למה אני כאן?

 

למה אני כאן?



'מה אני עושה כאן'? 'לאן כל זה הולך' 'למה נבראתי בכלל'? שאלות אלו מנקרות במוחות של כולנו, מי יותר ומי פחות, זו אינה שאלה פילוסופית מופשטת אלא שאלה קיומית המציקה לנו ומייסרת אותנו.

 

 בניגוד לבעלי חיים היכולים להסתפק בחיים גשמיים, אנחנו צריכים גם חיים רוחניים משמעותיים על מנת לחוות סיפוק. האדם זקוק לידיעות להבנות בהירות על המציאות ובעיקר למשמעות לחייו, ובלעדי המשמעות עולמו הרוחני חסר וחלש.

 

משחר האנושות כל מיני זרמים כתות דתות ושיטות בנו תפיסות עולם המספרות לאדם מיהו, מהו ייעודו, ומהי משמעות חייו. ובכך יצרו אנשים מסויימים, כי לכל אדם יש ציור מהי משמעות חייו ועל פי הציור שלו וההבנה שלו ככה הוא תופס את העולם ופועל בו. (גם הציור 'אין אלוהים' או: 'אין שום משמעות' מייצר אדם מסויים) למשל:

 

העובדי אלילים הקדומים לא האמינו כלל שלאדם יש יעוד ותפקיד, לשיטתם הכל גורל, ומלחמות של כוחות טבע הגשמיים והרוחניים זה בזה, וכן כל גלריית האלים הייתה מחוץ לטווח השפעתו של האדם, והאדם נתון לטבע ולגורל.

 

הנוצרים מאמינים שהאדם מקולל מיסודו ולא יכול להשתחרר מהחטא הקדמון אלא בעזרת האל, הוא אינו יכול לפעול מעצמו אלא צריך לחכות לישועה של אלוהים.

 

האיסלאם מבטא כניעה מוחלטת לרצון האל. מוסלמי פירושו כנוע, בפני ישות חיצונית, אלוהים כותב את כל המתרחש והאדם אינו יכול להשפיע על כך, האדם נתון לחסדו ולהחלטותיו לטוב ולמוטב.

 

ההומאניזם החילוני מאמין שהאדם הוא גרגיר אבק בתהליך אבולוציוני אקראי והאדם הנתון בתוך סבך כוחות טבע עיוורים האדישים אליו, וודאי שאינו נחשב למאומה ביחס למציאות כולה.

 

המשותף לכל האמונות הללו שהם יצרו אדם פסיבי, בודד, שאין לו תפקיד אמיתי ומשמעותי בעולם אלא בעיקר לשרוד, להתפלל, לקוות, להאמין, ולראות מה שהטבע/האלים/אלוהים/ והסטטיסטיקה יפעלו בו. וזוהי משמעות חייו בגדול.

 

על פי חלק מהשיטות האדם מייצר לעצמו משמעות בתוך המסגרת של העולם הזה, כגון להטיב לחלשים ולקדם את העולם החסר וכו' אבל עדיין כוחה של משמעות זו חלשה כיוון שהיא משאירה את האדם כלוא בתוך מסגרת כללית לא משמעותית ובעיקר בבדידות קיומית מול יקום אדיש ולא מוסרי.

 

משמעות החיים ביהדות - סיפור אהבה

 

לעומתם היהדות מציבה סיפור חיים אחר לגמרי המייצר אדם אחר לגמרי[1]. על פי היהדות בריאת העולם היא סיפור אהבה בין הבורא לנבראים. אלוהים היה לבד בעולם[2] ורצה להיות בקשר של אהבה אמיתית וחופשית איתנו הנבראים. הוא לא היה חסר ולא היה מוכרח להיות איתנו בקשר אבל הוא רצה[3] את זה על מנת להטיב לנו, 

 

לכן הוא הוציא אותנו מתוכו להיות נבראים נפרדים על ידי מעשה הבריאה, ('ברא' בארמית פירושו 'החוצה') כי כל זמן שהיינו חלק ממנו לא יכלנו לפתח איתו קשר של אהבה אמיתית, כמו אדם שלא יכול לפתח מערכת יחסים ואהבה אמיתית עם גופו כי הוא חלק ממנו, כפוף אליו ואינו נפרד ממנו ועצמאי כמוהו. 

