראשית,  ולא סתם. כי ה' לא יכול לעשות את זה לבד, כדי לתת לנברא תכונות חופשיות של בורא, צריך שהנברא יהיה שותף ויבחר מעצמו ויעשה את עצמו בעצמו חופשי, כי אם הוא מקבל את התכונות האלה מאחר, הוא עדיין תלוי ומוכרח בו, ולא חופשי, וזה לא צלמו ודמותו של אלוהים, וזוהי לא הישועה השלימה שלה אנו מחכים וכן כתב הרב באוה"ק ג' מז: "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים" לכן מודיע אלוהים כל מה שבראתי ויצרתי, זה על מנת שאתה תעשה, דהיינו תשלים את עצמך ותגיע למדרגת, 'אדם' שהוא בצלמנו כדמותנו, אדם חופשי ועצמאי העומד מצד עצמו: ובאמת זה מה שה' מצווה בסוף כל מעשה הבריאה בראשית ב' ג':" וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (מקורות להרחבה רמח"ל אדיר במרום עמ' ג')

"מה רע בעבירה? אני עושה אותה ולא קורה לי כלום"

קורה בודאי שקורה, אולם זה לא חיצוני מידי. ממש כמו עישון סיגריה ודאי שקורה נזק אתה נראה אותו אדם מבחוץ אולם משהו בפנים מתחיל להירקב. תפקידם האדיר של התורה והמצוות הוא לרומם ולאחד את האדם עם המציאות כולה. המציאות כולה נדחפת תמיד להשתכלל ולהשתפר ולהיות יותר טובה (אבולוציה) הדבר הכי בוטה ב'כל המציאות' היא צורת התפתחותה התמידית, הכל מתעלה בצורה עיקבית לאורך כל שנות ההיסטוריה ונהיה יותר טוב ואיכותי, בודאי שתורת ההתפתחות מאשרת נתון זה סופית בקביעתה שלאורך מיליארדי שנים המציאות בצורה קבועה רק נהיית יותר איכותית וטובה ומחוקים פיסיים המציאות התעלתה לרבדיים בוטניים ומשם לזאולגיים ומשם השתדרגה לרבדים של דעה ודיבור ומשם לחוקים מוסריים קודשיים נצחיים ונבואיים והיום ברוך ה' אנחנו תרבות מאוד מפותחת היודעת לקבל שיקולים מוסריים לעזור לחלש ולהגיע לחלל, ולהקל באופן בלתי נתפס את איכות ואורך החיים על האדם ועוד היד נטויה לאין סוף עליות הבאים עלינו לטובה בעזרת ה', אם כן ההטבה היא אופי המציאות של הכל, אדם הרוצה להיות מציאותי צריך להיות טוב ומטיב, אדם שאינו טוב הוא אינו מציאותי הוא אינו תואם לסדר המציאות. העבירות שהם הפך התורה ומצוות גורמות לאדם לירידה מוסרית בעולמו הפנימי והערכי ולאישיות פחות טובה ומימלא מעמידות את אישיותו בצורה הפוכה מכל רוחניות המציאות מה שגורם לה לייסורים נוראיים ממש כמו אדם פרטי העומד הפוך מסדר העולם דבר שיוביל ודאי לעצבות גדולה. וכן כותב הרב בח' קבצים ג' קפ"ד: "כל חטא מדאיב הוא את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה".

"תורה ומצוות קשים ולא טבעיים לא יודע לא זורם לי עליהם"

כל משימה מוסרית ערכית ואמיתית היא קשה לנו ולא טבעית איני מכיר בן אדם ששלוש שנים צבא זה קל וטבעי לו או שלימודי תואר ראשון הם ממש כיף חיים בשבילו זה דורש המון מאמץ שכלי ומימון ולהגיע כל יום ולסכם וכו' האדם מתערב בטבע ומתקנו כל הזמן למשל הוא יוצא לעבוד נגד טבעו שאומר לו להמשיך לישון מסתפר נגד טבעו של שערותיו לצמוח בלי סוף , וחותך את חבל הטבור, כי הוא מבין שרק ע"י תספורת הוא מיפה את המציאות, ובעבודתו מפתח אותה ומוציא אותה מגולמיותה, וע"י חיתוך חבל הטבור הוא מאפשר התחלת חיים עצמאיים לילד. א"כ, אדם מוכרח להודות שחייבים להתערב בטבע ולהשלימו והחיים לא באו אלינו מושלמים כשאנחנו יכולים לזרום איתם במצבם ההווי אלא קיבלנו אותם כשהם נדרשים לפיתוח וגימור, ואם נעשה רק ע"פ מה שבא לנו בטבענו, אישיותנו וכל האנושות תדרדר ולא תתפתח בכל התחומים. עכשיו נשאר רק להבין שגם העולם הנפשי מידותי ערכי רוחני מוסרי שלנו גם הוא לא גמור ומושלם ונדרשת גם בו עבודת פיתוח ושימור וזה תפקידם של תורה ומצוות "לעבדה ולשמרה" מצוות לא תעשה משמרים את המצב הקיים ומצוות עשה מפתחים אותו.(מקורות להרחבה מהר"ל תפארת ישראל פרקים ב' וג')

"אין סיכוי שכל העולם הזה הרמוני אחדותי ומנוהל ע"י רצון אחד"

האדם תופס את המציאות על פי מה שיש בו אדם פרוד באישיות שלו שאינו מצליח לרתום את כל כוחות האישיות למשימה ערכית אחת ככה הוא תופס את המציאות ורואה אותה כולה מפורדת וכן כתב הראי"ה באוה"ק ג' מוסר הקודש ב' ל"ט: "מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות"



משברים

"אני רוצה להתעלות ולהיות טוב אבל תמיד אני נופל אולי אני לא שייך לקודש"

