יום שישי, 28 באוקטובר 2022

התפילה משעממת? מה עושים?

 

התפילה משעממת? מה עושים?

תובנות וכלים מעשיים לעבודת התפילה




היה בחור אחד שלא קם לתפילה, פנה אליו אביו ואמר לו: 'אם זה היה סרט טוב היית קם...'


ענה לו הבן: 'אם היה זה אותו סרט שלוש פעמים ביום גם לא הייתי קם'...


התפילה היא אותה תפילה, חוזרת על אותם מילים פחות או יותר עניין זה מקשה על הריגוש והחידוש בתפילה.


מה עושים?


כדי להקל מעט על עבודת התפילה הבאתי חמש תובנות וכלים מעשיים:


א - תחדש


אפשר ורצוי על פי ההלכה להוסיף מילים אישיות חדשות ושונות בכל יום בכל בקשה בתפילת שמונה עשרה, על פי מה שחוויתי ומה שעבר עליי באותו יום. כמו כן אני יכול תמיד לדבר עם ה' בכל רגע ורגע.


ב - תתחדש


גם אם זה או טקסט בתפילות הקבועות זה לא אותו אדם! אנחנו עוברים בעשרים וארבע שעות הרבה דברים ידיעות הרגשות חוויות אירועים והתרחשויות שמשפיעות על הנפש שלנו ומשנות אותה והיא זקוקה לעמוד מול מקור הנצח ולקבל ממנו יציבות ותקווה כל פעם מחדש.


מספר יואל שפיץ[1] : "פעם, כשהייתי קצת יותר מחוצף, שאלתי את הרב עדין שטיינזלץ: ״הרב, תגיד לי את האמת, אפשר להתפלל כל יום בדיוק את אותו נוסח של התפילה בלי להשתעמם?״ הרב עדין הרים את מבטו, הסתכל בי במבט משועשע וענה: 


"אמנם התפילה של אתמול היא בדיוק התפילה של היום, אבל אתה לא אותו אדם. אז זה לא משעמם."


לאחר מכן הוא עצר, נשם עמוק וירה לעברי:


״ואם אתה אותו אדם שהיית אתמול, אז לא התפילה היא המשעממת -אלא אתה!״.


ג - תחליף נושא שיחה


איך הייתם מרגישים אם הייתם צריכים לצאת לדייט עם מישהי שרק לכם מותר לדבר? 


בוודאי זה היה מתחיל לשעמם אתכם, כי את עצמכם ואת מחשבותיכם אתם מכירים, לחזור כל הזמן על הרצונות המחשבות והחלומות שלכם גם אם זה מול מישהו זה לא בדיוק מסעיר את הנפש, אני מניח שהייתם מפסיקים לבוא לדייטים באיזה שהוא שלב.


התפילה היא מפגש עם הבורא, כשאדם עסוק לאורך כל התפילה רק בעצמו הוא מתחיל להשתעמם, כשנושא השיחה בתפילה הוא רק הבקשות שלו ומה הוא צריך מהבורא ומה הוא חולם שה' יביא לו, זה באמת משעמם...


אבל אם האדם יבוא לא רק לדבר את עצמו אלא גם להכיר את הבורא, לחוות ולהתחבר לרצונות של ה' את מחשבות שלו את החלומות של האין סוף,


ולהרגיש את הכאבים של אלוהים לגבי המציאות או אז התפילה תהיה מעניינת מאוד היא תהיה בוערת חיה מפתיעה וסוערת ובלתי צפויה.


ד - תקצר


בתור התחלה של בניית החיבור יש עוד אפשרות היא פחות רצויה אבל היא אפשרית. 


אם אדם מרגיש שכל יום לומר את פתח אליהו והקורבנות וכל פסוקי דזמרה זה מקשה עליו והוא לא יכול לכוון בכל אלה, הוא יכול הלכתית לקצר ולומר את הבסיס ולא את הכל, למשל לומר את ברכות השחר, פרשת התמיד, קטורת הודו לה' ברוך שאמר, אשרי יושבי ביתך, הללו את ה' מן השמיים ויברך דוד, וישתבח. 


