חג סוכות - יצר הרע של תלמידי חכמים ועם ישראל

 


חג סוכות תשפב'

יצר הרע של עם ישראל ותלמידי חכמים


אשרינו שזכינו לשבת בצילו של הקב"ה, ולהנות מזיו שכינתו, אולי זה הזמן לברר יסוד אמוני חשוב על המורכבות של החיים בצל השלמות האלוהית.


הקב"ה שלם, לכן עלולה להיות מחשבה שמי שיותר קרוב אליו הוא יותר מושלם בעקבות כך לא מעט אנשים היו רוצים לראות את התלמידי חכמים ואת עם ישראל כשלמות מהלכת, בפועל במציאות שניהם רחוקים מכך,


הם אכן ברוב המקרים יותר שלמים מאנשים רגילים, ועם ישראל אכן יותר קרוב לשלמות מעמים רגילים אולם גם הם רחוקים מאוד מהשלמות האלוהית ולפעמים גם יורדים יותר נמוך מאדם רגיל, וההיסטוריה הישראלית העגומה מפירודים מחלוקות גלויות שואות ופוגרומים תעיד על כך.


אמת מציאותית זו עלולה להחליש אנשים מהצורך בתלמידי חכמים ועם ישראל כמגדלי אור ערכיים לאומה ולאנושות.


הראי"ה לעומתם מביט על הפער בין השלמות המצופה מהם לבין חייהם בפועל במבט עמוק ומרענן, ובכך ממתק מעט את הכאב שלפעמים סותר לנפש הצמאה לשלמות בעולם הזה.


תלמיד חכם אינו אדם רגיל


את ההבדל בין יצר הרע של תלמיד חכם לאדם שאינו מלמדת הגמרא בסוכה נב' דרך סיפור:


הסיפור הוא על שני אנשים – איש ואישה – שאינם נשואים, שהיו צריכים לצאת לדרך. לפני שיצאו, ניגש האיש לאישה ואמר לה: 'בגלל שאנחנו צריכים ללכת גם ככה לאותו כיוון, לכן במקום שנלך כל אחד לבד, בואי ונשכים מוקדם מחר בבוקר ונלך יחד'.


אביי שמע זאת והחליט לעקוב אחר ההליכה שלהם. הוא חשש שהם יעברו על איסור מפני שבשעות המוקדמות של הבוקר אין אנשים ברחוב.


הוא עקב אחריהם מרחק גדול של שלוש פרסאות (כ-15 ק"מ!) כאשר הגיעו לפרשת דרכים ונפרדו כל אחד לדרכו, שמע אותם אביי אומרים אחד לשני: 'אורחין רחיקא וצוותין בסימא' – הדרך מתפצלת כעת, היה נעים אם היינו יכולים להמשיך ללכת בצוותא…


אביי ראה שהם לא נכשלו באיסור כל הדרך, הצטער מאוד ואמר לעצמו: אם זה הייתי אני וודאי לא הייתי מתאפק מלחטוא' עד שהגיע זקן אחד והרגיע אותו על ידי שאמר לו:


'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'


כלומר, שלאדם גדול אמנם יש את אותן כוחות חיים של כל האנשים רק שיש לו אותן בעצמה חזקה יותר.


עד כאן הסיפור. אולם הגמרא לא מסבירה למה זה מתנהל ככה.


על מנת להבין למה זה בנוי ככה נראה כמה טעמים לכך וכמה פסקאות שונות של הראי"ה קוק המבאר עניין זה מכמה צדדים.


להכריח את התלמיד חכם לגדול


מבאר הראי"ה קוק שמגיע הזמן של כח חיים עליון יותר להתגלות במציאות נחלשת היכולת של הכח החיים הנמוך לשמש על מנת להכריח את האדם להשתמש בכח החיים העליון ולא להסתפק בתחתון. עין איה / ברכות א ב סג:


משפט כל כישרון, שיש איזה כשרון טבעי קודם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן הכישרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכישרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן הכישרון היותר נעלה, אז הכישרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכישרון הנעלה, לבד יתרונו, ימלא ג"כ מקום הכישרון השפל.


ולכן תלמיד חכם צריך גם הוא לחסום את תאוותיו אבל לא מאותו המחסום של האדם הרגיל החוסם את תאוותיו מפני הפחד מהעונש או בצורה טבעית מפני נימוסין והרגלים טבעיים, התלמיד חכם צריך להתעלות ולחסום את תאוותיו מפני השגת שכלו את האמת והטוב שבעניין, 


לכן משמיים על מנת שיהיה מוכרח לפתח את המחסומים שלו על ידי החכמה השכל והשגת האמת מחלישים בו המחסומים הטבעיים הפשוטים והנימוסיים כדי שלא יוכל להישען עליהם ויהיה מוכרח לגדול וכך כותב הראי"ה קוק בעין איה / ברכות ב ו נ:


חוקי המוסר הנגדרים גם כן מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, על כן חוקי המוסר שבו גם כן ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. על כן כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו


המוכשר לגדלות לא יוכל להסתפק בבינוניות


עלולה להיות טעות אצל התלמיד חכם לומר שהוא ככל האדם רק לומד יותר תורה ועוסק יותר בקודש, אולם עניין זה לא מדוייק היכולת הנפשית להיות תלמיד חכם באה עם גדולה נפשית וכל גדולה נפשית מגיעה עם חסרונות שבעומק הם אחראים שגדולה הנפשית תצא אל הפועל.


מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ הֶאָרָה אֱלֹהִית מְרֻבָּה, לִמּוּדֵי מוּסָר רַבִּים, וְהִתְבּוֹנְנוּת תְּבוּנָה רַבָּה, אַל יִטְעֶה אֶת נַפְשׁוֹ לוֹמַר שֶׁיַּשְׁלִיךְ מֵעָלָיו מַשָּׂא זֶה וְיִהְיֶה כְּכָל בְּנֵי אָדָם וּכְכָל הֲמוֹן בְּנֵי תּוֹרָה, יַעֲסֹק כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ בָּעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְדַי לוֹ. כִּי כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וּלְעֻמַּת הַהֲכָנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְעִלּוּי וְרוּחָנִיּוּת, כֵּן טְמוּנִים בְּחֻבּוֹ חֶסְרוֹנוֹת וּמַאֲוַיִּים זָרִים וְהִמָּשְׁכוּת לְגַסּוּת וְעוֹבִיּוֹת שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם אֵצֶל הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר רַק אָז יִנָּצֵל מֵהֶם, וְעוֹד יַרְוִיחַ עַל יָדָם, שֶׁיַּמְשִׁיכוּהוּ בְּכוֹחָם הָעֹז לְרוֹמְמוּת עֶלְיוֹנָה, אִם יִתְחַזֵּק בְּמִדָּתוֹ, לְהַעֲלוֹת אֶת מַהוּתוֹ הָעַצְמִית לִמְקוֹמָהּ, לְטַיֵּל בְּעֵדֶן גַּן חִקְרֵי דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְזֹהַר חֶדְוַת ד' תִּהְיֶה מָעוֹזוֹ. 