ח"ו נפילות הם חלק בלתי נפרד מהגדילה הרוחנית של האדם "שבע יפול צדיק וקם" שבע אין מובנו רק שבע פעמים אלא מסביר המהר"ל ששבע מבטא את כל צדדי הטבע למעלה למטה מזרח דרום צפון דרום ונקודת האמצע השבע מבטא את כל בחינות הטבע דהיינו אף על פי שאדם נפל בכל הבחינות הוא קם. הפירוש שכולם מפרשים זה שלמרות הנפילות הוא יודע לקום "וקם" ולכן הוא צדיק. אולם הפירוש העמוק הוא שמה שעושה אותו צדיק זה השבע נפילות בגללם הוא צדיק וזה גמרא מפורשת בגיטין מג א' :" אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" לא אמרה הגמרא עומד יותר טוב או אפשר גם, אלא 'אין' דהיינו הנפילה עצמה היא מחזקת לנו את ההכרה של הרע ומחדדת בנו את הרצון אל הטוב ממש כמו ילד קטן שלומד ללכת ועד שלומד ללכת יציב וישר הוא חווה עשרות נפילות שהם חלק בלתי נפרד מלמידתו ללכת וכל הנפילות מראות לו איך לא ללכת ומה לא לעשות ומלמדות אותו בדרך הקשה שזה לא הדרך, ואפשר לומר שאין אדם לומד ללכת אלא אם כן נפל בהליכתו..כל מעלה רוחנית פרטית וכללית לא נקנית ללא נפילה וכן כותב ר' צדוק בדובר צדק סימן ד' "לעולם לא הגיעו ישראל בכלל ואדם פרטי בפרט לאיזו שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם" אנחנו לא יוזמים אותם אבל גם לא מפחדים מהם וודאי לא מחליטים בגללם שאיננו שייכים בגללם אל הקודש הרי זה ממש ההפך מהדרכת חז"ל.

"אני מנסה להתפתח רוחנית אבל יש מלא עיכובים מלא משברים משהו פה דפוק"

ח"ו העיכובים בהתפתחות הם לא סתם התעללות של הבורא אלא מחשבה עמוקה של ה' ית' איך לגרום לאדם להתעורר ולהעמיק בו את טובו ויושרו וכן כותב הראי"ה בפנקס א עמ' תנט: "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים" כח הטוב שאינו מתמודד מול רע הוא טוב חלש טוב חסר, העיכוב בא כדי שנתגבר עליו ועל ידו אנחנו מגיעים לרמה רוחנית יותר גבוהה כמו שמסביר הרב במאמרי הראי"ה עמ' 360: "וכל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו יכול הוא לראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה וצעד של דליגה לטובה יוצא מכל משבר" לפעמים האדם לא מתקדם אל הטוב אז ה' מזמין לו איזה משבר או עיכוב שמתוך הקושי הגדול הזה הוא יתעורר ויבין שאינו במקומו ויתקדם הלאה וכן מסביר הרב בעין אי"ה ברכות פרק ט' פס' רצד:"כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, וההכרח של הרע יהי' הסיבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו"




תורה ומדע

"הדת לא קידמה את האנושות המדע לעומתה חולל מהפכה אדירה "

הדת קידמה את העולם בצורה בלתי נתפסית אבל בתחום שלה שהוא קרבת אלוהים המוסר והצדק. דת ומדע הם שני תחומים שונים, ולכל אחד יש תפקיד אחר – תפקידו של המדע הוא לחקור את המציאות החומרית הטבעית ולפתחה, לפרק את כל החומרים ולראות איך הם עובדים ותפקידה של הדת הוא לפתח את העולם האמוני המוסרי של האדם לחבר את כל הדברים ולומר לשם מה הם עובדים. הדת היהודית חוללה מהפך עצום בכל ערכי התרבות האנושית בהורישה את ספר הספרים לעולם כולו אין לדעת לאן הייתה מגיעה התרבות האנושית אלמלא הדת והשפעתה.

"ככל שהמדע מתקדם, הוא הולך ומערער את יסודותיה של הדת"

ממש לא. הדבר היחיד שהמדע מערער לכאורה זה הפשט של כמה פסוקים בתחילת ספר בראשית, וכמה מדרשי חז"ל פה ושם. אלו כלל לא יסודות הדת ודרכים ליישב את הקושי לא חסרות – אם באמצעות פרשנות אחרת לפסוקים, להנחות היסוד המדעיות או ליחס בין השניים. אם מדובר בסוגיות הקשורות יותר לפילוסופיה של הדת, כמו הישארות הנפש, בחירה חופשית, השגחה פרטית וכדומה, הרי שאלה אינן סוגיות מדעיות אלא פילוסופיות לעומת זאת, בהחלט אפשר לטעון שהמדע דווקא מחזק את הגישה המונותאיסטית, בכך שהוא מצביע על אחידות חוקי הטבע, תהליכי התפתחות והתקדמות במציאות וכדומה. כמו כן, כמובן שהמחשבה כאילו ההסברים המדעים לחוקי הטבע מייתרים את אלוהים היא שגויה לחלוטין; חוקי הטבע אינם תחליף לאלוהים אלא רק תיאור האופן שבו הוא פועל ביקום. המחקר המדעי אינו דוחק אפוא את רגליו של הא-ל אלא להפך, חושף את תבונתו האינסופית.   

"תאוריית האבולוציה מוכיחה שהתורה לא אמיתית והעולם לא נברא בשישה ימים אלא התפתח במשך מיליוני שנים"

ממש לא. התורה לא אומרת שהעולם נברא בשישה ימים שלנו, כיוון שבאמצע ששת ימי הבריאה נבראו השמש והירח ויממה אחת שלנו מוגדרת מסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו מול השמש מה שיוצר אצלנו את היום והלילה כך שברור מפשט הכתובים במעשה בראשית שלא מדובר בימים רגילים. מעשה בראשית שהוא יציאת העולם אל הפועל מהמחשבה האלוהית והתפתחותו היא סוד ואינו מובן בכלל מפשט הכתובים וכן פסקו חז"ל (חגיגה יא עמ ב') הרבה לפני תאוריית האבולציה "אין דורשין בעריות לשלושה ולא במעשה בראשית לשניים ולא במרכבה ליחיד" וכן כתב הרמב"ן (על התורה א' א') שש מאות שנה לפני תאוריית האובלציה: "מעשה בראשית סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבנו מפי הגבורה" 

"אם תאוריית האבולציה נכונה אז אלוהים כביכול מיותר העולם התפתח לבד.."