ויכוון בכל אלה בכוונה גדולה ובנוסף יבחר לו עוד פרקים אהובים עליו שמצליח לכוון בהם. ואחר כך יתפלל את שאר התפילה מיוצר אור עד הסוף. 


כל זאת בתנאי שהקיצור יביא אותו לתפילה מעומק הלב ויוסיף לו יראת שמיים ויאמר אותם בכוונה ולא שיקצר את תפילתו ויאמר גם את המקוצר בלי כוונה כלל. 


כתב בשולחן ערוך א ד:  "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה" 


ומוסיף המשנה ברורה שם: "אם הממעט משער בעצמו שאם יאריך לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. 




ה - תחליף כלי עבודה


מה תגידו על אדם שמגיע לקונצרט יוקרתי של מוזיקה עם אטמים חזקים מאוד על האוזניים לאורך כל הקונצרט הוא לא שומע כלום אבל יש לו משקפת איכותית מאוד והוא מסתכל על הקונצרט בצורה טובה, 


ובסוף הקונצרט הוא מסכם "קונצרט זהו שעמום אחד גדול לא מבין על מה שילמתי מאתיים חמישים שקל, אנשים זזים על הבמה עם כל מיני כלים ולא קורה כלום'.


ודאי שנאמר לו שהוא ניגש עם הכלי הלא נכון לקונצרט עם כלי הראיה ולא עם כלי השמיעה.


אותו דבר בתפילה, תפילה היא השתפכות הנפש היא שפה רגשית חוויתית, התקשרות רגשית דמיונית רצונית באלוהים עצמו, התקשרות שכלית איתו מתרחשת בתורה לא בתפילה, 


עיקר הטעות היא שבאים לתפילה עם הכלי הלא נכון עם 'השכל' והוא יוצר את השעמום.


כי השכל כל עניינו להמשיג להכליל ולאחד הוא לא סובל פרטים וחזרות, למשל אם אומר למישהו אתה רואה את העלה הזה הוא חלק מהעץ ואתה רואה את העלה הזה גם הוא חלק מהעץ, והעלה הזה גם הוא חלק מהעץ אחרי שלוש פעמים השכל יתקומם ויצעק,


'הבנתי כל העלים כאן הם חלק מהעץ' הוא שונא חזרות ופרטים הוא ממשיג מהר' מכליל את כולם תחת המושג 'העץ' ורוצה לעבור הלאה זהו האופי של השכל הכללה.


לעומתו יש את החושים הם בדיוק הפוכים אם ניסע למפעל שוקולד של עלית וניכנס לסיור טעימות ניתן לכל התלמידים לטעום אגוזי אחד ונאמר להם 'אתם רואים את כל המפעל הזה הוא כמו האגוזי טעים ומתוק ועכשיו כולם לעלות לאוטובוס וליסוע',


אף אחד לא ירצה לזוז, יש שם מאות סוגי שוקולד בכל מיני טעמים והחוש רוצה לחוות את כולם אחד אחד לאט לאט לבדוק הכל.


השכל מבין את כל המפעל מהר ומשתעמם, אבל החוש רוצה לחוות את כל הפרטים לאט לאט על מנת להינות מהכל.


בדור שלנו ההשכלה עלתה מאוד, ולפעמים השכל משתלט על האישיות ונכנס במקומות שאינו צריך, התפילה היא התקשרות ליבית רגשית חוויתית במקור החיים ולכן היא כתובה בשפה כזו


נקח מזמור אחד לדוגמא המתאר מי צריך להלל את ה':


הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה


יש כאן חזרות מתסכלות, אבל הם מתסכלות רק למי שקורא אותו בשפה שכלית כי בשפה שכלית אפשר לסכם אותו בקצרה רבה 'כל המציאות צריכה להלל את ה'' זהו! הלאה בוא נתקדם.