כשאדם מוכשר לעליה נפשית לא תנוח דעתו במצבו


הסיבה העמוקה שאין מניחים את האדם להיות אדם רגיל היא כיוון שיש לו שליחות להביא לעולם איזה אור מסויים שרק הוא יכול לתת לאנשים הרגילים:


לִפְעָמִים יַחְפֹּץ הָאָדָם לִהְיוֹת בְּעֵרֶךְ פָּשׁוּט בְּיַחַס לַעֲבוֹדַת שָׁמַיִם, אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּשָּׁרוֹן לְהַשְׂכִּיל בְּיוֹתֵר עֹמֶק, עַל כֵּן אֵין מְנִיחִים אֶת דַּעְתּוֹ בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁיִּתְיַגַּע וְיוֹצִיא פְּנִינִים לְמַעַן יָבִיא בָּזֶה תּוֹעֶלֶת לָעוֹלָם, וְהֵם מִכְּלַל יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה בְּעֵרֶךְ הָרוּחָנִיּוֹת. [קבצים מכתבי יד קדשו ח"א, פנקס "ראשון ליפו, מח][1]


עם ישראל - תלמיד חכם של האנושות


הגמרא בסוכה שאיתה פתחנו אומרת עניין זה גם על עם ישראל, שהוא בבחינת תלמיד חכם של האומות ועניינו להרים אותם כולם לקרוא כולם שכם אחד לעבודת ה':


יצה''ר צפון ועומד בלבו של אדם...מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל (לשון נקיה לעם ישראל)


באגרות הראיה אגרת כ' הראי"ה קוק מסביר עיקרון זה על עם ישראל בכללותו:


 כאשר אין עוד אומה בעולם, שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. ועל כן יש בה תנאים כאלה שאינה יכולה להתקיים מבלעדי הדעות הגדולות הללו, וכל גדולה שבנפש היא כרוכה עם חסרונות מקבילים לה, ובוודאי יש לישראל גם כן חסרונות כאלה המביאים אותם לידי הכרח הגדולה של נשיאת שם ד' בתכנם הכללי.


ובאגרת צג' הסביר יותר הראי"ה למה עם ישראל נוצר בכללותו ככה:


ביאור דברי, "שכל גדולה כרוכה היא עם חסרונות מקבילים לה" הוא פשוט. "פלגא משמיא לא יהבי",(חצי מהשמיים לא נותנים) כל הכוחות נוצרים בכלליותם, וזאת תורת האדם לכוון דרכיו, לעשות את עצמו שיהיה הכח הכללי משתמש לטובה ולא לרעה...וממילא הידיעות היותר גדולות והתכונות היותר יקרות הן בעל כורחן מחוברות עם חסרונות גדולים לפי מדתם.


בהמשך האיגרת מסביר הראי"ה שהטוב שאנו מחכים לו הוא בדרך הוא באמצע פיתוח ולא מתגלה מיד אלא בגמר התיקון, לכן באמצע הדרך יתכן וטבעי לגמרי שיהיו חסרונות וצרות רבים:


רק בעלייתו של אדם למעלה העליונה, שרואה את האמת האלוהית בגילוי, שם לא יגורהו רע, שאין רע וכיעור נמצא באמת כ"א לפי אותו הערך שהאורה האלוהית נסתרת מכללות המשיגים והמרגישים, כי רק מאשר "לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, והי' לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך", אז "ועמך כולם צדיקים"...

וכל מה שהוא בכח הוא על כורחו מחובר עם איזה חסרון. ומי לנו בכל האומות שבעולם שכל כך יהיה לה בכח מה שלא יצא אל הפועל, עם כל הקיום של צביון האומה, שמה וערכה וכל סגולותיה, כישראל. על כן מוכרחים חסרונות גדולים להימצא, אבל הם כולם מעלות נפלאות כשיבואו למרום מרכזם.


כח הכלליות


דוגמא לכח של יתרון שניתם בעם ישראל אולם הגיע עם חסרון הכרוך איתו הוא כח הכלליות והאחדות.


יש עמים ודתות שהתמכרו לאידיאל אחד לחומר, לרוח, לעוה"ז, לעוה"ב, לאנושיות, לאלוקות וכו'. לעומתם עם ישראל כולל בקרבו את כל התביעות וכל הערכים כולם ולכן הוא גם מועד יותר למחלוקות ופיצול כי הוא ימצא עניין בכל נטייה ושאיפה שיש ויתמכר אליה ומתוך כך יתרבו המחלוקות בתוכו, ראה ערך ריבוי המפלגות בכנסת ישראל. וכך כותב הראי"ה באורות ישראל ח ו:


"ריבויי הצביונים (תכונות/אופי) השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות פנימיים, (אבל גם) מתוך כך יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכישרונות השונים"

 

לא מעט אנשים חושבים שקיבלנו תורה כי אנחנו הכי טובים. אולם פסוקים מפורשים אומרים אחרת שדווקא בגלל המידות הקשות והעוצמות חיים הגדולות שלנו קיבלנו גם תורה גדולה שתדריך אותנו ולא נתרסק. זה לעומת זה עשה אלוהים: דברים ט:

 

"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: {ו} וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

 

וכך מבאר הראי"ה קוק בעין איה שבת א כ:

 

האומה הישראלית שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם, "עם זו יצרתי לי", הוכנה בכחות אדירים, כפי גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס, ומכ"ש הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מרות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען יהיה כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו.

 

והנה לפי מדת ההכנה השכלית שהוכנה באומה הישראלית בעצם נפשותיהם, לולא הכוחות החזקים והקשים ששם היוצר ב"ה בטבעם, היו מתמוטטים וכלים מתגרת יד השכל המכניע ומחליש את הכוחות הטבעיים ברב עוזו. על כן לעומת כח השכל האדיר שהיה צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו..היה צריך גם כן לעומת זה לנטוע בהם כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם, אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין.

 

חג שמח

 



[1] באותו עניין גם הצדיקים שקיבלו כישרון גדול של יכולת נפשית להגיע למדרגה  להתענג על ה' וכל אישיותם מונחת במקום זה ללא כבישה מרובה גם הם בתחילת דרכם צריכים שמירה מרובה כי מדרגה זו בצורתה הבוסרית מופיעה עם חסרונות גדולים בדוגמת חיסרון בכח הכבישה ועד שיעלו למקומם הם צריכים שמירה גדולה: "אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עַל מַדְרֵגַת הַחַיִּים בְּצוּרָה כָּזֹאת, שֶׁעֲתִידִים הֵם בְּכִשְׁרוֹנָם הַטּוֹב לַהֲפֹךְ אֶת עֶצֶם טֶבַע רְצוֹנָם לְטוֹב מֻחְלָט, אֵין בָּהֶם טֶבַע הַכְּבִישָׁה. עַל כֵּן הֵם צְרִיכִים שִׁמּוּר גָּדוֹל קֹדֶם בֹּאָם לְמַטְּרָתָם הַמְּשֻׁכְלֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָהּ הַהֲגָנָה הַמּוּסָרִית שֶׁיֶּשְׁנָהּ לְרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם כִּשָּׁרוֹן אַחֵר לְטוֹב כִּי אִם כְּבִישַׁת חֵפֶץ הָרַע, וְשֶׁעַל כֵּן הֵם מוּכָנִים אֶל כְּבִישַׁת חֶפְצֵיהֶם הַחִיצוֹנִיִּים וְהַפְּנִימִיִּים, אוֹתָהּ הַהֲגָנָה הִיא חַלָּשָׁה בְּאַנְשֵׁי מַעֲלָה הַלָּלוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲתִידִים הֵם לַבֹא לְמִדָּה זוֹ שֶׁכָּל מָה שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם הַכֹּל הוּא טוֹב, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, עַל כֵּן גַּם לִפְנֵי בּוֹאָם לְמִדָּה זוֹ וְהַסִּיגִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלָּהֶם עוֹד לֹא נִטְהֲרוּ, מִכָּל מָקוֹם אֵין מְלֶאכֶת הַכְּבִישָׁה אֻמָּנוּתָם. עַל כֵּן הֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת חֲמוּשִׁים בְּיָד חֲזָקָה, כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִפְעָמִים, וּמִכָּל מָקוֹם הֵם חַיָּבִים לְכַבֵּד אֶת עֲדִינוּת נַפְשָׁם, וְלֹא לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם אֶת עֹל הַכְּבִישָׁה יוֹתֵר מִדְּאִי. שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף צְרִיכִים חֶפְצֵיהֶם בִּקּוּר מְרֻבֶּה מִצַּד הַטּוֹב, וְיוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלִּפְעָמִים מִתְפָּרֶצֶת בָּהֶם אֵיזוֹ נְטִיָּה, וּבַהַשְׁקָפָה הָרִאשׁוֹנָה יְדַמֶּה הָאָדָם עַצְמָהּ שֶׁהִיא רָעָה וְיִכְבְּשֶׁנָּה, וְיִשְׂבַּע מִכִּבּוּשׁוֹ זֶה כָּעַס וּמַכְאוֹבִים וְסוֹף כָּל סוֹף לֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ חֶפְצוֹ, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים יִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁכָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַנְּטִיָּה לֹא הָיְתָה אֶלָּא טוֹבָה, וּבְחִנָּם הִתְעַמֵּר בְּנַפְשׁוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת כּוֹחָהּ הַטּוֹב. [קבצים מכתבי יד קדשו ח"ב, פנקס ה, 41]

נשמה נעים להכיר

 

נשמה נעים להכיר


לפני כמה שנים ניגש אליי תלמיד נסער ואמר לי: "הרב, אולי הכל שקר ואין לי בכלל נשמה?". 


