יום חמישי, 23 ביוני 2022

היהדות והאיסלאם

 

היהדות והאיסלאם

השוואות ופערים


מנשמע הרב?


אני לומד לא מעט על האיסלאם בזמן האחרון, ורואה שהערבים ממש כמונו, יש להם תפילות, מצוות צדקה, צום, הרבה דברים דומים אלינו. לא מבין מה ההבדל ביננו לבינם? לא מבין מה עושה אותנו 'העם הנבחר'?  


אשמח לתשובתך תודה.


שלום וברכה!  שאלה מצויינת.


אנחנו שמחים בדימויים


יש לציין שתפקיד היהדות הוא להשפיע על כלל האומות ולהביא אותם לאמונת היהדות, לא בדרך של כפייה וגם לא בהסברות, אלא בדרך של דוגמא אישית לחיות נכון ולהיות על ידי כך אור לגויים ומימלא הם ילמדו ממנו ויאמצו אמונות נכונות ויבטאו את זה בדרכם שלהם. 


כך שאם שבטים ערביים עובדי אלילים לפני אלף ארבע מאות שנה הושפעו מאמונתנו והקימו דת דומה אלינו, ודאי שיהיו דומים אלינו, ואנחנו שמחים בזה שהם החליפו את עבודת האלילים שלהם באמונה באל אחד.


הפער נובע מהשוני ולא מהדומה 


אם תעשה השוואות בין האדם לבין הקוף תגלה דברים דומים ברמה של 95 אחוז, לשניהם יש רגליים, שערות, מערכת דם, כליות, הם אוכלים, רואים, שומעים, לשניהם יש מערכת נשימה ועוד הרבה דברים דומים מאוד.

 

 מה שיוצר את הפער בין האדם לקוף הוא לא הדומה אלא השונה. יש חמש אחוז דברים שונים שהם עושים את כל ההבדל הענק. למשל יש לאדם שכל, אחריות, חופש, ערכים, תקווה, אמונה ודיבור מה שאין לקוף, וזה יוצר את הפער הגדול בינו לבין הקוף.

 

השינויים בין היהדות לאיסלאם

 

כמו כן בעניינו האיסלאם היא דת שבנויה על היהדות כך שוודאי שיש דברים דומים מאוד ביננו לבינם. אבל צריך לזכור:


יש דברים שיש לנו ואין להם, אספתי כאן רק עשרה דוגמאות ודאי שיש עוד.


א - אמונתם אינה נשענת על נבואה לרבים. ולנו על נבואה לרבים במשך אלף שנה.


ב – אין אצלם נבואה. אין בכלל התיימרות לצפות את העתיד בקוראן ואצלנו הנבואה היהודית צפתה את העתיד וכל דבריה נתקיימו למשל קיבוץ גלויות.


ג - אמונתם אינה מדריכה את הלאום אלא רק דרך פרטית לעבודת ה'. לכן הלאומים שלהם מעוותים.


ד - אין אמונה בחופש הבחירה האנושי אלא הכל נכתב ונקבע מראש מה שיוצר מחיקה של החופש ושל אחריות האדם למעשיו (לפחות באיסלאם האורתודוקסי)


ה - תפיסת אלוהים חלקית בעיקר דרך מידת הגבורה שלו ולא הרמונית ומלאה דרך כלל מידותיו כמו היהדות.


ו - כנגזרת של תפיסת האלוהים החלקית שלהם נולדה תפיסה חברתית חלקית של דין. יש אצלם דין כניעה ופחד מופרזים המולידים בעיה ערכית חברתית קשה של מידות רעות ופראיות המובילות לעיוותים נוראיים בחיי החברה.


ז - הם לא עובדים בשותפות עם אלוהים אלא בכניעה מולו. איסלאם פירושו כניעה, מוסלמי פירושו כנוע, בפני ישות חיצונית.


ח - חוסר קבלת השונה והאחר. לפי האיסלאם יש מקום בעולם רק למוסלמים וזהו. אחת המצווה הראשיות באיסלאם היא להפוך את כל העולם למוסלמי. בעוד שהתורה היהודית מכוונת רק לעם היהודי, וכל גוי רשאי להישאר באמונתו אם היא מבוססת על שבע מצוות בני נח שהם הבסיס הכי מוסרי של חברה אנושית. ויכול לזכות על ידי כך לעולם הבא.


ט - הם מאמינים בה' אחד ולא בשמו אחד. 'שמו' זהו צורת התגלותו במציאות, כמו התגלות שמו של האדם במציאות, כגון מי שיש לו שם טוב או שם רע, זה על פי איך שהוא נתפס במציאות החברתית, המוסלמים מדגישים שיש ה' אחד וזהו, 


אנחנו מדגישים גם ש'שמו אחד' הכוונה שהוא מתגלה במציאות אחדותית ומאחדת את כלל הזרמים במציאות ושכל הסתירות והגוונים שבמציאות מאוחדים בשורשם ומבטאים רצון אחד ומגמה אחת ושורש אחד מחייה את כולם "ואתה מחייה את כולם" לכן היהדות סבלנית יותר ומכילה יותר גוונים שונים מהאיסלאם. ועל פי היהודת לכולם יש מקום "אין לך דבר שאין לו מקום" (כמובן יש גם הדרגה בין כל הדברים שיש להם מקום).