ולכן מי שיגש לתפילה בצורה שכלית הוא ישתעמם מאוד כי הוא לא מבין למה צריך את כל המלל הזה. אבל המזמור אינו כתוב לשפה שכלית הוא מפורט לגמרי כי זו שפת הדמיון החוש והרגש ולא בשפת השכל[2].


לסיכום - השעמום יכול להיות נובע :


א - מחוסר חידוש.

ב - מחוסר התחדשות וכנות,

ג - ריכוז יתר בעצמי.

ד - מאריכות שאינה נצרכת למצבי הרוחני

ה - משימוש בכלי נפשי לא תואם לתפילה.

אבל עיקר השעמום לא נובע מהתפילה עצמה.


אנחנו רואים בכל יום בעלי תפילה עומדים בכלות הנפש בוקר בוקר ארבעים שנה מלאים בתשוקה וחיות ויוצאים מלאי חוויה והתלהבות אלוהית מאותן מילים ומאותה תפילה. ההבדל הוא יותר בגישה ופחות בטקסט.


בהצלחה ופתיחת הלב אמיתית למלך בכל יום ויום לכולנו אמן ואמן.

 



[1] סיפור טוב מתחיל מהאמצע עמ' 210.

[2] שמונה קבצים / קובץ א / לג: "התפילה עשויה בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית. וכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האש השמיימית, הוא מאבד את כוחה"

יום שבת, 22 באוקטובר 2022

הסברה פנימית למציאות הנשמה ואלוהים

 


הסברה פנימית למציאות הנשמה ואלוהים




אדם לא יכול להימשך, להתגעגע ולרצות לקבל משהו שהוא לא חווה או ראה אותו מעולם, זו פשוט עובדה קיומית. 


רק משהו שנפגשנו איתו והוא נעים לנו, אנחנו מתחילים להיקשר אליו, ואם מנתקים אותנו ממנו אנחנו מתגעגעים אליו ומפתחים אליו תשוקה ורצון לקבל אותו בחזרה.


ילד בשבט אפריקאי שאף פעם לא ראה מכונית - לא במציאות, לא בסרט ולא בסיפור - לא ירצה לקנות מכונית. 


לעומתו אדם שגדל עשרים שנה עם מכונית ולקחו לו אותה, ועכשיו הוא הולך ברגל, מתחילה להתפתח אצלו תשוקה עזה למציאות הנעימה והטובה שהוא היה שרוי בתוכה: "הנסיעה ברכב עם מזגן".


כשאנחנו מתבוננים בנפש האנושית אנחנו מזהים בקלות שאיפות, תשוקות ורצון לקבל חיי נצח, חכמה אין סופית, שלום עולמי, נעימות אין סופית, תענוג אין סופי ואהבה אין סופית. 


אם נשאל אדם אוהב כמה אהבה אתה רוצה הוא יאמר אין סוף אהבה וכן חכמה הוא רוצה להבין את הכל וכן חירות וכן עוד ועוד בכל ערך אלוהי.


אדם לא יסכים בשום פנים ואופן מרצונו החופשי לעצור את התפתחותו ולהיות רק 'חצי חופשי' או 'חצי מבין' הוא רוצה להבין את הכל לאהוב עד כלות הנפש אלו השאיפות הכי עמוקות שלו.


נשאלת השאלה, מאיפה התשוקות והגעגועים הללו הגיעו לנפש שלנו? 


הרי האדם נולד לפני עשרים וחמש שנה בגוף מוגבל, ומעולם לא חווה חירות אין סופית ואהבה אין סופית, ומאיפה "נשתלה" בו התשוקה הזו?


על פי היהדות התשובה לכך פשוטה, היינו כלולים בכל הטוב האין סופי של הבורא ונפרדנו ממנו, ובגלל שטעמנו פעם את הטוב הזה ונפרדנו ממנו, יש בנו שאיפות אין סופיות של טוב.