שאלתי אותו מה זו נשמה? והשיב שאינו יודע. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.


אולם זו לא אשמתו, ההגדרות על פי חז"ל כמעט ונשכחו בתקופת הגלות, 


"כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ע"א), ומרוב צרות ורדיפות נתמעטה התורה גם מהדתיים .


ב"ה עם חזרתנו לארץ, התורה חוזרת ללומדיה ומושגי התורה מתעמקים וחוזרים למקוריותם.


ננסה לתת כאן כיוון כללי לחוש את הנשמה שבנו ולחיות איתה


געגוע ותשוקה מעידים על מפגש


אדם לא יכול להימשך להתגעגע ולרצות משהו שהוא לא חווה או ראה, זו פשוט עובדה קיומית.


רק משהו שנפגשנו איתו והוא נעים לנו, אנחנו מתחילים להיקשר אליו ואם מנתקים אותנו ממנו אנחנו מתגעגעים אליו ומפתחים אליו תשוקה.


למשל ילד שאף פעם לא ראה אופניים לא במציאות לא בסרט ולא בסיפור לא ירצה לקנות אופניים,


לעומתו אדם שגדל עשרים שנה עם מכונית ולקחו לו אותה ועכשיו הולך ברגל מתחיל להתפתח אצלו תשוקה עזה למציאות הנעימה והטובה שהיה שרוי בתוכה "הנסיעה ברכב עם מזגן".


אם מתבוננים בנפש האדם, אנחנו רואים שיש לה תשוקות רוחניות אין סופיות כמיהה לחירות אין סופית, לאהבה אין סופית, להרגיש ולחוות עד כלות הנפש, לדעת את הכל לשמוח ללא שום צער, לחיות לנצח, להיות בקשר עם הנשגב עם המוחלט עם האין סוף.


נשאלת השאלה מאיפה התשוקות והגעגועים הללו הגיעו אליה?


הרי האדם נולד לפני עשרים וחמש שנה בגוף מוגבל, ומעולם לא חווה חירות אין סופית ואהבה אין סופית ומאיפה "נשתלה" בו התשוקה הזו?


על פי היהדות -תשוקות אלו נובעות מהמקום הכי עמוק בזהות שלנו שם יש שכבה רוחנית שבאמת חוותה טוב אין סופי, חירות לא מוגבלת, אהבה ותענוג אין סופיים בכמות ואיכות, והיא זאת שמייצרת אצלנו את התשוקות לה קוראים חז"ל נשמה - נעים להכיר.


הנשמה שולחת לנו כל הזמן קולות ורצונות, רצון לחירות לאהבה לעונג לנצח למשמעות לקשר עמוק עם אלוהים עם טובו האין סופי ממש כמו שהיה לפני שירדה לגוף, חז"ל יקראו לזה "הנשמות שלנו נאצלו מתחת כסא הכבוד". 


הכאב מעיד על שייכות


הכאב שאנחנו לא אוהבים עד כלות הנפש, ולא חירותיים ללא גבולות, ואיננו חיים לנצח נוצר אצלנו כיוון שאנחנו זוכרים בתת מודע שיש דבר כזה חיים לנצח, כיוון שהנשמה ירדה לתוך הגוף ונגבלה בגבולותיו כואב לה על זה,


עצם הכאב מעיד על השייכות למקום הטוב הזה!


הראיה לכך היא שאם נכניס חתולה לפח אשפה לא יהיה לה כאב להיות שם, לעומתה אדם שיהיה שם יכאב לו, כי אינו באמת שייך לשם,


עצם הכאב של האדם על מוגבלות הגוף/הכלי שלו שאינו יכול להכיל ולגלות את כל האיכויות/האור של הנשמה במציאות שלנו מעיד שאנחנו שיייכים למקומות של טוב אין סופי לא מוגבל.


זו לא הגאולה השלימה


אם נתאר למישהו שהגאולה השלימה היא שכל האנושות תתענג לנצח באין סוף כמות ואיכות, וכל הבעלי חיים גם יתענגו בטוב ונעם אלוהי, ורק הזן של האריות יסבול ייסורי תופת, שום אדם לא יהיה מוכן לקרוא לזה "הגאולה השלימה" כי הרי מיד יאמר "למה שהאריות יסבלו?"


אם יש עונג ונעם שאינם אין סופיים לכולם האדם מתקומם ולא יסכים לקרוא לזה הגאולה השלימה, עובדה זו מעידה שהוא כבר חווה את הגאולה השלימה ולא מוכן לפחות מכך.


המצוות - מזככות את הכלי


עבודת תורה ומצוות היא להכין כלים לאור הנשמה לזכך את הגוף/הכלי על מנת שיסתיר ויגביל פחות את אור הנשמה ויותר לגלות אותה, 


לאורך ההיסטוריה אור הנשמה הולך ומתגלה יותר ויותר, החירות גוברת ערך החיים עולה החכמה מתפתחת  העבודות מתעדנות ויש פחות סבל גשמי, הגוף מתעלה ומזדכך עד הגאולה השלימה שבה הגוף לא יגביל כלל את אור הנשמה ויגלה ויממש בחיים האנושיים את כל איכויות הנשמה.

 

תאוות ברשת

 


עשרת הדברות להתמודדות עם תאוות



"הרב זה לא הגיוני משהו כאן דפוק זה רודף אותי מכל כיוון זה דור שמקבל ניסיונות מוגזמים אין לי כח יותר בחיי, 


תן לי סיבה אמיתית למה לא לראות ולעשות את כל מה שאני רוצה..., ובלי עולם הבא וכאלה.. עכשיו בעולם הזה מה הבעיה? למה היהדות דופקת לאדם את ההנאות אני לא מבין..."

 

אלו שורות ממכתב שכתב לי תלמיד... והציב לי אתגר לא פשוט, להסביר את הצורך בצניעות וקדושה ללא המסר שיפסיד בעולם הבא אלא בעיקר מה בעייתי בזה בעולם הזה. 


התיישבתי לכתוב לו מכתב ארוך העוסק בהסבר על העונג המיני של האדם - למה התגבר בדורנו, מימושו המעוות בתרבות החילונית, וצורת התממשותו המלאה והאמיתית דרך תורה ומצוות.

 

לא כתבתי בו את השורש והסיבה האמיתית והעמוקה שכך ה' ציווה אותנו ואנחנו עבדיו לנצח נצחים בשמחה כשמבינים וגם כשלא מבינים, כי רציתי להסביר בשכל את הערכיות שבציווי של ה'.

 

חשבתי שמכתב זה יועיל לעוד אנשים החלטתי לשתפו בבמה ציבורית זאת. הוצאתי ממנו את היחס האישי ואת הדברים הפרטיים על מנת שכולם יוכלו להתחבר אליו.

 

המכתב מכיל עשרה כללים:

 

א – מהי תאווה? רגש נפרד מכלל האישיות

ב – תענוג תמידי אינו תענוג

ג – עוצמה אדירה - גבולות רבים

ד – גבולות ותענוג בקדושה

ה – אתה באמת מלא בטוב!

ו – לעסוק בדברים גדולים

ז – אכן יש אלוהים במקום הזה

ח – להאמין בקלותה של תשובה וקווה אל ה'

ט – קביעות חיצונית והתחדשות פנימית

י - למה זה התגבר בדורנו?