ודאי שלא זה רק מגלה לנו איך הוא פועל בעולם. כי אפילו אם נניח שכל העובדות שהיא מתארת אכן התרחשו בפועל, ואכן החיים התפתחו מצורות פשוטות לצורות מורכבות באופן של מוטציות וברירה טבעית – עדיין אין בעובדות הללו כדי להוכיח שום דבר לגבי המקריות או העיוורון של התהליך. נגיד שאנו רואים על הרצפה תמונה ענקית של דוד בן גוריון. מסקנתנו המיידית תהיה שמישהו תבוני צייר אותה שם, והיא לא נוצרה במקרה. עכשיו, נניח שיתברר לנו שהתמונה נוצרה בפועל על ידי שרשרת ארוכה מאוד של אבני דומינו צבעוניות, שכאשר נפלו והפילו זו את זו יצרו בסופו של דבר את התמונה. כל נפילה של אבן דומינו היא אירוע טבעי לחלוטין, תוצאה של כוחות פיזיקה עיוורים, שאינה מצריכה שום תכנון. האם המסקנה היא אם כן שדוד בן גוריון נוצר באופן עיוור? ודאי שלא – המסקנה היא שמישהו תבוני סידר את אבני הדומינו, כך שנפילתן העיוורת תיצור לבסוף את דוד בן גוריון. וכל כך למה? למה שלא נודה שבן גוריון נוצר באקראי וזהו? פשוט מאוד – כי דברים כמו תמונה מדוייקת של דוד בן גוריון לא נוצרים באקראי, נקודה. לא אכפת לנו איך בדיוק קרה התהליך שבו היא הופיעה – בכל מקרה נסרב להודות שזה היה תהליך עיוור. אדרבה, אם הוא כל כך אוטומטי ונטול התערבות אנושית ישירה, זה רק מעיד על גודל התבונה העומדת מאחוריו. ואם כך הדבר לגבי ציור של דוד בן גוריון, על אחת כמה וכמה לגבי האדון דוד בן גוריון  עצמו, או כל איש או אישה שחיו אי פעם, שמהווים מורכבות מדהימה לאין-ערוך מכל מערכת המוכרת לנו. לא משנה מה התהליך שבו נוצרו – התוצאה הסופית שלו מעידה על כך שמראש כוונו חוקי הטבע להוביל לתוצאה זו, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.

"אם תאוריית האבולציה נכונה והאדם באמת התפתח מהקוף בתהליך אלוקי מכוון אז איך כתוב בתורה "ויברא אלוהים את האדם?"

אם ראובן יורה בשמעון אני לא אומר למשטרה שראיתי את ראובן לוחץ על ההדק ובעקבות זאת נגרף כדור והכדור ניפגש עם אבק השריפה וגרם לפיצוץ וכו' אלא אני מדלג על כל האמצעים ומשייך את הפעולה למי שסיבב ואחראי עליה ואני אומר בקיצור ראובן הרג את שמעון. כמו כן התורה לא מפרטת את כל התהליכים של התפתחות העולם אלא מספרת מי אחראי לכל התהליכים האלה ומי שסיבב ומסבב עדיין את כל התהליך כדי להוציא ולברוא אדם מוסרי אלוקי וזה אלוהים. לכן באמת "ויברא אלוהים את האדם" כמו שבניית המקדש נעשתה ע"י המון פועלים והתנ"ך מקצר ומדלג על כל הפועלים ומשייך הכל לשלמה המלך ואומר "אז יבנה שלמה את הבית" כך התורה אומרת בקצרה "ויברא אלוהים את האדם". וכן כתב הרב קוק באגרת צא': "אפילו אם הי' מתברר לנו שהי' סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה..שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן, וכבר אמרו במדרש "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם א"א, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלקים ולפעמים אנחנו מזכירים את האמצעיים ג"כ בשם,  ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג "ויצר ד'" "ויעש ד'" כמו שאנו אומרים "אז יבנה שלמה", ואין אומרים ששלמה צווה לשרים והשרים להנמוכים מהם, והם להאדריכלים והאדריכלים לאומנים והאומנים לעושי המלאכה הפשוטים, מפני שהוא דרך ידוע, וגם איננו עקרי" (מקורות להרחבה מו"נ ב' מח')

"המחשבה שהעולם התפתח במיליוני שנים מורידים לי ביראת שמיים כאילו אז איפה פה אלוהים?"

המחשבה שאלוהים מתגלה רק בתהליכים ברורים קצרים וניסיים מורידה מערכו של ה'. המתגלה בכל כולל גם בחוקים קבועים עמוקים וארוכים ודווקא דרכם מתגלה יותר עוצמתו וגאונותו של ה'. ממש כמו שאדם בונה במשך דקה רפסודה מעץ או שמייצר בחכמתו שרשרת שלבים של נפילות דומינו שבכל שלב נבנה עוד חלק והכל במשך שנה שלימה זה מראה על חכמה הרבה יותר עליונה ועניין ההתפתחות שכולו מוביל באופן קבועה להתפתחות העולם ולהטבתו בלי שום סטייה ואיך שהוא יוצא מכל מיני רעיונות בלתי נתפסים התפתחות זו צריכה להוסיף לאדם המעמיק יראת שמיים אמיתית. וכן כתב הראי"ה בלנבוכי הדור פרק ה': "אם יאמר הטוען שכיון שנתפתח למשל חומר הכדור במשך רבבות שנים, אם כן אינו רואה כאן יד ד'. ועוד יטעון: האורך הזה למה, ולמה לא יצאה הבריאה ברגע אחד אל הפועל. על זה נשיב לו בטעם ודעת, שדרכי ההתפתחות וההליכה של הדרגה בסדר המציאות לא הרחיקו אותנו מעולם מדעת את האלוהים, כי אם קרבנו אליו באהבה ורוממות נפש. שהרי אנו רואים דרכי הסיבות והמסובבים לעינינו מעשים בכל יום, ומכל מקום כיון שאנו רואים שעושים מעשיהם בסדר נפלא, בחכמה רבה וחסד ורחמים גדולים, אנו מכירים את הפועל המחייה את הכל שהוא אלוהים חיים, שלו עצה ותושיה חסד ורחמים. מה בין התפתחות כדורי הכוכבים והעולמות לפי גדלם ברבבות שנים, להתפתחות העובר במעי אמו במשך ירחים, ובכל זאת אנו מכירים כי ״נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו. ומכל שכן אם נמנה סדרי ההתפתחות שעלו בהם החלקים האורגנים מעת היותם ליסודות פשוטים עד בואם למצב אדם שלם חי ומשכיל, גם צדיק וישר ורב כח ועז. הנה התקופה גדולה והדרכים הולכים לאטם, והן הן שיעידו לנו על כח ה׳, בבואם לכלל תכלית נכונה"