השאיפות הרוחניות הללו נובעות מהמקום הכי עמוק בזהות שלנו, מהזיכרון שלנו את המציאות הטובה הזו. 


יש בתוכנו שכבה רוחנית קדומה מאוד שבאמת חוותה טוב אין סופי, חירות לא מוגבלת, אהבה ותענוג אין סופיים בכמות ובאיכות, וזה נרשם ונחקק בה[1], והיא זאת שמייצרת אצלנו את השאיפות הללו. 


לשאיפה הפנימית הזו קוראים חז"ל 'נשמה'.


הנשמות היו כלולות בבורא ונפרדו ממנו בבריאה, על מנת שכשיצאו החוצה לגוף הם ידעו למה להשתוקק ומה לרצות לקבל, כי רק הטעמת האור ולקיחתו חזרה יוצרת שאיפה אמיתית[2].

 

השאיפה הרוחנית דוחפת אותנו לקנות את אותו הטוב שחווינו, אבל הפעם אנחנו מוכרחים לקנות אותו מתוך חופש ובחירה, ובכך הנברא עושה את עצמו בעצמו וזה עיקר השכר שלו. 


ההתחברות חזרה אל הטוב, מתוך מודעות ובחירה מלאה בו, מולידה חוויית עצמאות, חופש וטוב, מעין מציאותו של אלוהים.

 

השכבה באישיות הרוחנית הזוכרת את כל הרושם מהטוב השלם נקראת 'נשמה', אבל היא אינה ממלאת את כל האישיות המודעת שלי. חוץ ממנה יש לי 'נפש', נפש זו השכבה הרוחנית המודעת שלי, איפה שאני חי, המשימה של הנשמה היא להזכיר לנפש לאן לשאוף. 

 

הנשמה מכאיבה לנפש


הנשמה היא השכבה הזוכרת את כל הטוב האין סופי על מנת שהאדם לא יסתפק אף פעם בטוב המוגבל שקיבל וירצה לקבל כל הזמן בלי סוף. 


הנשמה דוחפת את הנפש להתפתח והיא המכאיבה לה, היא יוצרת בנפש את הכאב על מנת שהנפש תגדל. 


הכאב שאנחנו לא אוהבים עד הסוף, ולא חירותיים לגמרי, ואיננו חיים לנצח, נוצר אצלנו כיוון שאנחנו כבר טעמנו אהבה אין סופית וחירות אמיתית, ועצם הכאב מעיד על השייכות למקום הטוב הזה.

 

אם נכניס חתולה לפח אשפה לא יהיה לה כאב להיות שם, לעומתה אדם שיהיה שם יכאב לו, כי הוא חווה כבר מציאות יותר נקייה, יותר מרווחת ויותר בריאה מהפח. 


יוצא שדווקא הזיכרון של הטוב בעבר הוא המכאיב בהווה לאדם וגורם לו לרצות לצאת משם.

 

כל השבירה שאנחנו חווים בחיינו, כל המשברים והכאב שיש בנו, נובעים רק בגלל שיש בנו נשמה, ולמה ה' שם אותה בנו? לא על מנת להכאיב לנו אלא להיטיב לנו! כי אם הוא היה שם בנו רק נפש כמו אצל בעלי חיים, היינו מסתפקים בה ולא היינו מתפתחים ומקבלים טוב גדול יותר!

 

על מנת שנקבל את כל הטוב ה' הטעים אותנו ממנו כבר פעם אחת, ואז לקח אותו מאיתנו, ואנחנו צריכים לקנות אותו בעצמנו בעשייה שלנו. 


הלקיחה הזאת שוברת אותנו. אנחנו מרוסקים, כי אנחנו חווים את הפער של מה שהיה לעומת מה שיש היום. 


אבל אם ה' לא היה מטעים אותנו מכל הטוב האין סופי, גם לא היינו מקבלים בסוף התהליך את הטוב האין סופי. לכן שווה לכאוב את המשבר הזה על מנת להגיע למדרגה הסופית[4].