 

 

א - מהי תאווה? רגש נפרד מכלל האישיות

 

יש לנו בנפש כוחות עיוורים הדוחפים כל הזמן להתממש, הם ורק הם. לא מעניין אותם מה זה יעשה לשאר כוחות הנפש  לערכים, לזהות, ליעוד, למשפחה ולקדושה. הם דוחפים להתממש כאן ועכשיו. קוראים להם תאוות.

 

תאוות הן רגש חזק, נפרד מכלל האישיות, הפועל עליי ורוצה להתממש בלי קשר לבניית כלל האישיות שלי.

 

למשל, בנית סדר של דיאטה. אתנ מבין בשכל כמה הוא נצרך בשביל הבריאות והנראות שלך

 

אחרי כמה ימים אתה נכנס למסיבת יומולדת, ופתאום נזרק בך רגש חזק נקודתי עוצמתי לאכול הכל, בלי קשר לדיאטה ולסדר שלה.

 

אתה מנסה להסביר לרגש שזה יחזיר את הגוף שלך לתוהו ובוהו, למחלות, למשהו שאתה לא רוצה, 

 

אבל הרגש הנקודתי לאוכל לא שומע כלום, כי הוא לא אחראי כלל על הנראות שלך, הוא אחראי רק על הטעם בגרון, וזה מה שמעניין אותו עכשיו.

 

הוא נקודתי, זה המאפיין שלו[1]. הוא מבקש להתממש בניגוד לתכנון ולסדר שיצרת. 

 

זה יכול להיות באוכל ויכול להיות בתחומים אחרים כתחום המיני ועוד.

 

כל כח שפועל עלי רגשית חזק להתממש כאן ועכשיו, כנגד כלל הכוחות באישיות וכנגד השכל והמוסר והתכנית שהצבתי לעצמי -נקרא תאווה.

 

ב - תענוג תמידי אינו תענוג

 

היהדות מגבילה את כח העונג, במיוחד בכל מה שקשור לתחום המיני. אנחנו לא מתנצלים על זה ולא מחביאים את זה,

 

היהדות שמקורה בנבואה, ועם ניסיון של כמעט ארבעת אלפים שנה בהיסטוריה, מבינה ששימת גבול לכח נפשי אינה הורסת אותו אלא בונה אותו.

 

הסבר - יש חוק בנפש האנושית שתענוג תמידי אינו תענוג[2].

 

למשל, אם אשאל אדם מה האוכל שהכי מענג אותו, והוא יאמר: 'עוגת שמרים בטעם שוקולד, אכלתי את זה לפני חודש בחתונה והתענגתי ממש'.

 

אם ארצה לגרום לו להתענג תמיד, ואתן לו עוגת שמרים כל שעה, אני לא מביא אותו לעונג תמידי אלא לאט לאט הורס לו את התענוג מהעוגה.

 

כשאדם חווה עונג מסויים הוא חווה עוצמה גדולה של ריגוש, חום, כיף ושמחה. מיד הוא אומר לעצמו: 'אם אעשה כך כל הזמן יהיה לי עונג כל הזמן'

 

אולם המשוואה הזאת לא נכונה, התמכרות למעשים מענגים לא מובילה לעונג מתמשך אלא להפך לדיכאון וחרדות.

 

הגרפים של הדיכאון, החרדות, הפחדים והעצבות בתרבות המערבית, המקדשת את העונג והכיף התמידיים ללא גבולות, יעידו כאלף עדים על האמת הזאת.

 

למעשה, עונג הוא טוב ומענג רק כשהוא מוגבל בתוך מסגרת. דווקא הגבולות ויצירת סדר יום חיובי הם המביאים לאדם אושר, ומאפשרים לו להתענג. 

 

ברגע ששוברים את כל הגבולות ומנוהלים רק על ידי כח העונג הוא הולך ונעלם. 

 

הדבר דומה לעוגה טובה בסוף יום עבודה, כשאני מגיע הביתה וטועם אותה היא טעימה, אבל אם אני מובטל ויושב בבית כל היום, ואוכל רק עוגות טעימות, אחרי כמה זמן זה כבר לא יענג אותי, זה יתחיל לשעמם אותי.

 

כך כותב פרופ' יורם יובל, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר ומומחה בתחום הנוירו-ביולוגיה של אהבה ורגשות, ראש מכון המוח לחקר רגשות באוניברסיטת חיפה:

 

"יש דבר אחד, ורק אחד, שעליו מסכימים כל הוגי הדעות הגדולים, כל הפילוסופים וכל הדתות בעולם: הדרך אל האושר לא עוברת דרך התמכרות להנאות. מי שינסה למקסם עד הקצה את ההנאות שלו בחיים, לא יהיה מאושר אף פעם...

 

חברת השפע המערבית משקרת כשהיא לוחשת לנו: 'תקנו את המותג שלנו ותהיו מאושרים'. מדוע? כי יש חוק טבע: הביס הראשון בעוגת שוקולד מדהימה במסעדת יוקרה – טעם גן עדן, חוויה לכל החושים. בביס השמיני כבר בקושי מרגישים מה אוכלים. 

 

הסיבה: מנגנוני ההנאה במוח לא בנויים להיות מופעלים לאורך זמן. אנחנו מתרגלים להנאות מהר, ומאבדים את הכיף באותה מהירות. הנאות זה נחמד ומענג, אבל הן לא יעשו אותנו מאושרים לאורך זמן.

תרבות הכיף מסביבנו צורחת לנו בעקביות במסרים סמויים וגלויים: 'אם אתה חווה עונג והתרגשות מסויימת אל תגביל אותו כלל ותממש אותו כמה שיותר'. המסר הזה נחמד ואפילו נראה ערכי, כי הוא דואג לאושר של אנשים שיהנו בחיים. 

 

אבל יש רק בעיה אחת קטנה, זה לא עובד!

 

הניסיון להתענג כל הזמן מוביל להפך!

 

ניתן משל ממסומם עצוב ומדוכא. איך הוא הגיע למצב הזה?

 

המשוואה פשוטה, נפשו הייתה מאושרת ברמה של שש, והוא אמר לעצמו שהוא חייב לחוות שמחה מטורפת בדרגה של ארבע עשרה. לכן הוא לקח סם, 

 

וכשנפשו חוותה בפעם הראשונה משהו חדש, היא באמת קפצה לדרגת שמחה של ארבע עשרה.

 

אולם אחרי זה היא אינה חוזרת לשש, כיוון שחוותה שמחה עצומה בדרגה גבוהה מאוד, היא אינה מתרגשת כלל מרמה שש, ולכן יורדת לה השמחה משש לחמש וחצי. 

 

האדם שזוכר כמה כיף היה בדרגה ארבע עשרה, מנסה לחזור לשם כל הזמן, על מנת לחוות שוב את אותה הרגשה, ולכן הוא לוקח שוב את אותה המנה. 

 

כיוון שהנפש כבר הייתה שם פעם אחת, היא אינה עולה לארבע עשרה אלא לשלוש עשרה וחצי, ואז יורדת לחמש ואחר כך עולה לשלוש עשרה ויורדת לארבע וחצי, 

 

וכן הלאה והלאה עד שאחרי הרבה מנות של סם האדם מוצא את עצמו אחרי המנה של הסם מתחת לדרגה שש שהיה בה בתחילה ללא הסם. 

 

יוצא שלטווח ארוך הוא גרם לעצמו לאבד את שמחתו ולא להגבירה. הוא אינו מלא עונג אלא משועבד לחור אין סופי בנפש שהוא הביא על עצמו, והוא אינו יודע מה לעשות עם המפלצת שגידל בתוכו.

 

צריך לדעת שכמו שזה עובד בהתמכרות לסמים כך זה עובד בהתמכרויות אחרות, כגון צפייה בסרטים לא צנועים

 

הצפייה הזו אינה תמימה, היא התמכרות לכל דבר, היא מציפה את המוח בשטף אדיר של כימיקלים (דופמין ואוקסיטוצין) ששווה לעוצמתם של סמים קשים. היא יוצרת תחושה של עונג, ומייצרת במוח קשרים חדשים.