י - נקיטה גישה של טרור להשלטת אמונתם. האיסלאם עניינו להרים את קרן האמונה בעולם, אלא שבלהט מאבקם בכופרים הם בוחרים באופן מוחלט באלימות ובמאבק מזוין, ובכך הרסו את כל היכולת שלהם להביא ברכה ותועלת לעולם. 


למה שצעיר אירופאי ישאל את עצמו אולי יש לאסלאם תוכן חיובי להציע? אם האסלאם כל הזמן נוקט במאבק אלים? האסלאם פוגע לא רק באחרים אלא גם בעצמו, מדרדר את מצבם הכלכלי של האזרחים שלו והורס את חייהם בשם אותו מאבק בכופרים.


הבדלים גם בדברים הדומים


בנוסף לכל השינויים הללו. בגלל שיש נקודות הבל הן יוצרות הבדלי עומק גם בדברים הדומים, כמו שהאדם אוכל כמו הקוף, אבל הוא לא אוכל את אותו האוכל אלא אוכל יותר מעובד מסודר וערוך, 


כך גם בתוך אותו התוכן הדומה של הדתות אלינו הוא דומה רק בחיצוניות אבל בעומק הוא שונה וגם שם יש לנו תוכן שונה! אתן דוגמא אחת:


התפילה. התפילה שלנו ושלהם אינה אותה תפילה!


כשבנינו את ביתנו פגשתי באתר בניה פועל מוסלמי שהיה בצרה וניחמתי אותו, ואמרתי לו שיתפלל לאללה ויאמר לו שיסיר ממנו את צרותיו. אני זוכר שהוא לא הבין מה אני אומר, וחזרתי שוב ושוב והוא לא הבין. 


כשדברתי איתו הבנתי שתפילה אצלם היא התבטלות מוחלטת לאלוהים וביטוי של כניעה אליו. , ולכן לא הבין איך אפשר להתפלל וגם להעיז לומר לאלוהים מה לעשות. בעוד שהתפילה ביהדות היא דווקא עמידה לפני ה' ובקשה לשינוי המציאות. אם כן בנוסף יש לא מעט מעשים ומצוות דומים מאוד שבתוכן הפנימי שלהם הם שונים לחלוטין.


מצרף מקורות שתוכל לקרוא. בהצלחה.

 

הרב קוק - אורות ישראל / פרק ה / ט:


כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל-דְּבַר הָאָדָם וּשְׁאָר בַּעֲלֵי-הַחַיִּים נוּכַל לִרְשׁם רְשִׁימָה שְׁלֵמָה שֶׁל הַשְׁוָיוֹת,(השוואות) שֶׁהָאָדָם וְכָל הַחַיִּים שָׁוִים הֵם, וּמִכָּל-מָקוֹם אַחַר כָּל הַהַשְׁוָיוֹת כֻּלָּן אָנוּ רוֹאִים, שֶׁאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, שֶׁבָּהּ תָּלוּי הַיִּתְרוֹן שֶׁל הָאָדָם עַל הַבְּהֵמָה, הִיא חוֹבֶקֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת כָּל מַעֲלַת הָאָדָם, וְהָאָדָם לֹא יוּכַל וְלֹא יֶחְפַּץ לְהַחֲלִיפָהּ בְּעַד כָּל הוֹן.


הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין דַּת יִשְׂרָאֵל לְיֶתֶר הַדָּתוֹת, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁהֵן בָּאוֹת מֵהַשְׁפָּעָתָהּ, הוּא גַּם-כֵּן כָּכָה. הָמוֹן חֶזְיוֹנוֹת שֶׁל דִּמּוּיִים אָנוּ יְכוֹלִים לִמְצא בֵּינֵיהֶן, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִמָּצְאוּ הַדִּמּוּיִים, בְּיִחוּד (בדתות ש-)נִמְשְׁכוּ מִכּחָהּ שֶׁל תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל, וַדַּאי מֻכְרָחִים דִּמּוּיִים רַבִּים לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶן.


וְהַדִּמּוּיִים הַלָּלוּ, עִם כָּל הַפְּרָטִים הַמְרֻבִּים שֶׁבָּהֶם, לֹא יַכְחִידוּ אֶת הַנְּקֻדָּה הַתּוֹכִיִּית הַמַּבְדֶּלֶת אוֹתָן, וְכָל הַמַּהוּת הַנִּשְׁמָתִית מְקֻפֶּלֶת הִיא לֹא בְּהַדִּמּוּיִים כִּי-אִם בְּאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה הַמַּבְדֶּלֶת, שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת נְשָׁמָה מְיֻחֶדֶת גַּם בְּהַפְּרָטִים שֶׁל הַנְּקֻדּוֹת הַדּוֹמוֹת, עַד שֶׁהַדִּמְיוֹן הוֶה רַק דִּמְיוֹן חִיצוֹנִי, אֲבָל הַפְּנִים מְשֻׁנֶּה הוּא תַּכְלִית הַשִּׁנּוּי.