 

המשברים והכאב של האנושות מגלים על הפוטנציאל העצום שבה. אנחנו לא רואים פרה המחפשת להחכים או יושבת מול הפסיכולוג שלה וממררת בבכי כיוון שאינה מוצאת את עצמה. כל זה כיוון שאין לה תשוקה למשמעות ומימוש עצמי. 


עצם הכאב של האדם על המוגבלות שלו, שאינו יכול לחוות את כל הטוב ולהבין ולהרגיש את הטוב במציאות, מעיד שאנחנו שייכים למקומות של טוב אין סופי לא מוגבל.


כאן אנחנו נכנסים לשלב יותר עמוק למציאותו של אלוהים.

 

את אלוהים אנחנו מכירים מתוך הנשמה שלנו!


כותב הראי"ה (אגרות הראיה אג' מד) :


אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם ועל ידי העולם, כי אם מתוך נפשנו פנימה, מתוך תכונתנו האלוהית, הננו מתחילים והננו הולכים בה לתכונה הכללית העולמית הרחבה.

 

אם נעשה תרגיל נפשי נשמתי, נאמר לאדם שהוא עולה עכשיו לשמים ופוגש את אלוהים אבל מסתבר שהאלוהים הזה הוא רע האם הוא יהיה מוכן לעבוד אותו? אף אחד לא יסכים! 


וכן אם הוא מפורד ומקבל החלטות סותרות ומנוגדות, גם כאן אף אחד לא יסכים לעבוד אותו. וכן אם הוא זמני וכן אם הוא חסר או מוגבל וכו' ועוד ועוד.

 

עובדה קיומית זאת של חוסר הסכמה שלנו להתמסר לאלוהים רע פרוד חסר ומוגבל נובעת מהעובדה שפגשנו שם משהו אחר ולכן אנחנו לא יכולים ולא רוצים להתמסר למשהו פחות ממנו, 


רק אלוהים אחדותי, טוב, נצחי, ושלם יספק אותנו וירווה את צמאוננו הרוחני נשמתי, 


מתוך הנשמה אנחנו מכירים שיש מציאות כזאת! היא מספרת לנו עליה ואנחנו חשים את מציאות אלוהים דרכה ועל ידה. ככל שננקה את המסכים על הנשמה ונשמע את קולה, קולו של אלוהים ישמע אצלנו יותר בנפש ונרגיש את נוכחותו הברורה.

 

בהצלחה!

 



[1] הרב אשלג, תלמוד עשר ספירות, חלק א פס' ג: "והעניין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר היו כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם". הרושם שנשאר בנשמות מכונה אור הרשימו שנשאר אחרי שאור אין סוף היה ממלא את כל החלל והסתלק משם (ראה עץ חיים שער עיגולים ויושר). ועל זה כתב האור החיים הקדוש בבראשית על הפסוק "ויכולו השמים והארץ'', ש'ויכולו' מלשון כלות הנפש: ''יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת ומקווית לנבראים כהדבקם באורו יתברך ואליו יכספו. ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק לבורא והוא אומרו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי".

[2] הטיב לבטא זאת בעל הסולם (הרב אשלג) בפתיחה לחכמת הקבלה אות ד: "יש כלל גדול בעניין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, וכשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לשני עניינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק".

[3] השל"ה הקדוש בהקדמה לספר תולדות אדם.

[4] שמונה קבצים, קובץ א, תסב: "למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת (אם אלוהים היה נותן טוב רק על פי מה שאנחנו יכולים לקבל ללא כאב הטוב היה מוגבל), על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי (אבל על ידי כך) יבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל".

יום שבת, 1 באוקטובר 2022

באנו לעשות טוב!

 


באנו לעשות טוב!


אם היו מבקשים ממכם 'לתמצת את כל היהדות למשפט אחד'.


מה הייתם עונים?


מסתבר שלפני אלפיים שנה היה גוי שביקש זאת מאחד מגדולי ישראל מהלל, והוא ענה לו:


"מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך זוהי כל התורה כולה!"