קודש וחול

"אשר קידשנו במצוותיו, אני עושה מצווה ולא רואה ומרגיש שום קדושה"

העולם שלנו מחולק לג' חלוקות קודש, חול, וטומאה. כל מה שבונה מעצים מרחיב את עניני המוסר המידות והאמת בעולם הוא שייך למרחבי הקודש, כל מה שהוא נטרלי כגון נגר שבונה להנאתו ארון מעץ זה שייך למרחבי החול, חול מלשון לחול, המרחב החולי אפשר לחול עליו למשל הקודש יכול לחול עליו על ידי ששמים בו ספר תורה ואז הוא יהיה ארון קודש. ומכלל הן אתה שומע לאו, כל מה שמחריב מצמצם ומוריד את רמת המוסריות האמת והמידות הטובות בעולם הוא נקרא טומאה. יש קדושה עצומה בעם ישראל כי כל האומה נוסדה כדי לעלות את הרמה המוסרית של כל האנושות, וכל מצווה מעלה את המוסריות של העושה אותה ושל כל ההויה הקשורה אליו ולכן יש בה קדושה זה פשוט רק צריך להסביר את המילים. כותב הרב[26] "ישנם דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עולם החיים וחיזוק הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את הכח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את הדרכים ואת המידות, להם "קודש" יקרא". ודאי שהרב כותב "לשכלל את הכח המוסרי במציאות" הוא מתכוון לכל המציאות כולה כולל האדם אבל לא רק האדם. הטוב הרע והמוסר שעליו אנחנו עובדים ואותו אנחנו מרחיבים לא מתחיל ומסתיים רק באדם הקטן אנחנו עסוקים גם בטוב וברע בעולמות כולם התורה והמצוות הם לא מוסר אנושי מוגבל קטן להיות אדם טוב וזהו, אלא הרבה מעבר לזה זה "תיקון עולם" זה ריפוי של כל ההויה כולה כולל המחלות המוות  ועוד למעלה מזה והכל יוצא אל הפועל ונתקן ע"י הקדושה התורה והמצוות (מקורות להרחבה ח' קבצים ד מג)


ארץ ישראל

"מה מיוחד בארץ ישראל תכלס אפשר להתנחל בכל ארץ"

כמו שלאדם יש גוף מיוחד שלו כך לאומה הישראלית יש גוף מיוחד והוא ארץ ישראל. גוף הגדרתו 'כלי הביטוי של הנשמה בעולם המעשה' ובלי דבר זה אין לנשמה הופעה בעולמנו, וכן כותב הרב חרל"פ במעייני הישועה עמ' רס"ה: "הגוף נוצר להיות כלי לנשמה וכל מה שהגוף יותר שלם גם הנשמה יותר שלימה, ארץ ישראל היא הגוף של ישראל ובלא גוף אין נשמה" כשלוקחים מהגוף את הנשמה הוא מתפרק ומתפורר ונשאר שומם בלי חיים ולכן הקב"ה מבטיח בתורה שעם ישראל יצא מהארץ הארץ תהיה שוממה ( ויקרא כו לא) "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה.. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" דהיינו ארץ ישראל תישאר חרבה ושוממה כי שאין נשמה הגוף מתפרק. ובאמת אין שום תרבות שישבה והפריחה את ארצנו או יצרה בארץ ישראל משהו מאז שיצאנו ועד היום! רק מעט כוחות צבאיים שפלשו לארץ ישראל וגם אז עזבו אותה לאחר זמן, וכתב על זה הרמב"ן בויקרא כו: "ושממו עליה אויביכם היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל העולם המיושב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה מיושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" וכן מעיד מארק טווין במסע לארץ התענוגות בשנת : 1867 "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי הגענו בשלום להר תבור כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, ארץ ישראל יושבת בשק ואפר מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים"  וכן העיד פרופסור סייר ג'ון ויליאמס דוסון 1888: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בארץ ישראל שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו שם החזיקו בה רק כאריסים כבעלים ארעיים שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה"


מידות

"איך מצפים ממני לקנות את מידות טובות זה פשוט בלתי אפשרי.."

נכון כי מידות טובות אנחנו לא קונים. לקנות משהו זה להשיג משהו שאין בך, ומידות טובות זה הטבע שלנו, תפקידנו הוא רק להרחיב להעצים ולבסס אותם, אי אפשר לקנות קניין עצמי וקבוע אם אין לי אותו בטבעי לכן ה' ית' שם בנו את המידות הטובות בטבע אבל לא מופתחות ולא יציבות ותפקידנו הוא רק לחזק ולהגדיל אותם ולא לייצר אותם וכן כתב הראי"ה קוק במוסר אביך א א: "המדות נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא (דהיינו) שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה. ולדבר גדול שם הבורא ית' אלו הכוחות קבועות בנו..כי כל דבר-קנין שאינו מוטבע באדם הוא נוח לאבדו וקשה לשמרו בכל רגע, ע"כ שם השי"ת בחסדו כל אלו הדברים קבועים בטבענו. וכאשר ישכיל השכל להעלותם, אז אם אך ילך בחוקי תורת ד' ית' ישארו קבועים בלבבו תמיד ממש, כמו שהם קבועים בטבע קודם שבאו לכלל דעת..וזאת היא מעלת הדבקות שהמדות דבוקות בנפש תמיד, וכיון שיתעלו אחרי הדעת לקרבה אל ד' יהי' תמיד עמו ית'"

"מידות טובות זה בונוס העיקר זה לקיים את המצוות"

ממש לא זה העיקר והשורש של המצוות. לא רק שהאדם בא לעולם בעיקר לתקן את מידותיו אלא גם קיום המצוות כולם הוא גם בנייה של מידותיו למשל מצוות לימוד תורה כחלק מהשפעתה העליונה גם בונה את מידת החכמה שבך ומצוות תפילה בונה את מידת הרצון שלך וכו' המידות הם כמו יסודות של המצוות וכשפוגמים במידות זה כמו לפגוע ביסודות הבית שודאי הכל יקרוס וכן כתב ר' חיים ויטל בשערי קדושה השער השני: " המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש[27] אל הנפש השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה.. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד..ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות: ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן..וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המידות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק"

"מידות טובות קשורות משפיעות על האמונה בה' "