וְלֹא יוּכַל וְלֹא יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם לְאַבֵּד אֶת נְקֻדַּת הַנְּשָׁמָה בִּשְׁבִיל עֶטְיָם שֶׁל הַפְּרָטִים הַמֻּשְׁוִים, וּלְעוֹלָם יַעֲמד עַל גּוֹרָלוֹ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

 

קבצים מכתב יד קדשו חלק ב / פנקס הדפים א / [11].

 

אין לנו אומה בעולם שיהיה היסוד הלאומי שלה קבוע רק על אותם החזיונות שהראתה בעולם על הבסיס של האחדות האלהית וגילויי החיים של ההיסתוריה המסובבים ממנה.


האמונה המוסלמית היא עולה על הנוצרית בנטייתה לטהר את מושג האחדות האלהית יותר מהראשונה. אמנם גם היא לא תוכל לגלות מציאות שלימה, שסך כל המפעלים, השאיפות וכל גילויי החיים, יהיו נעוצים רק בזה, בהכרת הטוב המוחלט ובחפץ התגלות השלטתו.


דבר זה איננו יכול להתראות כי אם באומה שבתור אומה נבנתה במקוריותה על פי ההתגלות של אחדות האלהים, שכל הוייתה טבועות בה.

 

אמנם להכיר את מעלתם של ישראל תהיה מוכנה המוסלמית בשורה הראשונה. באישיות הפרטית חפצה האחדות האלהית להגלות באמונה כזאת שדוגלת בשמה, אבל בסער הגדול של זרם אומה ומלחמת חיים רבת אונים, אין לה די כח להתנשא. לזאת מוכן הוא אורן של ישראל.

 


יום שני, 20 ביוני 2022

למה הרע מתגבר בעולם?

 

למה הרע מתגבר בעולם?

לאור משנת בעל הסולם


לפעמים מתעוררת שאלה כואבת אצל עובדי ה' 'למה העולם הולך ונהיה גרוע יותר? למה הרשעים מצליחים מתרבים ושולטים בהמון מערכות, מי שמביט היום על המציאות רואה נסיגה בכלל הערכים, במשפחה, בקדושה, בצניעות, ביראת שמיים בכל תחום ובכל מקום.


וכל זה מתרחש דווקא בדורות של גאולה שבו עם ישראל חזר לארצו, ודווקא עכשיו האורות והקדושה אמורים להתעלות ולהתבטא בצורה יותר טובה ואלוהית, והנה אנחנו רואים עילוי גדול לטומאה ולפריצות, והעניין הזה אינו מובן.


יש המסבירים שזה בא לנסות אותנו בניסיון האחרון ודווקא מי שישרוד את תקופת "אחרית הימים" יקבל שכר עצום ואלו 'חבלי משיח'. בעל הסולם הרב יהודה לייב הלוי אשלג עונה תשובה מפתיעה ומקורית.


נסביר תחילה את העניין בצורה פרטית ומשם נעלה לרמה משפחתית קהילתית לאומית ואנושית. 


האדם בא לעולם על מנת לתקן את הגוף שלו, (המכונה 'הרצון לקבל') ולכן כשלב ראשוני הוא צריך להשיג אותו עם כל המגרעות שלו, כי אם לא יהיה לו אותו הוא לא יוכל לתקן אותו, ורק אחרי שמשיג אותו הוא צריך להפוך אותו לרצון לקבל על מנת להשפיע. וכך הוא כותב בהקדמה לספר הזוהר כט:


ותדע, שעבודתנו הוא להשיג את הרצון לקבל כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו.


לכאורה כבר בלידה אני מקבל את הגוף שהוא 'הרצון לקבל' שלי וזהו. אלא שזה לא מספיק, כשהתינוק נולד עם גוף יש לו רצון לקבל מאוד קטן הוא רוצה רק לאכול לשתות ולישון, זה רצון לקבל מאוד חלש, לכן הגוף צריך להיות תחת ממשלת הקליפות (רצונות לקבל על מנת לקבל בלבד) יג' שנים על מנת שהוא יפתח את גופו ואת הרצון לקבל שבו בצורה גדולה מאוד.  שם:


ולפיכך, לא די אותו שיעור הרצון לקבל המוטבע בגוף ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות לא פחות מי"ג שנים, כלומר שהקליפות תהינה שולטות עליו ותתנה לו מאורותיהן, שהאורות שלהן הולכים ומגדילים את הרצון לקבל שלו, כי המילוי שהקליפות מספקות לרצון לקבל, אינם אלא מרחיבים והולכים את התביעה של הרצון לקבל