 

ורק על ידי הפרדת נשמתנו מהבורא[4] שזהו מעשה הבריאה, קבלנו עצמאות ונהיינו בעלי רצון נפרד ועצמאות משלנו לטוב ולמוטב, וזהו גם עומק העניין של האכילה מעץ הדעת טוב ורע, אכילה עניינה התאחדות עם תוכן, ובאכילה מעץ הדעת טוב ורע התאחדנו עם הטוב ועם הרע, הכוונה שקנינו אפשרות של חופש ועכשיו אנחנו נפרדים ויכולים לעשות טוב אמיתי חופשי ומימלא גם רע אמיתי חופשי, 

 

ועכשיו אנחנו יכולים לעמוד מול ה' ולומר לו: 'לא', ולעשות היפך רצונו ואפילו להכחיש את מציאותו, ומתוך כך ובגלל זה אנחנו גם יכולים לבחור בו באמת ולהגיע על ידי כך לקשר עמוק וחופשי איתו ובשביל הטוב הזה ה' ברא אותנו ואת עולמנו בצורתו הנוכחית, כי הוא אוהב אותנו ורוצה לזכות אותנו בקשר של אהבה איתו "אהבתי אתכם אמר ה'".

 

עניין זה מעורר את הנפש לאהבה גמורה בבורא ולהתאהבות אמיתית בו. ככל שאדם מעמיק במחשבה הזאת כמה ה' אוהב ורוצה להיות איתו בקשר אמיתי ככה הוא גם מתעורר להשקיע ולהביא את עצמו אל הקשר מתוך אהבה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[5]

 

להיות בקשר זה לא דבר פשוט אפילו בין בני זוג ששניהם נבראים, קל וחומר בין בורא לנברא. לכל קשר חוקים משלו ומעשים המעצימים את הקשר ומעשים המחלישים אותו, בשביל זה קיבלנו יועצי זוגיות שיעזרו לנו הם הנביאים -גאוני הקשר אהבה והדבקות בבורא יתברך, והם הורו לנו איך מפתחים את הקשר על ידי תורה ומצוות וכל הטוב ואיך מרחיקים אותו על ידי עבירות וכל הרע.

 

להנחיל אוהבי יש


יש שחושבים שהאדם נברא על מנת להתבטל לבורא ולהעלם חזרה בבורא, אם כך למה נברא האדם? ומה התכלית בבריאתו על מנת לבטלו? אולם באמת האדם נברא על מנת להישאר[1] וזה ההטבה של הבורא אלינו לתת לנו מציאות של קשר נצחי איתו, הטבה אין הכוונה רק שיש נברא והוא מקבל איזה טוב חיצוני לו, אלא שחלק מההטבה היא יצירת הנברא היינו הפיכת הנברא ממקבל זמני מושאל לעומד נצחי בפני עצמו ובזכות עצמו, וזה עצמו ההטבה[2]. וכל מעשה הבריאה הוא מעשה של אהבת הבורא אלינו לתת לנו קיום עצמאי נצחי חופשי ואמיתי על ידי השותפות שלנו ביצירת הקיום הזה, וזה יתפתח על ידי הקשר והדבקות עם מציאותו החופשית הנצחית האמיתית.

 

הסבר - הבורא עומד מצד עצמו אף אחד לא ברא אותו, הוא לא מקבל חיים מאף אחד הוא רק נותן חיים, לעומתו הנברא מקבל חיים לא בזכות משהו אלא בחסד גמור, כדי להפוך נברא לבורא כמה שאפשר[3] ולהטיב לו מטובו דהיינו להטעים אותו במציאות חופשית ועצמאית כמו של ה' שזוהי ההטבה, צריך לפחות שהחיים של הנברא יהיו שייכים אליו, שהוא לא יקבל חיים מהבורא אלא יהיה לו חיים משלו, איך עושים זאת?

 

ניתן משל מעולמנו, כדי שהעניין יובן טוב ואחר כך נשליך את העקרונות לנושא שלנו.

 

אם יש עשיר מיליונר שרוצה לתת לעני לחוות את מה שהוא חווה בתור עשיר, גם אם ייתן לו מילוני שקלים העני לא יחווה את חווית העושר כמוהו, כי זה לא באמת שלו, הוא לא עבד עליו ולא מחובר אליו וגם לא יודע כל כך איך לעבוד איתו, יוצא שהוא לא באמת מיליונר אלא עני שמחזיק כמה מיליונים, ולכן על פי רוב הוא גם יאבד אותם תוך כמה שנים,

 

אבל אם העשיר רוצה להפוך את העני לעשיר באמת, הוא צריך לתת לו סכום כסף קטן בכמות ואיכות בהלוואה, לספק לו רק תנאי התחלה, והעני בעצמו בעבודתו יצטרך להפוך את הכסף הקטן לסכום גדול על ידי שישקיע במסעדות ועסקים ויגדיל את הסכום עד שיהיה מיליונר כמוהו באמת, ואז יוכל לחוות באמת את אותה איכות של חופש עצמאות ועשירות אמיתית כמו העשיר.