 

השימוש בסרטים לא צנועים אינו 'איסור תורה מיושן' ח"ו, אלא מחולל נזקים עצומים בחברה האנושית. הוא לא מוביל לעונג לטווח ארוך כפי שהוא משקר לנו

 

יותר מחמשים אחוז מהמכורים לצפייה אסורה מדווחים על איבוד עניין ביחסים אינטימיים. השימוש בזה מגדיל את הסיכון לדיכאון עמוק ולבדידות[3]

 

חז"ל בגאונתם הגדירו בקצרה את השקר שבזה: "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב" (סוכה נב).

 

בנוסף הוא מפרק את החברה האנושית, ולכן התורה אסרה אותו. על פי מחקרים הוא מגדיל את שיעור הבגידה בנישואין ביותר משלוש מאות אחוז. כחמישית מאבדים את בני זוגם, חמישים ושמונה אחוז סובלים מהפסדים כספיים גדולים, ויותר משליש מאבדים את מקום עבודתם.

 

 כל הנערים שצופים בזה מקבלים מושגים מסולפים לחלוטין על מיניות האישה ומיניות האיש. הם לומדים שמותר ואף רצוי להתייחס לגוף האישה כאל חפץ מיני שנועד לשימושם ולעינוגם,

 

והדבר עלול להקהות את רגישותם למצבים מיניים בלתי תקינים. הבחורה הצופה עלולה להבין שאפשר להשתמש בגופה כחפץ על מנת להשיג דברים.

 

ג - עוצמה אדירה - גבולות רבים

 

לפעמים האדם עלול לתפוס את התורה והמצוות כמנוכרים לחיים, להנאות ולעונג, שהרי במערכת המצוות ישנם גדרות ואיסורים רבים בתחום המענג ביותר. 

 

אולם, אם מבינים נכון שכח זה הוא מאוד עוצמתי ובשימוש לא נכון איתו הוא עלול לפגוע ולפרק משפחות וקשרים עמוקים, אז מבינים שההגבלות לא נועדו להביא למאמינים סבל אלא להוביל אותם להנאה מדויקת ובריאה ממנו, בלי שיחולל נזקים.

 

למשל, על שולחנות אכילה באולם אירועים כמעט ואין הגבלות; הם פתוחים לכל האורחים וברמה העקרונית כולם יכולים לשבת ולסעוד לידם.

 

בניגוד לשולחנות האכילה, לוח החשמל סגור ונעול כאשר המפתח נמצא רק אצל החשמלאי המוסמך. 

 

מה ההבדל? למה על הלוח יש הגבלות רבות ואילו על שולחנות האכילה כמעט ואין? 

 

ההבדל נובע מאותו עיקרון עליו עמדנו לעיל. 

 

ההשפעה והעוצמה שטמונות בלוח החשמל הן בעלות יכולות הרבה יותר קריטיות מאשר אלו של שולחן האכילה. תאורת האולם, השקעים, ההגברה, התנורים, המקררים וכל המוצרים החשמליים תלויים בלוח זה. 

 

שימוש נכון בלוח החשמל יעביר את האירוע על מי מנוחות, בעוד ששימוש לא נכון עלול להוביל להתחשמלות, לנזקים משמעותיים לכל המוצרים, ולעצירה פתאומית של האירוע. 

 

שולחן אוכל, למרות החשיבות הרבה שבו, אינו מסוגל להגיע להשפעות רחבות היקף כאלה. נמצא שההגבלות הרבות הינן נגזרות של עוצמה אדירה שנוכל להשתמש בה כראוי, וכמובן שלא להסב לנו צער וסבל.

 

הכח המיני הוא הכח העוצמתי ביותר בכוחות הגוף, והוא הכח היחיד שיכול להביא חיים לעולם. זו עוצמה אדירה, ולכן היא מוקפת בהמון סייגים ודיוקים על מנת שהנפש תהנה מהכח הזה והוא לא יחריב אותה.

 

ד - גבולות ותענוג בקדושה

 

דרך הריפוי כפולה, ועוסקת בסור מרע ועשה טוב.

 

סור מרע - קודם כל חסימה אמיתית במכשיר ובמכשירים שסביבך. אחר כך  אם צריך להתייעץ ולפנות לגורמים המתעסקים עם זה, ולקבל הדרכה מקצועית איך לצאת מהתמכרות הזאת.

 

ברוב המקרים זו לא התמכרות קשה וניתן להתגבר עליה במאמץ הגיוני. לא צריך להתייאש אף פעם, אלא להמשיך ולעשות את שלך למרות שלא רואים תוצאות מיידיות. 

 

כמו כן חשוב מאוד לא להשליך מתחום זה על כלל האישיות.

 

עשה טוב - צריך לדעת שלטווח ארוך אי אפשר להסתפק רק בזה. הצורך לחוות עונג הוא הכרחי לנפש, וכשאדם לא מתענג בקדושה, כח העונג, ככל כח טבעי המחפש מימוש בכל מחיר, ינסה להתפרץ בטומאה על מנת להתבטא. לכן כחלק מרפואה של כוחות העונג המתבטאים בטומאה, חייבים להגביר את  העונג בקדושה להתענג מהתפילה מניגוני קדושה וכו'

 

ה - אתה באמת מלא בטוב!

 

כשאנשים רגילים עושים חשבון נפש, על פי רוב זה לא מוביל למסקנות טובות וחיוביות.

 

למשל אדם שלמד כל היום תורה ואז רצה לעבור עבירה חמורה והתאפק שעתיים ולבסוף נפל בעבירה, לכאורה אחרי העבירה הוא יושב עם עצמו לחשבון נפש, והמסקנה תהיה שהוא אדם מרושע, איך שהוא לא יהפוך את זה, כי הוא חטא בפועל.

 

אולם יש לנו כלל גדול בעבודת ה': "אין עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). מי שלא לומד תורה לעומק, המסקנות שלו מוטעות על המציאות ועל עצמו.

 

לעומתו אדם שלמד טוב מבין שהתורה בעצמה כותבת שהיחס של הרע והטוב אינו שווה, הטוב הרבה הרבה יותר איכותי, משפיע, גדול ועוצמתי מהרע. כך מתארת התורה (שמות כ, ה):

 

פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

 

התורה בעצמה היא המלמדת אותנו מה טוב ומה רע, ומלמדת גם מה היחס ביניהם, 

 

והיא אומרת שהרע יש לו השפעה לארבעה דורות, בתנאי שהבנים ממשיכים מעשי אבותיהם, והטוב יש לו השפעה לאלפי דורות! חז"ל דנים פי כמה הטוב עוצמתי מהרע. 

 

דעה אחת[5] אומרת: מיעוט אלפים זה שניים, לכן הטוב משפיע לאלפיים שנה, יוצא שהטוב גדול מהרע פי חמש מאות. 

 

דעה אחרת[6] טוענת שאלפים זה עד אין קץ, שנאמר "לאלף דור", ולשיטתה הטוב מרובה מהרע פי אין סוף!

 

בנוסף אומרים חז"ל: "ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר מצווה"[7]

 

אם כן נחזור לאדם שלמד תורה כל היום ואז התאפק שעתיים ולבסוף נפל,

 

בחשבון נפש אמיתי ותורני, האדם הזה למד תורה, ועשה מעשה עם השלכה עצומה ואיכותית, עם השפעה אלוהית פי חמש מאות לפחות אם לא אין סופית לאורך כל היום, ואין לתאר ולשער את מעלת קדושתו ועוצמתו הרוחנית.

 

אחר כך הוא עוד ישב שעתיים והתאפק מלעבור את העבירה, ועל כל הזמן הזה הוא גם מקבל שכר מצווה, היינו עוצמה רוחנית של פי חמש מאות או פי אין סוף מהעבירה.

 

לבסוף הוא עשה מעשה רע אבל עוצמתו היא קטנה יחסית לטוב, אולי לארבעה דורות אם בנו ימשיך אותו.