ברור הסיבה שבית שני נחרב ועולם האמוני הישראלי קרס היא כי היה שם מלא הקפדה על המצוות וחוסר במידות טובות לכן נחרב הבית. וגם בימינו לפי הראי"ה קוק הסיבה העמוקה לכפירה זה לא תאוריות מדעיות אלא בגלל אנשים ששמרו על המצוות ופחות על המידות לכן כותב הראי"ה שככל ששומרי התורה יתקנו את מידותיהם כך תרד הכפירה. אדר יקר עמ' לז: "הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבנין הכפירה המתדמה למדעית, שאין לה כל יסוד מצד עצמה. ע"כ כל מה שישפרו מחזיקי תורה ובעלי אמונה יותר את מעשיהם ומידותיהם, כן תתמעט הכפירה המוסרית בטבע, וכפי ירידתה כן תרד תולדתה המדעית "ועולתה תקפץ פיה"  

"אני לומד ושומע מלא שיעורים על המידות אבל זה לא עוזר כלום אני תמיד נופל באותו דבר"

בודאי כי אתה לא רק שכל, אתה אישיות שלימה הכוללת עוד רבדים שגם הם צריכים לעבור שינוי ולא רק השכל. כשהאדם מזין רק את השכל הוא לא יצליח לחולל שינוי אמיתי באישיות צריך לעבוד גם על הרצון על הרגש ועל המידות. למשל אדם קמצן גם אם ישמע הרבה שיעורים על מידת הצדקה כיוון שבאישיות שלו הוא קמצן על פי רוב הוא לא יהפך לנדיב רפואתו צריכה להיות מלווה גם ע"י תרגילים מעשיים בנתינת צדקה זה כבר משנה את האישיות שלו, לימוד ושמיעת שיעור בונה רק את השכל וזה לא מספיק. וכן כתב הראי"ה במוסר אביך ב א: "יש שני חלקים בלמודי העבודה השלמה, הכוללת תיקון כל המעשים והמידות כולם עם הסדר הנאות להנהגה שלמה ונהדרת הרצויה מאת הבורא ב"ה. החלק האחד תלוי רק בשכל לבדו כמעט, דהיינו השגת החכמה וידיעת המדות עניניהן ותכונותיהן וגבוליהן.. אבל מלבד הידיעה יש את חלק העבודה שאחרי הידיעה. שאע"פ שמשיג בשכלו בהשקפה ראשונה דרכי ההנהגה הטובה, מ"מ הוא רחוק ממנה עדיין מפני שלא הרגיל היטיב את רצונו ואת הכוחות הממוסכים בגופו, שיסכימו כולם בלב שלם אל הטוב ההוא..ובכל אלה ירגיל עצמו בהשקפה חזקה וחכמת אמת, בכל דרכי התיקון שיראה בעין שכלו כפי מה שיאות לתכונתו"

"יש לי מידות קשות ואני כל הזמן מנסה לשבור אותם ולא מצליח לכן אני משאיר אותה כמו שהם זה פשוט לא מציאותי"

ברור, העבודה שלנו היא לא לשבור אלא לנתב אותה אל הטוב. יש ב' טעיות בתיקון המידות אחת זה לנסות לדכא את הכח ולשבור אותו בזה שלא מוציאים אותו אל הפעול, למשל אדם שכל הזמן מדבר לשון הרע הוא מנסה לחזור בתשובה ומחליט לסתום את הפה בכל המפגשים עם החברים תוך כמה ימים הוא ישבר כי כח הדיבור שבו רוצה לצאת אל הפועל אי אפשר לחסום כח, מזה הוא בא לטעות השנייה ואומר אם אי אפשר לשבור אז נשאיר את המידה כמו שהיא בצורה הפוגעת בחברה ובו, אבל האמת שהוא צריך להבין שלא שוברים את המידות אלא מנתבים אותם ובמקום לדבר לשון הרע שיספר סיפורים טובים או שיעור תורה או כל דבר שהוא לא לשון הרע אבל שידבר ויוציא את כח הדיבור שבו אל הפועל בצורה חיובית וכן כתב הראי"ה בעין אי"ה שבת ב' צח: "ההתנהגות בדבר הנטיות הטבעיות של האדם ע"פ דרכי הצדק המוסר והתורה, אפשר שיפלו בהם שני מיני טעיות רחוקות זו מזו בקצוותיהן, ההכשר והתיקון צריך להיות א - לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח, כ"א לחקור בחכמה את המטרה השכליית של הנטיות הטבעיות שבו, ולהעמידן במערכת הנהגתן לא ע"פ פראותן הטבעית כ"א ע"פ המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו. אמנם גם הטועה ואומר, ב - מאחר שאי אפשר להנהיג את האדם באורח הפוך מטבע נפשו, ע"כ יבור לו דרך הנהגה רק ע"פ עצם הטבע של הנטיות הנפשיות כמו שהן.. רק צריך להכיר בדעת וחכמה את אמתיות הנטיות הטבעיות של האדם ולהעלות אותן שיתנהגו ע"פ תכונתן, לא מצד הנטיה הטבעית השפלה כ"א לכוון אותן ע"פ תכליתן"

"אני מנסה להגיע למצב שמבזים אותי ולא אכפת לי כמו שכתוב "הנעלבים ואינם עולבים" וזה לא הולך אני כל הזמן נפגע"

ברוך ה' שאתה נפגע זה אומר שאתה חי שהכוחות הבריאים שבך ערים ובעיקר הכבוד העצמי שלך חי וער אחרת הייתי דואג לבריאותך. עבודת ה' היא אינה המתה של כוחות החיים להפך היא הפרחתם ועידונם, להמית כח זה ההפך מהדרכת התורה אפילו תראה שכתוב הנעלבים ולא אמרו מי שמעליבים אותם והם לא מרגישים כלום אלא הנעלבים דהיינו הם נעלבים ונפגעים כי זה לא לכבודם אבל למרות הכל הם לא מעליבים חזרה בגלל שהם מוסריים וערכיים עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכן כתב הראי"ה בעין איה שבת ב פרק תשיעי פג: "ת"ר הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ישנן הדרכות מוסריות כאלה שבתכונתן הן מחלישות את כח העז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית שאליה ראוי לערוג ע"פ מגמתה של תורת חיים.. לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בניינו הנפשי, במידה הראויה לאדם מצד צלם אלוהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו אבל בכל העומק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם לאותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דווקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