בעברית שלנו, הוא תמצת לו את העיקרון המוסרי הבסיסי של היהדות :


להיות טוב ולהטיב לאחר.


לפעמים מרוב פרטי מצוות ואלפי שנים של תפילות ופיתוחים, אלפי מעשים ועבודות רוחניות, עלולים לשכוח את השורש של הכל, וצריך לחזור על היסודות והשורשים של היהדות:


באנו לעשות טוב!!

זהו, הכי פשוט והכי קל!


הנטייה להטיב טבועה בנו בצורה טבעית, אלא שהנטייה הזאת זקוקה לעזרה על מנת לצאת אל הפועל בצורה המקסימאלית שלה, לצורך כך היא קיבלה תורה ומצוות.


תורה ומצוות אינם מעשי קסמים רוחניים לתיקון עולם, שממלמלים מילים והם פועלים בדרך לא ברורה, אלא הם סדרי חיים ופעולות תיקון הנובעים מהנטייה הכי פשוטה ויסודית שלנו כבני אדם לעשות טוב לשני ולהיות טובים!


הנטייה הפשוטה והטבעית צריכה הדרכה ופיתוח עזרה ועוגן על מנת להצליח לפתח אישיות ערכית וטובה, ולהטיב לכל העולם בכל הרבדים שלו, ולא להסתפק בטוב קטן מוגבל ומקומי.


תורה זוהי למידה על הטוב בכל המרחבים שלו -האלוהי הכללי העולמי הפרטי, המשפחתי ועוד


ומצוות אלו צורת היישום של הטבה בפועל על מנת לתקן את העולם והנפש ולא רק לדבר על הטבה.


המוסר האנושי הבסיסי לא רק שאינו מובדל מתורה ומצוות אלא הוא ודווקא הוא הבסיס וההתחלה שלהם, והם הולכים ומפתחים ומרחבים אותו, וללא מוסר אנושי בסיסי אין לתורה יכולת קיום כי היא רק הרחבה שלו ולא משהו אחר. "אם אין דרך ארץ אין תורה". 


כמובן שמקור התורה מהשגות עליונות מנפש האדם אבל היא באה להרחיב את המוסר הנפשי הבסיסי ולא להחליפו. וכך מלמד הראי"ה קוק (עין איה שבת א ב קמב):


יסוד התביעה הנמצאת בלב אדם ישר להיות מתהלך בתומו לפעול טוב וצדק היא נטייה יקרה, ועל בסיס שלה ראוי שתינתן תורה תמימה,


אבל כיון שהגיע האדם לנטיית הטוב והצדק, מיד צריך שישכיל כי לא רק הטוב הקטן והדל שיוכל לעשות עם רעהו אשר לנגד עיניו זהו כל הנכלל בעומק הנפש בכח אהבת הטוב שלה, כי אם אהבת הטוב היא כוללת כל האדם אשר על פני האדמה, בכל הזמנים ובכל הדורות וכל היקום.


תלמוד תורה וקיום המצות כולן והוקרתן, כולם מסתעפים ומוכרחים להתפשט מהשורש היסודי של רגש הטוב שבנפש האדם להיות חפץ לעשות טוב וחסד יושר וצדק. על כן באמת הרגש הטוב הוא הבסיס לתורה, ואי אפשר כלל לחלק את המוסר הטבעי מכלל התורה כולה.


יש לדעת שמה דעלך סני לחברך לא תעביד, המוסר הטוב, הטבוע בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד, זהו כל התורה כולה,


ואידך פירושא הוא, (וכל השאר הוא פירוש אליו, שמטרתו) איך להשריש כח הטוב ואיך לבססו באומה כולה לדורות עולם, ואיך להעלותו בעילוי הכשר חכמה והשכלת אמת שלא ימוט לעולם מתגרת רוחות רעות של רגשת פועלי און', שונאי טוב ואוהבי רע, שמתרגשים לפעמים לבא לעולם.

הנצפים ביותר