 

האדם הזה מלא בטוב באמת. על פי דעת תורה הטוב שבו מרובה על הרע באין קץ

 

בוודאי אם עשה תשובה ויתכפר לו הוא יהיה במדרגה יותר קרובה ממה שהיה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד". אבל אנחנו מדברים על חשבון לפני התשובה. 

 

ולמה אדם מחזיק את עצמו לרשע ומלא ברע? אין זה אלא טעות בהבנת הטוב והרע. 

 

יש אדם שישמע דברים אלו וילמד מהם שאפשר ליפול בעבירה והיא לא באמת מזיקה. אבל אין מה לפחד, התורה וחז"ל אמרו את היחס הזה.

 

התורה ניתנה לגיבורים, לאנשים שרוצים להיות טובים, ועל מנת לחזק בהם את הטוב ולספר להם באמת על מעלתם ולא חלילה להחלישם.

 

דווקא כשאנשים יהיו מודעים לטוב העצום שבהם וכמה הם טובים, יהיה בהם כח להלחם עם הרע ולהכריתו לגמרי.

 

ו - לעסוק בדברים גדולים

 

פתרון נוסף למצבים הללו היא הבנה שאדם העסוק בדברים גדולים אין לו זמן וחשק לעשות דברים קטנים, נמוכים ושליליים,

 

לכן הפתרון האמיתי והשורשי הוא לעסוק בדברים חיוביים וגדולים. למה? איך זה עובד?

 

האישיות שלנו בנויה מכמה ממדים: ממד הגוף - עור, עצמות, בשר וגידים. ממד הנפש - שמחה, עצבות, כעס וצחוק. ממד הרוח - המחשבות, האומנות, אסתטיקה ואידיאולוגיות. והממד העמוק ביותר - ממד הנשמה, שאפשר לזהות אותו עם הרצון העמוק של האישיות לנשגב, לאמונה, למוסריות ולתענוג.

 

ברגע שכח החיים מתממש ויוצא בצורתו הגבוהה, הוא כבר לא לחוץ לצאת במצבו הנמוך, 

 

למשל, אדם רעב יחפש אוכל אפילו בפחים, אבל אם נושיב אותו בארוחת מלכים הוא כבר לא יחפש בפח יותר, כי תאוות האכילה התממשה בצורתה הגבוהה.

 

אותו דבר אצלנו, כשאדם יתענג ויחווה סיפוק, תענוג ואהבה מעשייה ערכית גדולה, הוא כבר לא יהיה לחוץ לחפש ולחוות סיפוק ותענוג רק מדברים גופניים נמוכים ושליליים.

 

לא פלא שבתרבות הרודפת רק אחרי התענוג הגופני הנמוך, האי-שקט רק גובר והחרדות, העצבות והדיכאון רק גדלים. כי החלקים העמוקים והגבוהים באישיות לא באים לידי ביטוי.

 

ז - אכן יש אלוהים במקום הזה

 

אחד הדברים המדכאים בהתמודדות עם היצר שאינה נגמרת, היא המחשבה שכל ההתמודדות הזאת היא סתמית ולא יצא ממנה כלום.

 

מחשבה זו לקוחה מהעולם שלנו, עולם ההישגים, התעודות והתוצאות.

 

 למשל, אם הזמנתי ארון מנגר לעוד שבוע, ואחרי שבוע הוא בא אלי ואומר לי: תשמע כל השבוע לא הרגשתי טוב, וניסיתי וקמתי ובניתי קצת, ואחר כך זה התפרק לי שוב ולא הצלחתי לבנות.

 

אני אומר לו: אוי, אני מצטער לשמוע, אבל אתה לא מקבל את הכסף על הארון.

 

אנשים לוקחים את העולם הזה ומעתיקים אותו לעבודת ה', כאילו בעבודת ה' מה שנחשב ומתקבל זה רק תוצאות, הצלחות, הישגים ותעודות, או בשפת חז"ל – עבודת הצדיקים. 

 

אנשים בטעות חושבים שעבודת ה' שייכת רק לצדיקים, למי שמצליח להביא תוצאות והישגים בפועל.

 

אבל חז"ל מגלים לנו שיש עוד סוג של עבודה, והם הנקראים בעלי תשובה.

 

הם לא עובדים את ה' מתוך תוצאות והישגים, הם בקושי מצליחים להביא משהו, הם עובדים אותו מתוך מרורות, ייאוש, לב שבור,

 

מתוך אלפי הבטחות שהבטיחו לעצמם ולא עמדו בהן, מתוך סבל והצלחות מועטות. דווקא מהמקומות הללו הם שבים בתשובה, הם באים אל ה' להיות איתו בקשר מתוך התהומות האין סופיים של נפילות ובלבולים.

 

רוב האנשים לא רוצים להיות במקומות הללו, אבל הקב"ה יש רצונות א1רים מהם כנראה...

 

לקב"ה יש לו כל מיני בריות שהוא איתם בקשר, ומכולם יש לו נחת רוח והתפארות מסויימת.

 

למשל, יש לו מלאכים מושלמים רוחניים, ובריות ארציות כמו בהמות, וצדיקים עם תוצאות,

 

ויש לו בריות שהקשר שלהם איתו והנחת רוח וההתפארות מהם היא מהעבודה שלהם בתוך היאוש והנפילות, מתוך התהומות, 

 

לגלות גם שם את אחדות ה' ומלכותו, לגלות שגם משם אפשר להיות בקשר עם ה' ית'.

 

זו עבודה מיוחדת במינה והתפארות מסויימת שרק הם יכולים להביא לה' ית'.

 

כך מתאר בעל התניא את עבודת ה' ואת נחת הרוח המיוחדת של האדם המתמודד והנופל, מול הנחת רוח של הצדיקים, 

 

ואת עבודת אלוהים החשובה שיוצאת מכל המהלך הזה והיא אינה לריק ח"ו ושלום, ואכן יש אלוהים במקום הנפול והכואב הזה. תניא פרק כז:

 

וְלָכֵן אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ, לְאַכְפְּיָא לְסִטְרָא אַחֲרָא תָּמִיד... וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהָסִיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם... וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים.

 

וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה: אֶחָד, מִבִּטּוּל הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְגַמְרֵי... עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית, כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָּקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה' בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי", מַטְעַמִּים לְשׁוֹן רַבִּים, שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ...

 

ח - להאמין בקלותה של תשובה וקווה אל ה'

 

אחד הדברים העצובים בעניינים הללו הוא: שאנשים מאמינים לחז"ל אמונה גמורה בכל מה שקשור לעבירות ולחומרתן,

 

ומאידך כשחז"ל אומרים שאם אדם יעשה תשובה החטאים מתכפרים לו, פתאום הם לא מאמינים להם, ואומרים שאמרו את דבריהם רק לנחם אותם וזה לא באמת. 

 

לכאורה זה פלא גדול, כי אם אתה מאמין להם אז תאמין להם עד הסוף בהכל, ואם לא - אז גם אל תאמין שהעניין אסור. 

 

אלא שזו עצת היצר לגרום לאדם להאמין רק במה שהוא רוצה שתאמין, ועל ידי זה להפיל אותך לייאוש גמור מהקודש על ידי מחשבות עמוקות המלאות יראת שמיים ודברי חז"ל כביכול.

 

למשל המחשבה האומרת שכל מה שאמרו שהתשובה מתקנת, זה רק למי שנפל בלי כוונה פעם אחת ולא רצה את זה, אבל אני נופל עשרות פעמים בעניין זה וגם לפני שנפלתי חשבתי שאפול ואז אעשה תשובה, וכתוב (משנה יומא ח, ט): "כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", וכנראה אני שנוא ומרוחק מה' ית', כי כמה פעמים ה' יכול לסלוח לי...