"מידות טובות זה העיקר ולכן אני מעדיף להשקיע בהם ולא בתורה שלפעמים היא נגד המידות המוסר האנושי"

ח"ו התורה אף פעם אינה סותרת את היושר והטוב אלא רק מרחיבה אותם ולאדם לא מעמיק זה יראה כסתירה, ממש כמו הרפואה הממסדית והרפואה האנושית הרפואה האנושית יודעת שאסור בשום פנים ואופן לקחת סכין ולחתוך את החבר אבל עולם הרפואה הממסדי שבא לפתח את עולם הרפואה האנושי בודאי יודע את זה, אבל במקרה שהוא מבין שיש שם דלקת וצריך לפתוח אותו על מנת להציל אותו הוא ירשה לקחת סכין ולחתוך את החבר קוראים לזה ניתוח, למתבונן מהצד נראה שעולם הרפואה הממסדי סותר את עולם הרפואה האנושי אבל למעמיק יתברר שלא רק שאין סתירה אלא באמת לא לחתוך את החבר עם הסכין זה חוסר מוסריות. התורה עצמה שהיא שיא המוסר לא תסתור אף פעם את המוסר האנושי כי תפקידה הוא להעצים ולהרחיב ולהעמיק אותו ומי שחושב שהתורה נוגדת את המוסר האנושי הוא לא מבין מהי התורה וכן כתב הראי"ה באורות התורה יב ה: "התורה נתנה לישראל, כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמע לקול ד' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים, שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה"




זוגיות

"למה האישה נבראה אחרי הגבר? ורק מתי שלא היה לו טוב מה היא נבראה רק בשבילו"

התפיסה שהגבר נברא ראשון מאוד מפורסמת ואפילו יש עליה בדיחה שהוא הטיוטה שלה אבל יש רק בעיה אחת היא פשוט לא נכונה. אדם הראשון לא היה רק גבר אלא אישאישה  מציאות חיים הכוללת את התכונות הגבריות והנשיות ביחד. כמו שמפורש בפס' בראשית ה ב:  "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" לכן ביהדות כשאומרים 'אדם' הכוונה למציאות החיים אחדותית הכוללת זכר ונקיבה כי רק היא נקראת אדם. וכן כתוב בגמ' יבמות סג "כל אדם שאין לו אישה אינו אדם" ובזוהר בראשית יח עמ ב: "אָדָם הוּא זָכָר וּנְקֵבָה, וְלֹא נִקְרָא אָדָם פְּרָט לְאֵלֶּה" אולם מציאות החיים האחדותית הזו שהייתה מחוברת מאוד ודבוקה וכלולה אחת בשני לא הייתה טובה כפי שאומר ה', "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: המילה "לבדו" בתנ"ך אין פירושה 'בודד', אלא 'מחובר' מלשון 'לבוד', דהיינו מחובר[28]. החיבור של התכונות הגבריות עם התכונות הנשיות הפריעה לתכונות לצאת אל הפועל במלואן כי כל כח מיעט את חברו, למשל כשאנחנו רוצים להכין סלט עגבניות ומלפפונים אנחנו שותלים ערוגה של מלפפונים וערוגה נפרדת של עגבניות כי אם נשתול אותם ביחד זה לא יהיה טוב להתפתחותם לכן מפרידים אותם ע"מ להוציא כל ירק אל הפועל בשלמות, ובאמת האחדות האמיתית באה מתוך הריחוק ושמירת הגבולות ע"מ שכל הכוחות יתפתחו כמו שצריך, ולכן לוקח ה' מתוך מציאות החיים האחדותית את התכונות הנשיות ובונה ממנה מציאות חיים נפרדת ועצמאית על מנת שכל כח יצא אל הפועל בשלמות.(מקורות להרחבה אורות הקודש א עמ טו')

"למה נבראו איש ואישה ביחד אם עתידים להיפרד מה ה' לא יודע מה הוא עושה?"

ח"ו הכל מדויק ולכתחילה נבראו מאוחדים ואח"כ נפרדו. הטבע זה המציאות איך שה' ברא אותה דהיינו הטביע בה את מהותה ואם הם היו נפרדים מלכתחילה אז טבעם היה הפירוד ואיחודם לא היה מובטח אולם כיוון שנבראו ביחד זהו טבעם, ואם זהו טבעם אז ההתאחדות שלהם מובטחת, כי הטבע הוא הכח הכי חזק במציאות והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיחזור לטבעו וגם אם נשחת או התעוות תקופה מסוימת סוף כל סוף יעמוד על טבעו העצמי. כמו אדם שטבעו לאכול הוא יכול לצום שעה שעתיים שלוש יום יומיים אולם בסוף יהיה חייב לאכול כי זהו טבעו,  אם כן הפירוד של האישה מן האיש הוא לא טבעי לשניהם, ועכשיו ישתוקקו האיש והאישה לחזור ולהתאחד, טבע זה נראה בבירור במין האנושי שהבנים נמשכים אל הבנות והבנות אל הבנים כיוון שבשורשם וטבעם הם היו מאוחדים, אחרת מניין המשיכה? הרי אדם לא מתאווה לדבר שאינו מכירו, לא מצינו עני שלא ישן בלילה כיוון שאין לו מסוק..אולם כן מצינו עשיר שהיה לו מסוק וירד מנכסיו ובוכה על זה, ז"א אדם משתוקק ולא רגוע רק לדבר שכבר היה שייך אליו, ומטעם זה נבראו מאוחדים תחילה כדי ליצור געגוע ותשוקה להתאחדות ובזה להבטיח את התאחדותם הסופית. (מקורות להרחבה רשב"א חולין דף ז')



שונות

"למה היהדות נקבעת על פי האמא ולא על פי האבא?"

כי היהדות היא מציאות טבעית ולא רק רעיון שכלי. אלא בעיקר יצירה טבעית  של אומה אלוקית ולא רק תאורייה משכנעת. האבא הוא יותר שכלי מציב עמדות רוחניות ואידיאולוגיות האמא היא יותר טבעית. הקביעה שהאמא היא ממשיכה את האומה באה לבטא בין היתר שאמונתו אינה נובעת מהבנה והזדהות שכלית עם תאוריה מסויימת אלא היא הטבע הנשמתי שלנו "ישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים" ומי שלא "יש לחשוד אותו שלא עמדו אבותיו על הר סיני" רעיונות שכלים ותאוריות יפות יכולות לבוא וללכת אולם את הטבע אי אפשר לשנות בשום פנים ואופן הוא תמיד יחזור וינצח לכן "נצח ישראל". (מקורות להרחבה אגרות הראי"ה אגרת מד')

"האם יכולה לחזור לנו הנבואה והשראת שכינה?"