אם כן היסוד הראשוני שבו מלמד אותנו בעל הסולם שעל מנת להגיע לתיקון של משהו אתה צריך קודם כל להשיג אותו, ואז לפתח אותו בצורתו המקולקלת, ולפעמים זה לא מעט זמן ורק אח"כ אתה מתחיל לעבוד איתו ולהפוך אותו להיות מתוקן, 


וככל שתרחיב אותו, אחר כך כשתהפוך אותו לקדושה יהיה לך כלי יותר גדול בקדושה, בבחינת "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"


חשבון פרטי וחשבון כללי


כמו שזה נכון ברמה הפרטית זה נכון גם ברמה הכללית של התרבות. וזהו סוד השליטה של הרשעים על העולם, כי הם עסוקים בלהגדיל את כל תרבות הגוף בכל הסגנונות שלה שהיא הרע והרצון לקבל של החברה, בחשבון הפרטי כל אחד ואחד שבחר ברע ועשה רע בעולם יענש וחייו אינם חיים כמו רואים,


 אבל בחשבון הכללי מגלה בעל הסולם שהם לא גורמים לעולם ללכת אחורה, אלא גם הם בעל כורחם משתתפים בתיקון העולם ללא ידיעתם. איך? כי הם מרחיבים את הרצון לקבל של התרבות האנושית ועל ידי כך יבואו הצדיקים ויהפכו את הרצון לקבל הגדול של החברה, לרצון לקבל על מנת להשפיע יותר גדול ובכך תתעלה הקדושה.


למשל. אם לפני מאות שנים אדם רצה ח"ו לראות מראה לא צנוע אז הכלי שלו לעשות זאת היה מאוד מוגבל בזמן ומקום, הוא היה צריך ללכת עד לאותו מקום וזה היה לוקח הרבה זמן ועוד כל מיני מוגבלויות. אבל אם אנשים ימציאו מכשיר של טומאה המרחיב את הכלי של הטומאה ועכשיו הוא יכול לראות סרטים של תועבה בכל זמן ובכל מקום, עכשיו יש כלי מאוד גדול לכך אזי זה יהיה אסון, כי כך יוכלו לראות יותר אנשים סרטי תועבה בהרבה יותר זמינות וכל מי שהיה שותף לזה ברמה הפרטית יענש.


אבל בחשבון הכללי מתרחש כאן תהליך עומק -לאט לאט תתגבר הקדושה בעולם ותיקח את אותו הכלי ותשתמש בו לקדושה, ואם עד עכשיו על מנת לשמוע רב מעביר שיעור תורה היית צריך ללכת עד אליו והיית מוגבל בזמן ומקום עכשיו אפשר להראות במכשיר הזה תכנים ערכיים וקדושים ובכך תתעלה הקדושה.


יוצא אם כן שדווקא בזמן פיתוח העולם תבוא תקופה של השגת הגוף והכלים של המדרגה הבאה ופיתוחם. וכל אותו הזמן תצטרך התרבות להיות תחת ממשלת הרשעים כביכול בנושא הזה, על מנת שיפתחו אותו ורק אחר כך יתחילו הצדיקים ועובדי ה' להפוך את כל ההשגות של המדרגה הזו לכלים של קדושה.


יש לציין שלא צריך שעניין זה יבוא דווקא דרך חטאים, אפשר לפתח את העולם גם מרצון טוב לקדם אותו, אולם לצערנו האנושות לא במדרגה הזאת עדיין, ורוב הדחיפות המניעות את האנשים כיום לפתח את העולם זה הרצון לקבל מהפיתוח הזה מימוש עצמי, כסף, כבוד, שליטה או תענוג ולכן כיום זה כמעט מוכרח לבוא בדרכים כאלו.


וזה הסוד שאנחנו רואים דווקא בדורות הגאולה הרבה מרחבים של טומאה פריצות אפשריות וזמינות שלא היו, כי דווקא עכשיו אנחנו בונים את הכלים הגדולים והקדושים של הגאולה, אבל אנחנו מקבלים אותם בשלב הראשוני לא מתוקנים, ובנוסף אנחנו צריכים להיות תחת ממשלתם זמן מסויים על מנת שהכלים יגדלו!, וזה התפקיד של הרשעים להכין את הכלים ולכן ניתן להם שליטה לזמן מסויים. וזהו מה שכתוב באיוב כז "יָכִין רָשָׁע וְצַדִיק יִלְבָּשׁ".


לרע יש זכות קיום זמני


לכן לא מעט פעמים אדם זועק איפה אתה ה'? למה אתה לא עוזר לנו להכרית את הרע בעולם עד הסוף ולכלות אותו? וזה מה שזועק ירמיהו בפרק יב "מַדּ֗וּעַ דֶּ֤רֶךְ רְשָׁעִים֙ צָלֵ֔חָה?" למה הרשעים מצליחים ומתרבים בעולם? 