 

ובאמת הכל הבל והמשך ישיר של רצון היצר הרע ( יצר הרע = מחשבות שליליות המובילות להרס עצמי[9]) להוציא את האדם מעבודת ה', כמו שמתאר ר' נחמן בספר משיבת נפש עמוד קא:

 

"בתחילה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שיקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעיות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב הוא מחליש דעתו ומכניס בליבו שכבר נסתלק השם יתברך ממנו והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לו לשוב. ובאמת הוא להפך כי מלכותו בכל משלה... וכמו שנאמר, השוכן איתם בתוך טומאותם.

 

חז"ל אומרים שכשאדם עוזב את מה שעשה ומחליט לא לעשות אותו שוב ומתחרט עליו באמת, שזוהי מצוות התשובה[10] - תשובתו אמיתית ומוחלין לו על החטא של עכשיו.

 

ולא דנים את האדם במה יקרה בפועל מחר, אלא במה האדם רוצה עכשיו, ואם מחר יחטא שוב ידונו אותו מחדש, כי זה יצר הרע חדש שהחטיאו, ויצטרך לעשות תשובה חדשה.[11]

 

ובכלל אין האדם הרגיל נכנס בגדר של "אחטא ואשוב", כי "אחטא ואשוב" זה רק כשחוטא ולא רוצה לעשות תשובה כלל, אלא שמפחד מעונש לכן משתמש בתשובה כדי לא לקבל את העונש (וגם הוא, אם יעשה תשובה חזקה יתכפר לו).

 

אבל האדם הרגיל אינו רוצה לחטוא כלל, ונאנס כל פעם מחדש ומגיע למקום הזה חזרה, ולא עליו נאמרו הדברים. 

 

וגם אם כן נאמרו דברים אלו על האדם, אם יעשה תשובה עמוקה יקבלו אותו[12], ואין לו כלל לפחד,

 

וגם אם נופל כמה וכמה פעמים, תמיד יעשה תשובה, כי רחמי ה' אינם גבוליים אלא רחמים מרובים, ותמיד יקבלו ה' באהבה, גם אלפי פעמים כמו שכותב בעל התניא באגרת התשובה פרק יא:

 

ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח, המרבה דווקא, דהיינו שבמידת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו, ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחל לו שנית, וכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במידת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב: "כי לא כלו רחמיו"

 

בנוסף יכול להיות שהוא אנוס 'ואנוס פטור', כמו שכותב הראי"ה קוק באגרות כרך א עמ' קל:

 

"ה"שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. על כן יש מכל אלה אחרית ותקווה"

 

אתה לא לבד!!

 

כמו כן עלולה להיות טעות בתחום הזה והיא שעובדים את ה', כאילו ה' בשמיים נתן לנו הוראות ואנחנו לבד בארץ צריכים לעשות את כל ההוראות, והוא יושב מחוץ למציאות ורק סופר נקודות, 

 

אבל האמת היא ש"אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'" (ירמיהו כג, כד), ו"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג),

 

ולכן אנחנו צריכים לעבוד עם ה' ולא רק את ה'. 

 

לעבוד עם ה' הנמצא איתנו כאן בארץ, בארציות, בחומר, בתאוות ובמורכבות החיים, ואם אנחנו נתפלל לה' ונבקש ממנו שיעזור לנו, כי הוא הכניס אותנו למצב הזה, אז בוודאי שה' יעזור לנו גם לצאת מזה.

 

הוא יעזור לנו דרך הנשמה האלוהית שבנו עם הכוחות האין סופיים שקיימים בנו מכוחה, עם התקווה, עם הגבורה, עם הקדושה, עם הצדיקים.

 

יש לקב"ה הרבה שליחים להרים אותנו, ופתרון זה שצריך להתפלל לה' ולקוות לישועתו ממש מעומק הלב אינו רק חיזוק, אלא תיאור מצב, שללא פניה לה' אין סיכוי להצליח בתחום הזה, כמו שאומרים חז"ל בגמרא קידושין ל:

 

אמר ר''ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו.

 

ט - קביעות חיצונית והתחדשות פנימית

 

יש העלולים לחשוב שהאדם תמיד שואף להתחדש, להכיר דברים חדשים, להחליף רכב, פלאפון, בית, מטבח, ספות ובגדים, לראות נופים חדשים,

 

ולכן ככה גם צריך להיות בקשרים זוגיים. לא צריך להיות בקשר קבוע עם אותו בן או בת זוג ח"ו.

 

אבל באמת אם נסתכל על חברות שחיות ככה בפועל, האם הן יותר מאושרות? התשובה הברורה לכך היא: לא. המשפחה מתפרקת, הבדידות עולה,

 

חוסר היציבות הנפשית של הילדים הנולדים לתוך הכאוס הזה גורר סיבוכים בקשרים העתידיים שלהם, והכל ככדור שלג מוביל לגרף דיכאון וטיפולים בעלייה, בחברה המערבית המקדשת את הכיף וחוסר המחוייבות. 

 

ונשאלת השאלה למה?

 

התשובה לכך טמונה בהבנה שהאדם ודאי צריך להתחדש, אבל החידוש אינו בחיצוניות שלו אלא בפנימיותו. 

 

למשל הגוף הוא חיצוני לנו ומשמש מסגרת קבועה שבתוכה נוצרים החידושים, אבל אם מתבלבלים ושוברים את המסגרת הגופנית הקבועה על מנת לחדש גם אותה, לא מתחדשים אלא מתפרקים.

 

הסבר - האדם עשוי מגוף קבוע ואישיות משתנה. פעולות הגוף חוזרות כל הזמן על אותה פעולה, ואוי לנו אם לא. מצד שני הנפש החופשית המונחת בתוך הגוף, כל הזמן מדברת ולומדת דברים חדשים, ואוי לנו אם לא. 

 

ההחלפה בין הפנים לחוץ אינה מחדשת את החוץ אלא שוברת את המסגרת של הפנימיות ומערערת את כל הקיום של החופש. 

 

אל לנו לזלזל בצורך של הנפש במסגרת חיצונית, כבן זוג קבוע אחד תומך לאורך הרבה שנים, כזו שהיא יכולה לסמוך עליו ולהישען עליו באמת, על ידי אמון וקשר שנבנו והתפתחו לאורך שנים. 

 

הנפש מאוד זקוקה לזה. ההחלפה של הקשרים וחוסר היציבות הנפשית משפיעה ומערערת לאדם את כל קיומו. הרי זה ממש כמו שנחליף לילד קטן את הוריו כל שנתיים. זה מייצר נזק נפשי וחוסר יציבות.

 

זה הכלל, היכולת של החופש הפנימי להתפתח ולהתחדש היא רק בתנאי שיש לו קרקע יציבה שבתוכה הוא יתחדש. 

 

כמו שהאישיות שלי זקוקה לגוף קבוע שבתוכו היא תתחדש, נפש ששוברת את המסגרת המשפחתית, הזוגית, הקהילתית והלאומית,

 

על מנת להיות לבד - בודדה וכביכול חופשיה, לאט לאט היא תיגרר למסע לחיפוש יציבות של זהות או מסגרת, ולא יהיה לה פנאי נפשי להתחדש ולקבל כח מההתחדשות הזאת.

 

כשאין כח מהתחדשות פנימית, הכל מועתק למרחב החיצוני על מנת לנסות לקבל ממנו חידוש, ואז נכנסים למרדף מסחרר - להחליף הכל כל הזמן, על מנת לחוות חידוש,

 

אבל הנפש לא מאושרת. היא מרגישה שזה עדיין חיצוני לה, והיא כבר תמאס בחידושים הללו. לכן אפשר לראות אנשים שקנו רכב חדש או מטבח חדש, ואחרי שבוע הוא כבר לא מעניין אותם, כי הנפש רוצה חידוש פנימי[4].

 

 

 

י - למה זה התגבר בדורנו?

 

יש תופעה בפירות שהקליפה קודמת לפרי.

 

לפני שמתגלה הפרי, מופיעה קודם כל שכבה גסה לא מזינה שאינה התוכן והעיקר של הפרי, והיא לא המציאות הרצויה בפרי, ורק אחרי כן, ובזכות עבודה מול הקליפה, אנחנו יכולים להיפגש עם התוכן המתוק והמזין של הפרי.