ודאי. אם אדם ילמד וישכיל וירכוש תואר במתמטיקה, ואח"כ ילך ארבעים שנה ויטייל ולא ילמד כלום ולא יחזור על החומר, ודאי ישכח הכל. אבל עדיין הפוטנציאל שהיה לו כדי להשכיל את החומר בכח השכלי שבו, קיים. ויכול להוציא אותו לפועל בכל רגע שירצה, רק צריך להשקיע וללמוד הרבה. לעומת זאת, בעל חיים כגון אריה לא יוכל ללמוד תואר במתמטיקה כי אין לו ואף פעם לא היה לו את הפוטנציאל הזה, הנקרא שכל.  כך גם מעלת הנבואות והשראת שכינה הייתה אצלנו במשך אלף שנה, והן מעידות כאלף עדים שיש לנו שייכות למעלה אלוקית של ניסים ונבואה באומה שלימה; רק שזנחנו אותה ונסתלקה ממנו לזמן מה, אבל ע"י עבודה נכונה ודאי יכולה לחזור בימינו" (מקורות להרחבה מהר"ל גבורות ה' פרק עב')

"הדת היא הגורם מספר אחת למלחמות ולהרג בהיסטוריה האנושית"

טענה כזו יכול להשמיע רק מי שאין לו שמץ של מושג על ההיסטוריה, המצרים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, ההונים, המונגולים, הגותים, הוויקינגים, הסינים ושאר העמים הקדומים, נלחמו, טבחו, כבשו ושעבדו את אויביהם לא בגלל סיבות דתיות, אלא פשוט כדי להרחיב את שטחם ולהאדיר את כוחם. הם אמנם היו עובדי אלילים, אבל הם לא הזדקקו למצוות האלים כתירוץ ליציאה למלחמה. גם בימי הביניים ובעת החדשה פרצו רוב המלחמות על רקע מדיני ופוליטי ולא דתי, ודי אם נזכיר את מלחמת מאה השנים, מלחמת מאה השנים השנייה, מלחמת השושנים, המהפכה הצרפתית, כיבוש אמריקה והשמדת עמי האינדיאנים וכן הלאה. בחלק מהמקרים השתייכו הצדדים הלוחמים לדתות שונות, אבל שוב, לא זו הייתה הסיבה העיקרית למלחמה, ולפעמים הדת הייתה רק תירוץ (כמו במלחמת שלושים השנים). אם נתבונן בעידן המודרני, הרי שמלחמת העולם הראשונה והשנייה – שבהן נהרגו יותר אנשים מאשר בכל מלחמות העבר – פרצו גם הן ללא כל קשר לדת; כך גם המיליונים שנטבחו בברית המועצות האתאיסטית, בסין האתאיסטית, ובקמבודיה האתאיסטית של פול פוט. סדאם חוסיין, אסאד, קדאפי, שליטים דרום אמריקאים למיניהם – כל אותם עריצים וטובחי המונים לא פעלו כלל בשם הדת. אז נכון, היו גם כיבוש כנען בידי בני ישראל, הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד (שהתחולל ממניעים מדיניים לא פחות מאשר דתיים), מסעות הצלב, מלחמות הדת בצרפת במאה ה-16, ועוד כהנה וכהנה מעשים אלימים בשם הדת, כולל הג'יהאד המוסלמי של זמננו; אבל מכאן ועד להפוך אותה ל"רוצח מספר אחת בעולם", המרחק הוא עצום. מלחמות, אלימות והרג היו תמיד חלק מהתרבות האנושית, עם הדת או בלעדיה. גם אם הדת גורמת למלחמות והרוגים, זה לא אומר שהיא לא נכונה ושעדיף לוותר עליה לגמרי. גם המדע גרם להמון המון הרוגים.

"אני רוצה להיות מאושר ולכן אני מחפש דברים שיעשו לי טוב וכיף התורה אולי מלאה משמעות וערכים  אבל אין לי כח אליה אני רוצה אושר"

התמכרות להנאות או לחוויות נעימות לא מובילות אל האושר אלא להפך. הדבר היחיד שמעניק אושר לאדם זה חיים מלאים משמעות כפי שכתב פרופ' יורם יובל פסיכיאטר ומומחה בתחום הנוירוביולוגיה של אהבה ורגשות, ראש מכון המוח לחקר רגשות באוניברסיטת חיפה: "יש דבר אחד, ורק אחד, שעליו מסכימים כל הוגי הדעות הגדולים, כל הפילוסופים וכל הדתות בעולם: הדרך אל האושר לא עוברת דרך התמכרות להנאות. מי שינסה למקסם עד הקצה את ההנאות שלו בחיים, לא יהיה מאושר אף פעם. כשהבנתי שהנאה ואושר הם שני דברים שונים, זה עשה אותי מאושר. חברת השפע המערבית משקרת כשהיא לוחשת לנו: 'תקנו את המותג שלנו ותהיו מאושרים'. מדוע? כי יש חוק טבע: הביס הראשון בעוגת שוקולד מדהימה במסעדת יוקרה – טעם גן עדן, חוויה לכל החושים. בביס השמיני כבר בקושי מרגישים מה אוכלים. הסיבה: מנגנוני ההנאה במוח לא בנויים להיות מופעלים לאורך זמן. אנחנו מתרגלים להנאות מהר, ומאבדים את הכיף באותה מהירות. הנאות זה נחמד ומענג, אבל הן לא יעשו אותנו מאושרים לאורך זמן. עכשיו זה מדעי: המרכיב העיקרי של אושר הוא משמעותלא הנאה, ומשמעות באה כשאנחנו מתאמצים למען מי שאנחנו אוהבים, עושים מעשים שאנחנו מאמינים בהם, ומקבלים את התודות של אלה שעזרנו להם. בשורה התחתונה: 'טוב להיות טוב' היא לא סתם סיסמה – זאת דרך חיים והיא הדרך אל האושר"




*בחלק מהתשובות נעזרתי בספרו של הרב משה רט ועל כך תודתי נתונה לו.