אולם מגלה בעל הסולם אחד מסודות ההנהגה של ה', כל מדריגה צריך תחילה להשיג אותה בצורתה המקולקלת על מנת שנוכל לתקן אותה, כי אנחנו בעולם התיקון ולא בעולם השלמות, ובעולם התיקון מתקנים.


על פי זה צריך לבדוק כל דבר לפי קצב ההתפתחות שלו ולא במצבו הראשוני שעל פי רוב הוא יהיה רע.  עכשיו מובן  למה לא מעט אנשים שניסו לתקן את העולם על ידי הכרתת הרע לגמרי מתו, והרע המשיך ולא מת, כי התפקיד אינו להכרית את הרע, כי הרע מכין כלים רחבים לטוב והתפקיד הוא להפוך את כלי הרע לכלי הטוב. מאמר יז במאמר ביקורת לשלום העולם:


כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב. 


הבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו - אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, לפיכך: כל המתקנים יתמו מהארץ, והמידות הרעות שבעולם - לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם - עד שיבואו לגמר בישולם. אשר אז, אותם המידות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למידות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא ית', מראש. בדומה לפרי היושב על ענפי העץ, ומחכה ומונה את הימים והחדשים המחויבים עוד לעבור עליו, עד שיגמר בישולו, שאז יתגלה טעמו ומתיקותו לכל אדם.


עולם הערכים צומח לאט


הרב מביא דוגמא למידה שמתחילה בצורה מקולקלת ולאט לאט מתפתחת למידה טובה. מגלה הרב שמידת אהבה העצמית היא בעצמה הגרעין של אהבת הזולת, ואם לא נשיג קודם את האהבה העצמית לא נוכל להפוך אותה לאהבה לזולת.


בעל הסולם מגלה שעולם הערכים והקדושה פועל כמו אילן הצומח, הוא אינו נגלה בפעם אחת בצורתו השלימה אלא תחילה הוא מתגלה בצורתו הבוסרית והמרה ואחר כך לאט לאט על ידי עבודה של הצדיקים ואנשים טובים וערכיים הוא מתהפך ומבשיל למידה טובה. 


ממש כמו הגאולה השלימה שהיא מלכות בית דוד אנחנו מתפללים עליה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" חז"ל מכנים את מלכות בית דוד צמח כי היא צומחת לאט לאט ודווקא מתוך מציאות של מורכבות ובוסריות תתגלה המלכות האמיתית והשלימה[1].


כמו כן בעניינו תחילה יהיה זמן שאהבה תתפתח בתור אהבה עצמית, וזה עצמו יגרור סיבוכים ועיוותים נוראיים של קנאה שנאה חרות וכל אחד יחיה את עצמו וכו' אבל המצב הזה יוביל אל הטוב השלם שאחר כך ניקח את המידה הזאת עצמה ונהפוך אותה למידת אהבה לזולת. מאמרים מאמר ט אלטרואיזם התלוי באגואיזם:


לא ניתן האגואיזם המופרז אל הבריות רק להתפתחות האהבה. ודומה הדבר כמו שנרצה לנטוע אילן מאכל, הרי אתה מוכרח מתחילה למצוא הגרעין המיוחס לאילן הזה, ואחר כך על ידי עבודה והתפתחות תזכה לראות פריו. 


כן לצמיחת האהבה, צריכים על כל פנים גרעין מסוגל אליה. ואומר לך, שהוא האגואיזם הפרטי עם כל החסרונות שבו. ואח״כ ע״י חיי משפחה מתפתח האגואיזם הצר ומתרחב על כל המשפחה, כי אוהב את אשתו כמותו. ואח״כ את בניו כמותו, ונמצא אגואיזם הצר נתרחב על שטח רחב.


ואחר שקונה האגואיזם הצר, דהיינו אהבת עצמו המופרז, אז אפשר לו להרחיב האהבה על זולתו. ובזה תבין שאלטרואיזם אמיתי תלוי באגואיזם מופרז: כי מי שלא השיג אהבת עצמו במלא מובן המילה, אלא הוא בבחינת הפקר (הכוונה מופקר לכל - שלא אוהב אפילו את עצמו) ודאי שאין לו אפילו הגרעין של אהבה. ומי שהולך ומרחיב את אהבת עצמו ואחר כך על ידי חינוך הולך ומעבירה על אהבת זולתו, הוא האדם הגדול האמיתי.

 



[1] ראה מהר"ל ספר גבורות השם - פרק יח : " כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדריגה אלהית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, וכן תמצא שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלימותו, ואז כאשר הפרי גדול נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי שכל דבר שיש לו מדריגה פנימית הוא יוצא מתוך דבר שהוא חיצון לו, ולכך היה גדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה..והבן דבר זה כי הוא עמוק מאוד והוא ידוע למי שיודע בענין דברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך הדברים החמרים, וכן משיח יושב במדינת אדום. והנה הארכנו בזה מאוד כי הוא דבר גדול מאוד להבין הסבה למה נתגדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה ודי בזה:

יום שני, 6 ביוני 2022

ייסורים

 


למה אני סובל מייסורים? 