 

כך גם בעולם הערכים. תחילה מתגלה הקליפה המייצגת את הרע בעולם הצבעוני והחושני. היא אינה יכולה להזין את החיים ולהחיות את האדם באמת, 

 

אבל היא אינה מיותרת, יש לה תפקיד - להצמיח ולגדל את הטוב. על ידי התמודדות איתה הטוב גדל ומתפתח.

 

איך זה מתרחש? בכל פעם שהרע מתגבר, הטוב חייב להגדיל את כוחו על מנת לשרוד. למשל, כשהחמאס בעזה זורק עלינו אבנים - מדינת ישראל שמה חיילים בגבול עם כמה נשקים וזה מספיק, אבל כשהוא מתחיל לשגר עלינו טילים - מדינת ישראל חייבת לפתח מנגנון הגנה הנקרא 'כיפת ברזל' על מנת להתגבר עליו, אחרת היא לא תשרוד.

 

לאורך כל ההיסטוריה האיכויות של הרע - 'הקליפות' - גדלות, וממש לעומתם ובגללם האיכות של הטוב גדלה. זוהי מטרת הרע בעולם - לחדד ולהצמיח את הטוב, והוא עושה את זה מצויין. ככה בכל תחום בעולם וגם בתחום הערכים, הטוב והקדושה.

 

לכן אם תרצה לדעת מה המדרגה הבאה שאליה הקדושה צריכה לעלות, תתבונן איפה הקליפה והטומאה נמצאות, ומתוך זה תבין מה צריך לפתח בקודש.

 

בעשרות שנים האחרונות אנחנו חווים תופעת חילון לא פשוטה בקרב הנוער בישראל בכל הציבורים, אנשים מחפשים מימוש עצמי, חוויות רוחניות מרגשות, ובעיקר תענוג וחיבור למה שהם עושים.

 

כשבאה הקליפה עם עוצמות כאלה, והמענה של עולם התורה נשאר רק ברובד השכלי, הוא לא יצליח לתת מענה, וזה מה שמייצר עזיבה לצערנו כיום.

 

כדי להתמודד עם תופעת החילון בימינו צריך לפתח משניות רוחניות המסבירות לאדם איך כל עבודת ה' שלו אינה התמסרות למשהו חיצוני לו, אלא מימושו העצמי בדרך העמוקה ביותר, 

 

לפתח משניות רוחניות המלאות בתענוג אלוהי, וחוויות רוחניות מרגשות. לא רק פלפולים הלכתיים ואמוניים בשולחן שבת אלא גם לחוות חוויות של תענוג משולחן השבת בשירים וניגונים. 

 

לא רק הוכחות שכליות על אמיתת התפילה אלא תענוג עמוק וחווית כלות הנפש מהתפילה עצמה. רק על ידי אנשים שחיים במדרגה הזאת, מאמינים ומתענגים על ה' נוכל לתת מענה אמיתי לדור. נראה שזוהי משימת דורנו.

 

לכן התגברה הקליפה דווקא בעניינים אלו על מנת לחייב אותנו לפתח בקודש עונג ורגשי קודש ומימוש עצמי אלוהי ונצחי.

 

 

 



 

 



[1] מקורו מעולם התוהו הנקרא גם 'עולם הנקודים', מלשון נקודות, שאינן מאופיינות בהכללה וחשיבה על מכלול ועבודה בהרמוניה. עולם התוהו הוא השכבה הקדומה לעולם שלנו, "והארץ היתה תוהו ובוהו". גם בנפש השכבה הקדומה היא התוהו, היא הנקראת יצר הרע, כי כשכח שם לב רק לעצמו זה רע.

[2] ספר מאור עיניים - פרשת אמור: "וספרתם לכם גו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם וכו', כלל הדבר שתענוג תמידי אינו תענוג, לכך (יחזקאל א', י"ד) "והחיות רצוא ושוב" אך אינו נפסק רק שמשאיר רשימו, ועל ידי שמסתלק עושה כלי שיוכל לקבל תענוג ובלא הסתלקות לא היה כלי ולא היו יכולים לקבל תענוג, וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה (היינו) כלי לקבל חמדה, זהו חיבה יתירה שיהיו יכולים לקבל תענוג (איוב י"ט, כ"ו) "ומבשרי אחזה אלוה" כדאיתא במדרש: לכך אמרה תורה נדה תטמא ז' ימים כדי שתתחבב על בעלה, ולכן צוה השם יתברך שבעה שבועות תספר לך כנגד ז' נקיים כדי שיוכלו לקבל תענוג הגדול דהיינו קבלת התורה, כי בכל חג שבועות אנו מקבלין התורה כמאמר רז"ל: כאלו היום נתנה, ואין לך תענוג כקבלת התורה שהיא יחוד פנים בפנים כמש"כ פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם וגו'".

[3] כל הנתונים מתוך חוברת המחקרים של "לוקחים אחריות".

[4] זהו גם הפירוש העמוק למחלוקת בחז"ל (ראש השנה י,ע"א-יא,ע"ב) מתי נברא העולם: בתשרי או בניסן, האריז"ל אומר ששניהם אמת, בתשרי הוא נברא בחיצוניות שלו, ולכן הוא "ראש השנה", מלשון לשנות, לחזור, בקביעות. ובניסן הוא נברא בפנימיות שלו, ולכן הוא נקרא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", מלשון חידוש והתחדשות. לכן ההתחדשות האמיתית של הטבע היא בניסן, מלשון נס במשקל בעלי מקצוע, לומר שזהו ענינו הקבוע, כמו דואג ודאגן, כועס וכעסן, נס וניסן, שמקצועו לחולל ניסים והתחדשות, אבל בפנימיות העולם, ניסן לא שבר את השמש והחליף את הירח, אולי קצת זעזע אותם זמנית, אבל בעיקר הכניס לתוכם משהו חדש לגמרי, את עם ישראל שכל עניינו התחדשות והתקדמות בפנימיות החיים של האנושות.

[5] תוספתא סוטה ג ד

[6] מכילתא יתרו

[7] מכות כג ע"א

[8] אורות התשובה פרק יד לו: "שאדם רוצה להיות דווקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה. על כן ראוי לו לאדם שתמיד ישים אל לבו את השאיפה להיות בעל תשובה שקוע ברעיון התשובה ושואף להתגשמותה המעשית, ואז תוכל תשובתו להרים אותו למעלה, עד מדת צדיקים גמורים, ולמעלה מזה".

[9] על פי עין אי"ה ברכות ב לט

[10] רמב"ם הלכות תשובה ב ב' – וחז"ל הוסיפו במידת חסידות צומות וסיגופים אבל לא כהדרכה לכלל (ר' חיים מוולוז'ין קונטרס עץ החיים אותיות קב קג, מופיע בנפש החיים).

[11] ספר בית אלוקים למביט שער התשובה פרק ו: "ראוי לבאר ענין התשובה ששב האדם בכל שנה ושנה, וחוזר אחר כך למה שחטא, אם תועיל התשובה שעשה על העונות הקודמים גם כי חזר אחר כך לחטוא אותם החטאים, או אם נאמר שכיון שחזר למה שחטא יראה שלא היתה תשובתו נכונה ושלימה ולא גמר בליבו לעזוב החטאים והעונות הואיל וחזר אליהן אחר כך. ואומר כי נראה מדברי רבותינו ע"ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בלבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אחר כך חוזר לחטוא, יצר הרע הוא שפתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת". ראה עוד ברס"ג אמונות ודעות ה' ה'.

[12] האדמו"ר הזקן אגרת התשובה יא: "ולכן מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה... כמו כן בכל יום ויום ג' פעמים מברכים ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח... ואין זה אחטא ואשוב. כי זה היינו דווקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו וסומך בליבו על התשובה, לכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא אין מספיקין וכו'. ואף גם זאת אין מספיקין דייקא. אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו. אבל אנחנו שמבקשים בכל יום 'סלח לנו' אנו מקדימים לבקש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה... - מספיקין ומספיקין...