[1] הנחיל ולא המציא כי אחדות ה' הייתה כבר אחת משבע מצוות בני נח.
[2] ישעיהו מה ז.
[3] קמכי"ק ב עמ קכט
[4] מידות הראי"ה כבוד פס' ג': "כבוד אלוהים, תחת מושג זה מונח הגבורה והרפיון. הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם, הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם...אבל בני-אדם הנפחדים ונרעשים, ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור האלוהי ובחקר כבודו, והציור עצמו נהפך להם לרועץ, וחובת הכבוד לאלוהים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר. שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב, ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים שונאים זה את זה ושונאים את אלהים באמת בתוכיות לבם, אע"פ שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את השם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחק ממנו" 
[5] ובקבצים מכתי"ק ב עמ' קע':
[6] וכן כותב הרב באדר היקר עמ' קנ': "האידיאלים האלהיים, והכרתם במילואם, שלהגשימם בחיי האנושיות, לא יוכלו יחידים, אפילו אם יהיו צדיקים ואנשי מעלה, בעלי תורה בעלי חכמה ועז, כי לעולם יהיה החסד, האמת והמשפט נרמס ברגלים בחיי לאומים, אשר לא  ידעו את ד' ולא יקראו בשמו באמת." ובאגרות א צג': "וכל צעד שהננו מתקרבים לחפץ ד' בעולמו, הננו מנשאים את החיים ומכשירים אותם יותר ויותר למטרה הזאת, של תמימות הטוב. ומאשר בעולם צריכים עמים לפעול, ולא אישים פרטיים, ע"כ הננו מנשאים את נפשנו תמיד לפעול מצד חלקינו בכנסת ישראל, להעלותה לשגבה לרוממה ולכבדה"

[7] תרגום חופשי ממאמרוconcerning the lew :
[8] אורות התחיה ג
[9] לנבכוי הדור פרק לג.
[10] ע"פ הקדמת הרמב"ם למשנה והגמרא בגיטין ס.
[11] ע"פ הקדמות הרמב"ם למשנה.
[12] וכן ענה הרב אורי שרקי שליט"א לשאלה האם כל מה שכתוב בתורה הוא הכי אידיאלי גם כיום: תשובת הרב: " התורה מתהלכת עם האדם לחנכו בהדרגה התורה לא ביטלה את העבדות למרות שהיא פוסלת אותה, משום שהעולם עוד לא היה מוכן לכך. כמו כן התורה חייבה סקילה את מחללי השבתות כדי להדגיש את חשיבות האמונה בבריאת העולם שהשבת מעידה עליה, אע"פ שלמעשה אין אפשרות לבצע את הפסק דין הזה. התורה קבעה שמעות קונות, ואעפ"כ קבעו חכמים שמשיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. מותר מהתורה לשאת מספר נשים ורבינו גרשום אסר את הביגמיה. ועוד ועוד" ושואל אותו השואל: "מניין אנו יודעים שהעבדות מצד האמת פסולה? אין כוונת שאלתי לדוגמא זאת בפרט אלא בכלל התורה - מניין אנו שואבים את המצב האידאלי מתוך הכתוב שהרי הוא מנוסח לאותה תקופה? תשובת הרב: "אנו יודעים את האידיאל מתוך הערכים שבשמם התורה מדברת. למשל, צמצום העבדות ע"י התורה היא ראיה להסתייגות ממנה."

[13] "האמונה אינה עניין הנאמר בפה אלא עניין המצוייר בנפש" מורה נבוכים א' נ'.
[14] מאמרי הראי"ה עמ 470.
[15] שמונה קבצים ג פא: ״החוש של הקודש שבו חשים את הנשגב והנערץ העליון, הוא עניו מיוחד במרכז הנשמה. וכשבאים לחוש את הקודש בחושים אחדים, שמיועדים לתחושת החול, אין הקודש מתגלה בהם כלל, ומתוך קצף יוכל לפעמים אי מוצלח כזה גם לחרף ולגדף. איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ד׳ יזעף לבו״.

[16] קמכי"ק ב עמ קכח
[17] לנתיבות ישראל חלק א 'לתשובת האמונה השלימה'
[18] אורות ישראל ותחיתו יב.
[19] עיין ויקרא כו' א' בשפתי חכמים שם.
[20] עיין עוד בספר כארי יתנשא למו"ר הר"י קלנר שליט"א בעמ' 97 המביא שם מאה הפניות לספרים המדברים על התופעה מופלאה של האומה הישראלית שחלקם הגדול עדיין לא תורגמו לעברית.
[21] סנהדרין צ' א'.
[22] ח' קבצים ד כח.
[23] אגרות הראי"ה א' עט: " מהשקפה בהירה של דעת אלקים, אנו באים להחליט, שהעולם הפנימי שלנו הוא מונהג בסדרים לא פחות מכוונים ומדויקים מהעולם החיצוני"

[24] באמת בדרגה הפנימית כשרצון האדם דבק ברצון ה' במקביל נשמתו נדבקת בנשמת העולם ממש. כמו איש שמחבק את חברו כיוון שגופו מחבק את גוף חברו מימלא נפשו מתאחדת עם נפש חברו וזה הדבקות הנקראת "אליו ולא למידותיו" ולכן התפילה היא עמידה לפני ה' ומפגש עם ה' ממש ברמה הנשמתית אולם כל זה מתרחש ברובד פנימי ואנחנו דרכנו להסביר ברובד הגלוי והמודע.
[25] שיחת מלאכי השרת ד"ה תנחומא סוף משפטים
[26] עין אי"ה ברכות פרק ה פס' סב.
[27] לפי המהרח"ו המידות הם לא רק הקדמה אלא גם השורש המחייה את המצוות כמו שהשורש הרבה יותר חשוב מהענפים ופגיעה בשורש פוגעת פגיעה אנושה בענפים, ולכן צריך להיזהר במידות יותר מהמצוות.
[28] יש דין בהלכות סוכה שהדפנות צריכות להיות מחוברות לקרקע וכאשר יש מרחק של פחות מג' טפחים זה נקרא דין 'לבוד', דהיינו מחובר והוא כשר. (שו"ע תרל ט').



אין תגובות:

פרסום תגובה

הפוסטים הנצפים ביותר