ומה לעשות איתם?


מי ששרוי בעצבות, שלוש דרכים לפניו. אם הוא במדרגה רגילה, בוכה. אם הוא במדרגה אמצעית, שותק. ואם הוא במדרגה העליונה – מהפֵּך את העצבות לְשיר (רבי מנחם מנדל מקוצק).


מספר הרב יהונתן זקס:


סוּ בֶּרְנְס ז"ל סבלה ממחלה נדירה השפעת המחלה הייתה הרסנית. היא לא יכלה לעמוד ולא לשבת, גם לא בכיסא גלגלים. כשמצבה הורע היא נידונה לבלות את חייה בשכיבה, מרותקת למיטתה ונתונה לכאב כרוני. הייתה לה סיבה מצוינת להאמין שהחיים המרו לה מאוד.


פגשתי אותה באחד הביקורים שאני עורך בבתי מחסה; במקרה זה – מוסד לאנשים הסובלים מתשישות חמורה. כבר במבט ראשון הבחנתי שהיא אדם מיוחד במינו. היא קיבלה את פניי בחיוך קורן כשמש המגיחה לפתע ביום מעונן.


נראה היה שהחיוך זרח מעומק לבה, כאילו חגגה את היותה חיה. תחילה התקשיתי להבין. הסתירה בין מצבה הגופני למצב רוחה הייתה מוחלטת. איך היא יכולה להיראות שלמה כל כך עם עצמה ועם העולם?


לאחר שנפרדנו סיפר לי מנהל המקום את סיפורה. בשלב מוקדם במחלתה היא החליטה להקדיש את חייה לעזרה לאנשים שכמוה אינם יכולים לנוע. היו לה רק שתי בעיות: היא אינה יכולה לבקר אותם, והם אינם יכולים לבקר אותה. משום כך התארגנה להביא את העולם למיטת חולייה.


היא הזמינה שני קווי טלפון. היא לימדה את עצמה להשתמש במחשב ובבסיסי נתונים  ממיטתה היא החלה לבנות רשת של יחסי אנוש שהתפתחה לכדי "קו הסיוע תקווה"


היא יצרה קשר עם אנשים שסבלו כמוה ממחלות קשות או מנכויות. היא שימשה להם יועצת, חברה ונותנת-חסות. היא דיברה איתם באורח סדיר, הרימה את רוחם כשזו הייתה נפולה, תמכה בהם בעִתות משבר והפנתה אותם לגורמי סיוע מתאימים.


לקראת סוף חייה הקצרים מדַי קיבלה מהמלכה את תואר חברת מסדר האימפריה הבריטית, כהוקרה לפועלה. היא הייתה האדם הראשון שהובא לארמון בקינגהם במיטת אשפוז וקיבל עיטור בשכיבה. 


למברכיה השיבה, בדרכה האופיינית, שהעיטור אינו שלה; שהיא קיבלה אותו בשמם של כל הסובלים. לא היה לה זמן להתעסק בעצמה.


מעולם לא שאלתי אותה מאין לה הכוחות לחיות בדרך שחיה. אני חושב שהיא ידעה מה שידע הפילוסוף סרן קירקגור כשאמר: "הדלת לאושר נפתחת כלפי חוץ". 


היא סירבה להניח למחלתה לגרום לה להתכנס פנימה או להתבוסס ברחמים עצמיים. היא נפתחה כלפי חוץ והביטה אל ייסוריהם של אחרים, ועל ידי כך הצליחה לשכוח את ייסוריה שלה או לפחות למנוע מהם לייאש אותה.


אולם אני משער שהיא ידעה עוד דבר; שביום מן הימים אמרה לעצמה: חייבת להיות סיבה לכך שזה קרה דווקא לי. זו דרכו של אלוהים לאפשר לי לעשות דבר-מה שלא הייתי עושה אלמלא כן. היא מצאה מטרה לסבלותיה. מי שיש לו לָמה שלמענו יחיה, אמר ניטשה, יוכל לסבול כמעט כל איך. כזו הייתה סו ברנס, שנטלה את מדוויה והפכה אותם לברכה.


ממשיך הרב זקס:


תובנה זו פותחה בידי ויקטור פראנקל לתורה פסיכולוגית שיטתית. פראנקל נולד בווינה ב-1905. ב-1942 גורש עם בני משפחתו למחנה הריכוז טרזינשטט, ובמשך שלוש שנים שהה בכמה מחנות השמדה, בתוכם אושוויץ ודכאו. מכל משפחתו נותרו חיים רק הוא ואחותו. בשנים האיומות ההן הגיע לתגלית שהייתה לאחר מכן מפעל חייו.


כיוון שכבר אז היה פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה, הוא שמר על שפיות דעתו על ידי תצפיות בעמיתיו האסירים, כאילו הוא והם רק השתתפו בניסוי. הוא הבחין בשלבים שהם עברו.