 

כמו כן אצלנו, אנחנו מקבלים בהלוואה מה' חיים, החיים האלה לא שלנו לא עבדנו עליהם ולא קנינו אותם, ולכן אנחנו לא כל כך מחוברים אליהם כי אנחנו מרגישים שלא יצרנו את עצמנו, "על כרחך אתה חי" אבל לא בשביל זה ה' נתן לנו חיים, הסיבה האמיתית שבשבילה אנו מקבלים חיים- היא כדי שניקח את החיים האלה ונייצר מהם חיים אמיתיים שלנו, חיים השייכים לנו. כרגע הבורא משאיל לנו חיים קצרים באיכותם וכמותם, האדם חי רק מאה שנים וגם זה לא באיכות גדולה ויש בהם חסרונות רבים מחלות צרות ובורות, אבל עבודתנו היא לייצר מתוך החיים הללו חיים נצחיים וטובים בכמות ואיכות, על ידי שנשתמש בחיים שלנו לתיקון האדם והעולם נוכל לזכות בחיים נצחיים ואיכותיים.

 

איך מתקנים את האדם והעולם? על ידי הקשר עם ה' יתברך. כל החסרונות בבריאה נוצרים מהריחוק מה', ריחוק הקשר מה' ממעיט את החיים בכמות ואיכות, הקב"ה הוא כמו שורש ואנחנו הנבראים הענפים שלו, וככל שהענף מתנתק משורשו ככה הוא יותר חלש וחולה ולבסוף מת ולא מצמיח פירות, אולם התיקון של הענף יהיה בחיבור לשורשו שיהיה בקשר עמוק חי ורציף עם שורשו ובכך יקנה את תכונתו של השורש[4] להיות חי להוציא פירות, דבקות הענף בשורש מקנה לו חיים וריפוי. "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום"

 

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

 

אם כן כל עבודתנו היא לעשות את עצמנו, אין לנו כלל עצמאות ואופי משלנו, אנחנו כאן על חיים בהשאלה. יש לנו שני מנגנוני הפעלה טבע וחופש, כל פעם שאנחנו עושים מעשים של המצב הטבעי אנחנו רק ממשיכים את הקיום המושאל, אולם בכל מעשה טוב שנובע מהבחירה החופשית אנחנו יוצרים טוב מתוך חופש על שמנו שאנחנו חתומים עליו ואנחנו יצרנו אותו ועל ידי כך אנחנו מייצרים את עצמנו בעצמנו[5]. בכל מעשה מצווה וטוב אנחנו בונים את האדם שאנחנו מייצרים 'אדם בצלם אלוהים', ובזה מוציאים אל הפועל את מאמר ה': "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" כי המאמר הזה עדיין לא התרחש אלא הולך ומתממש לאורך כל ההיסטוריה על ידי השותפות החופשית שלנו, ולכן אלוהים אומר בסוף הבריאה "אשר ברא אלוהים לעשות" כל מה שבראתי זה על מנת שתעשו (תשלימו) במעשיכם את האדם 'בצלם אלוהים'[6]. צלם אלוהים הוא החופש שבנו, ואת זה רק האדם יכול להשלים, כי אם אלוהים יכריח אותנו להיות כאלה זה לא באמת יהיה 'צלם אלוהים', חופש קונים בחופש. וזה יסוד הצדק בעבודתנו בעולם השלמת קומת האדם 'בצלם אלוהים' והיא גם תהיה שכרנו. כן כתב הרב באוה"ק ג' מז:

 

"אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים"

 

מציאות היש האמיתית היא רק של הקב"ה, כי מציאותו קיימת מצד עצמה ואינה מקבלת חיים ומציאות משום מקום אחר, ואת המציאות הזאת הקב"ה רוצה להנחיל לנו, בעבודתנו אנחנו מוציאים את עצמנו מהאין דהיינו מהאפסיות אל היש אל המציאות האמיתית וזה שכרנו האמיתי כמו שמובטח לנו בנתינת השכר (משלי ח' כא'): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" מציאות זו של דבקות הבורא בנברא נקראת 'קדושה' והיא תכלית כל הבריאה.

 

 

 

 

 

 



[1] עובדי אלילים והדתות אינם טועים, פשוט הסיפור שלהם הוא סיפור ראשוני וילדותי, ככה ילדים תופסים את ההורים שלהם שהם אחראים להכל והם קובעים את הכל ולהם אין משמעות אמיתית אלא כל האחריות על ההורים, הסיפור של היהודים אינו סותר את הסיפור של העובדי אלילים והדתות אלא הוא מתפתח מתוכם ומספר סיפור יותר בוגר ועמוק סיפור של גדילה שהילד כבר גדל והוא באמת אחראי יותר ובאמת חלק מהתפקידים של ההורים עוברים אליו והוא עכשיו בקשר בחירי חופשי מולם, ולכן מי שחיי בצורה כזו מעיד שהוא שייך למדרגת חיים הזו. סיפור הכפירה הוא סיפור ביניים של מאיסה בעבודת אלילים ובדתות כנועות ופסיביות על מנת לקנות עצמאות מול אלוהים ולחזור להיות איתו בקשר, ממש כמו נער מתבגר המתכחש להוריו כיוון שמרגיש שלקחו לו את האישיות ובעומק הוא רק מנסה לבנות את עצמאות שלו.

[2] פרקי דרבי אליעזר ג: "עד שלא נברא העולם, היה הקב״ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לברוא את העולם"

[3] יש הבדל תהומי בין צורך וחוסר לרצון חופשי, ה' רצה להטיב לנו ולתת לנו להיות בקשר איתו, הוא לא היה צריך את זה אלא רצה את זה. וכך מבאר השומר אמונים הקדמון ויכוח שני יג: " כמו איש טוב ונדיב שמטיב לאחרים כפי טבעו הטוב, ולא על מנת לקבל תועלת ושבח. ומזה הצד הוא שאמר האר"י זלה"ה שהיתה כוונת הבריאה, דהיינו שהאין סוף הוא הטוב הגמור...ורצה לברוא העולמות לא כדי להוסיף שלמות בעצמו, כי לא מפני שיש נמצאים נהנין ממנו יוסיף שלמות לעצמו, אלא לפי שכן דרך הטוב והשלם, להיטיב ולהשפיע שלמות ומציאות, כמו כן רצה לברוא העולמות לתכלית ההטבה והחסד, כדי שיהיו נמצאים נהנין ממנו"

[4] כל העניין הזה רמוז בסיפור הנסירה של חווה מאדם (שהם בעצמם ביטוי לקשר של הבורא והנבראים) תחילה חווה הייתה בלועה בו בצורה טבעית הנרמזת במושג גב אל גב ומבטא קשר מוכרח (ח' קבצים א שמב) ותהליך נסירתה ממנו הוא הפרדתה ממנו ובנייתה לייצור עצמאי נפרד בעל קומה שלימה ואז חוזרת אליו פנים אל פנים( מערכת יחסים בחירית חופשית עם אהבה – ח' קבצים א שמב) כל העניין שהתרחש באדם וחווה הוא ביטוי ושיקוף של תהליך יותר פנימי ועמוק שקרה לנשמותינו עם הבורא, ובגלל שזה קרה ברבדים הפנימיים של המציאות זה התרחש גם ברבדים החיצוניים שלה.