השלב הראשון היה שלב ההלם והסרת האשליות. הנאצים, בדקדקנותם המפלצתית, דאגו להפשיט את האסירים מאנושיותם בכל דרך שאפשר לדמיין. הם לקחו מהם כל מה שהיה יכול להעניק להם שמץ של תחושת אנושיות: את בגדיהם, את נעליהם, את שיערם ואף את שמותיהם. 


מפראנקל הם גזלו את אוצרו היקר ביותר, כתב יד מדעי ובו מפעל חייו. פראנקל אמר: ברגע ההוא "מחקתי את כל חיי הקודמים".


השלב השני היה אפתיה: השטחה גמורה של הרגשות. בלי אפתיה לא היה אפשר לשרוד כלל. האנשים הפכו לאוטומטים שחייהם אינם אלא התגלגלות מיום ליום. 


על השלב הזה שאל פראנקל שאלה מכרעת: האם נותר חופש כלשהו לאדם ששדדו ממנו הכול – את כבודו, את רכושו וגם את יכולתו להחליט? לקורבנותיהן של רדיפות היהודים הקודמות ניתנה בחירה: התנצרו או מותו! בשואה לא הייתה בחירה. מה נשאר לך לאחר שאיבדת כל מה שאפשר לאבד?


פראנקל גילה שיש חופש אחד שלעולם אי-אפשר לקחת מאדם:


את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבוֹר את דרכו. החופש שנותר היה ההחלטה איך להגיב.


פראנקל שרד במחנות כי ניתח כל הזמן את מה שקורה לו ולאחרים, ועזר להם למצוא סיבות להמשיך לחיות.


שני אסירים שהיו עם פראנקל תכננו להתאבד. כאשר שוחח עמם הצליח לשכנעם שעדיין יש דבר שעליהם לעשות. אחד מהם היה מדען והספרים שפרסם היו טעונים השלמה. חיכתה לו אפוא משימה. לשני היה בן אהוב שחיכה לו בחוץ לארץ. חיכה לו אפוא אדם. בשני המקרים, העיקר היה הידיעה שנותר דבר שאף אדם אחר אינו יכול לעשותו.


 ידיעה זו נתנה משמעות לא לחיים בכלל, אלא לחיים האלה, החיים שלי, הייחודיים, שאינם בני החלפה. זה היה גרעינה של התובנה שפראנקל הפך לאחר המלחמה לאסכולה חדשה בפסיכותרפיה.


הוא קרא לה 'לוגותרפיה', מהמילה היוונית לוגוס שהוראתה מילה, דבר, במובן הרחב של המושג: הממד הרוחני של חיי האדם, המעניק לחיים תכלית. את הרעיון סיכם בשלוש מילים שהן כותר ספרו הידוע ביותר: האדם מחפש משמעות.


אם חיים יכולים לשאת משמעות אפילו באושוויץ, הם יכולים לשאת משמעות בכל מקום ובכל זמן.


כל אימת שאדם עומד לפני מצב ללא מנוס, כל אימת שאדם ניצב מול גורל שאין לשנותו, למשל לפני חולי חשוך מרפא, כגון מחלת סרטן שאינה ניתנת לניתוח, אותה שעה ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים, לקיים את הפשר העמוק ביותר, את פשר הסבל. 


הדבר החשוב מכול הוא איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל, כיצד אנו מקבלים ייסורים.


יהיה אשר יהיה גורלנו, תמיד תהיה בידינו הבחירה אם לראותו כטרגדיה ריקה ממשמעות, או כאפשרות להשיג דבר-מה חיובי.


את זאת אנו יכולים לעשות בשלוש דרכים: בעבודה או מעשה; בחווייתו של משהו או בפגישה עם מישהו; או בעמדה שאנו נוקטים כלפי סבל שאין להימלט ממנו.


כדוגמה הוא מספר על מטופל שלו שסבל מדיכאון. איש זה היה נשוי באושר שנים רבות, ושנתיים לאחר פטירתה של אשתו התקשה עדיין להשלים עם האובדן:


במה אעזור לו? מה אומַר לו? ובכן, לא אמרתי לו כלום, אלא שאלתי אותו שאלה:


"מה היה קורה, דוקטור, אילו מַתָּ אתה ראשון ואשתך הייתה צריכה להאריך ימים אחריך?" "אוֹי", אמר, "זאת הייתה מכה נוראה בשבילה. כמה הייתה סובלת!" על כך עניתי: "רואה אתה, דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שמענת ממנה סבל זה; אך עכשיו עליך לשלם על כך על ידי שתוסיף לחיות ותתאבל עליה".


הוא לא אמר מילה אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. הסבל חדל איך-שהוא להיות סבל ברגע שהוא מוצא לו פשר, כגון פשר של הקרָבה.


האדם טען פראנקל, הוא החיה מחפשת המשמעות. אולם כדי להעמיד משמעות גם בתנאי חיים נואשים עלינו לעשות כמה דברים. ראשית, לסרב להאמין שאנחנו קורבנותיו של הגורל.


פראנקל דחה את הדטרמיניזם ( המחשבה שאומרת שהכל מוכרח לקרות כפי שקורה) לכל צורותיו. "היו שני תאומים זהים. אחד נעשה פושע ערמומי, והשני קרימינולוג ערמומי באותה מידה. שניהם נולדו עם ערמומיות, אך תכונה זו לכשעצמה אין בה שום מטען ערכי, לא חיובי ולא שלילי"


שנית, עלינו לדעת שיש יותר מדרך אחת לפרש את מה שקורה לנו; יותר מדרך אחת לספר את סיפור חיינו. 


פראנקל שרד במחנות הריכוז משום שסירב לתת לכולאיו להגדיר את מצבו. הוא כאילו אמר לנאצים: אתם יכולים לראות בי יצור חסר ערך, אבל אינכם יכולים להכריח אותי להסכים לדעתכם.


אלינור רוזוולט אמרה פעם: "איש אינו יכול לגרום לי להרגיש נחותה בלי רשותי". את הרשות הזו אנחנו יכולים לסרב לתת.


שלישית, אף שפראנקל מתמקד בחופש שבתוכנו, הוא מדגיש שהמשמעות נמצאת מחוצה לנו. היא קריאה ממקום אחר:


במצב של לאחר ייאוש, אדם אינו צריך לשאול "מהי משמעות חיי?" 


אלא להבין שהוא עצמו זה שנשאל. החיים מציגים לו את בעיותיהם, ותפקידו הוא לענות לשאלות אלו על ידי נטילת אחריות לחייו.


החיים הם מטלה, אך בשביל האדם הדתי הם גם שליחות, והוא מודע לקיומו של השולח. במשך אלפי שנים שולח זה נקרא אלוהים.


בין שאנו דתיים ובין שלא, יש לנו דבר שאנחנו נקראים לעשות, דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות – לא כאן, לא עכשיו, לא בנסיבות אלו, לא לאדם זה. לא קל לגלות מהי המשימה שלנו. 


יש מצבי מצוקה שבהם פשוט איננו יכולים לעשות זאת בעצמנו ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אומר התלמוד על מצבים כגון אלה).


אולם לאחר שמצאנו אותה, חיינו מקבלים משמעות ותשוקת החיים שלנו מתחדשת. זה מה שאני ואחרים ראינו אצל סו ברנס. היא סבלה מגורל נורא, אבל הפכה אותו למשימה. היא מצאה את מה שהיא נקראה לעשותו...


שאלתו הראשונה של אלוהים לאדם הייתה "איֶכּה?" (בראשית ג, ט). האמונה היא סוג של הקשבה, ומה שאנחנו שומעים מתוך דומיית הנשמה היא שאלתו של אלוהים: 'מה עשית במתנה שנתתי לך, החיים? האם ניצלת את זמנך? האם חיית למענך בלבד, או גם למען אחרים?


האם השאלה המדריכה אותך היא מה יכול העולם לתת לך, או מה אתה יכול לתת לעולם? האם ביקשת ברכה, או היית ברכה?'.


פראנקל לא היה איש קבלה, אבל עבודתו ממחישה את רעיון התיקון באופן עמוק. יש ייסורים שאפשר לשים להם קץ, אך יש גם ייסורים שאפשר להילחם בהם רק בכוח המחשבה. 


החיפוש אחר משמעות מבטא את אחת האמיתות העמוקות של מצבו של האדם: שמה שמשפיע עלינו איננו מה שקורה לנו, אלא האופן שאנו תופסים בו את מה שקורה לנו; ואופן זה תלוי גם ברצוננו.


איננו כדורי ביליארד, אטוֹמים או גֵנים; איננו רק תגובות לגירויים, תוצאות פשוטות של סיבות. אנחנו חופשיים מפני שתגובותינו תלויות בתפיסתנו, ואת תפיסתנו אנחנו יכולים תמיד לשנות. אפשר לכלוא את הגוף, אך לא את התודעה.


רעיון התיקון מבטא אמונה שבכל רע יש רסיס של טוב שאפשר להציל ולגאול. כל חוויה עמוקה של סבל יש בה התפרקות: העולם שהכרנו איננו עוד. משהו חסר. משהו אבד. תיקון הוא חיבור מחדש...


להיות יהודי פירושו לשאת את השם ישראל. "כי שָׂרִיתָ עִם אלהים ועִם אנשים וַתּוּכַל", יעקב נותר לבדו בלילה מעבר לנהר יבוק, ומוצא עצמו נאבק עם איש שאין לו שם. בעלות השחר מבקש הזר מיעקב לשלחו לדרכו. "לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כי אִם בֵּרכתני" (בראשית לב, כו).


זה המאבק שעל כל אחד מאיתנו לחוות כשרוע מאיים או כשהאסון מכה. אמונה היא הסירוב לשַלח את הייסורים לפני שהופכים אותם לברכה. יעקב סירב לשלח, ובו ברגע היה לאדם אחר עם שם אחר.

 

הנצפים ביותר