[5] תניא פרק מו: "וְיֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ, וְקָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד מְאֹד, לְעוֹרֵר וּלְהָאִיר אוֹר הָאַהֲבָה (לה' יתברך)הַתְּקוּעָה וּמְסֻתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, לִהְיוֹת מְאִירָה בְּתֹקֶף אוֹרָהּ כְּאֵשׁ בּוֹעֵרָה בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ...וְהוּא, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים אֶל לִבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם"...אִם מֶלֶךְ גָּדוֹל וָרָב מַרְאֶה אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְהָעֲצוּמָה לְאִישׁ הֶדְיוֹט..וְיוֹרֵד אֵלָיו מִמְּקוֹם כְּבוֹדוֹ עִם כָּל שָׂרָיו יַחְדָּו, וּמְקִימוֹ וּמְרִימוֹ מֵאַשְׁפָּתוֹ, וּמַכְנִיסוֹ לְהֵיכָלוֹ הֵיכַל הַמֶּלֶךְ חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר..וּמִתְיַחֵד עִמּוֹ שָׁם בְּיִחוּד וְקֵרוּב אֲמִתִּי וְחִבּוּק וְנִשּׁוּק..עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְעוֹרֵר מִמֵּילָא הָאַהֲבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת בְּלֵב הַהֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים הַזֶּה אֶל נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ..וְתִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשׁוֹ כַּמַּיִם בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ לְאַהֲבַת הַמֶּלֶךְ. וְהִנֵּה כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכָל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה, וְגָדוֹל יָתֵר מְאֹד בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם לְאֵין קֵץ עָשָׂה לָנוּ אֱלֹהֵינוּ, כִּי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין...והִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא בָּחַר בְּכֻלָּם כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, וְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם..ְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו", כְּאָדָם הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה לִהְיוֹת מְיֻחֶדֶת עִמּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר"



[1] ספר לשם שבו ואחלמה - ספר הדע"ה חלק א - דרוש ה סימן ז : "וכמו שיסדו. פועל אמת שפעולתו אמת... כי כל העולמות כולם הנה מציאותם ועצמותם העיקרי הם כולם נצחיים שלא יתבטלו מכל וכל לעולם. ומה שכתוב וחד חרוב ויחזרו לשרשן. אין הכוונה שיתבטלו לגמרי וכמו קודם הבריאה. אלא רק שיעלה עצמותם העיקרי למעלה על דרך רוח האדם העולה למעלה בעת השינה כדי לחזור ולהתחדש. כן יעלה העצמות העיקרי וכח הפנימי של כל המציאות כולה למעלה בשרשן. וכדי לקבל שם תוספת אור ומוחין לחזור ולהתחדש בעילוי רב ועצום מבראשונה..ומה שיתבטל לגמרי הוא רק העכירות והזוהמא והחומריות"

[2] דרך ה' חלק א פרק ב : "הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית' לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו ית"ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל... ובהיותו הוא לבדו ית' הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית' מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. (באותו הטוב והאיכות שהבורא נהנה ממנו דהיינו ממציאות של טוב נצחי חופשי ועצמאי) והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו, על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית' (יהיו דומים אליו-דבקות ברוחני הכוונה הידמות) באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו. ואז נמצא שמה מצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו ית', הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית', מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כונתו ית"ש בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית' באותו הדרך שאפשר שיהנה בו: ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא. פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו ית'. כי הנה הוא ית"ש שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שימצא בזולתו, שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימיות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו (באותו הטוב והאיכות שהבורא נהנה ממנו דהיינו ממציאות של טוב נצחי חופשי ועצמאי)

[3] "דבר זה רמוז בפסוק (בראשית ב') "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" יש להדגיש שיש בפס' כ' הדמיון, וזה כיוון שלא נהיה אלוהים ממש, אלא יהיה לנו הנבראים המוגבלים תכונות אלוהיות של עצמאות חופשיות ואין סופיות, דהיינו כמו אלוהים אבל תמיד יישאר הפרש מסוים בנינו לבין אלוהים.

[4] אוה"ק ג' עמ' נב:  "ודאי הוא שתכונת התפלה שהיא פועלת הוא מפני התעמקות הרצון, רצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר, אשר נעשה בחפצו כל אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי לא תופיע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו". רואים מדברי הרב: א – שרצון האדם ענף מרצון הבורא ב - חיבור הענף אל שורשו מקנה לו את האיכויות של השורש ויכול להתחיל ליצור כמו רצון היוצר.

[5] דעת תבונות עח: "והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין (סנהדרין צט ע"ב), "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל"

[6] רמח"ל אדיר במרום עמ' ג : "הנה כתיב, אשר ברא אלהים לעשות וסוד העניין הזה, כי הקב"ה התחיל הבריאה והעמידה על מצב שיוכל אחר כך האדם להשלימה, עד שיהיה לו השכר על מעשיו. וזה כי האדם נברא כבר בצלם אלהים ודיוקנו בדמות דיוקן של מעלה, ועם כל זה איננה שלימה להדמות לעליון לגמרי, עד שישלימנה במעשיו הטובים. והוא ענין המצות שהם תרי"ג כתרי"ג אברי האדם"

 

הפוסטים הנצפים ביותר