הטוב אמיתי ממשי ומחייב

 

הטוב האלוהי - אמיתי חי ממשי ומחייב

הטוב מוחלט ואינו הסכמה חברתית

יש אנשים הטוענים שהטוב זו המצאה, בטבע אין טוב יש מלחמת כוחות, והטוב נוצר רק כהסכמה חברתית אנושית וכמו שאנשים החליטו עליה הם יכולים לוותר עליה או לקבוע מדרג אחר כך שהטוב הגבוה שלך יחשב אצלי הכי נמוך.

היהדות אינה אומרת ככה לפי היהדות הטוב מתחיל מטובו של אלוהים והוא חקוק בעמקי המציאות הטבע והנפש האנושית ויש לכך מספר ראיות :

א - הטוב חי ומושך

יסודות הטוב הקיימים כעובדה מציאותית עמוק בנפשנו ורוחנו, בכל חברה, קיבוץ, אומה ותרבות אנושית אינם סתם ערכים שאנשים הסכימו עליהם אלא מציאות חיים רוחנית דוחפת בעלת רצון ברור. הם כח חיים הפועל על המציאות.

מעולם האנושות לא התכנסה והחליטה שהיא מקבלת על עצמה להיות יותר טובה ואיכותית בכל המישורים.

הרי היה שלב בהתפתחות המציאות שלא היו בו בני אדם בעלי שכל לקבל החלטה כזו, וגם אז המציאות לא הפסיקה להתעלות, להשתכלל ולהתפתח למציאות יותר טובה ואיכותית.

אין זה אלא מפני שהמציאות לא משתכללת מכוחנו בלבד; לא אנחנו הגדרנו את הערכים והחלטנו להופיע אותם, אלא ערכים אלו מושכים אותנו אליהם ללא הרף ודוחפים אותנו להתעלות אליהם ולגלות אותם במציאות הממשית.

ברמה הנפשית אפשר לראות שהאדם אף פעם לא החליט שמהיום הוא רוצה לחיות, להחכים, לאהוב, להשתכלל ולהתענג; הוא תמיד נדחף למקומות האלה בעל כורחו, בין אם הוא מבין אותם ובין אם לאו.

כך גם ברמה העולמית – כל התרבות נדחפת להחכים, לדעת עוד, להתאחד יותר, להיות יותר מלאה בשלום, טוב, יושר ודעת. זו המציאות, מישהו דוחף אותנו לשם! זה הרצון האלוהי המושך אותנו אליו.

ב – הוויכוחים למען הטוב

כאשר אנשים מתווכחים ביניהם לגבי רצונות אישיים למשל, הבעל רוצה לאכול בשרי והאישה רוצה לאכול חלבי ברור לנו שאף אחד אינו צודק יותר מהאחר. זהו עניין של טעם וריח. 

במצב כזה ננסה לשכנע אחד מהם להתפשר ולוותר על רצונו, או שיכריעו באמצעות זוג או פרד; שהרי לא משנה באמת מה תהיה התוצאה, העיקר שכולם יהיו מרוצים פחות או יותר.

לעומת זאת, כאשר אנשים מתווכחים בניהם על מציאות אמיתית טבעית למשל, שני חבלנים שמתווכחים אם צריך לנתק את החוט האדום או את החוט השחור כדי לנטרל את הפצצה ברור לנו שאחד צודק ואחד טועה ולא נציע להכריע את הוויכוח באמצעות ויתור או זוג או פרד, שהרי תוצאה לא נכונה עלולה לגרום לאסון ואין למסור אותה ביד המקרה. במקום זאת נדרוש מכל אחד לעמוד על שלו ולנסות לשכנע את השני בצדקתו, עד שתתברר האמת.

מה לגבי ויכוח ערכי? האם אנחנו מתייחסים אליו כאל ויכוח בין רצונות אישיים, או כאל ויכוח על אמת במציאות? נניח שקיים ויכוח בין שני אנשים, האחד חושב שזה בסדר גמור לשרוף חתולים לשם הנאה, ואילו השני חושב שזה מעשה רע מאוד. האם נציע להם להכריע בוויכוח באמצעות פשרה או זוג או פרד? וודאי שלא.

אנו נעודד את הצד הצודק לעמוד על שלו בתוקף ולא לוותר, ואולי אף להילחם בפועל בצד השני כדי למנוע ממנו לבצע מעשה פלילי.

על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בפשעים מוסריים חמורים עוד יותר, כמו עינוי ורצח של בני אדם, או השמדת המונים, אנו מצפים מכל מי שמתנגד להם לפעול בכל תוקף למניעתם ללא שום פשרה.

אם כן אנחנו מרגישים בעומק האישיות שלנו שהערכים והטוב אינם הסכמה חברתית שאפשר להסכים גם אחרת אלא אנחנו חשים שהטוב והצדק החירות אלו אמיתות הטבועות במציאות! כך אנחנו חיים ובשבילם אנחנו נלחמים בכל כוחנו ולא כעניין של טעם וריח.

האם מישהו מסוגל לומר שהמוסר של הנאצים לא היה באמת גרוע אלא הם רק היו שונים? ההרגשות הפשוטות שלנו מעידות שיש מוסר מוחלט שאינו נקבע לפי החברה, אלא להפך - מעמדן המוסרי של חברות נמדד לפי השייכות שלהן אליו. העובדה שאנו מתווכחים סביב סוגיות מוסריות, ואפילו נלחמים עליהן, מראה שיש אמת אלוהית בנושא זה.

ג - הטוב -עומק הזהות האנושית

בכל אדם מכל תרבות טבוע עמוק עמוק גרעין של טוב שתמציתו היסודי אומר 'זה לא מוסרי לעשות רע לכל נברא ללא סיבה מוצדקת'. זה לא עניין אישי אלא אנושי. טבוע בכל האנושות וחוצה מגזרים ומגדרים מה שמראה שהטוב עומד בבסיס המציאות ואינו התחיל מהסכמה עליו.

גם חבורת שודדים שמחלקים את הכסף הגנוב בניהם מחלקים אותו בשווה ובאופן צודק, ואם החלוקה לא תהיה צודקת תפתח מריבה בניהם על כך, כי גם הם מרגישים את הצדק בעומק אישיותם רק שהם מוכנים לעבור עליו כדי להשיג את הכסף אבל בינם לבין עצמם הם יחזרו אליו.

ד – הטוב -המנוע של ההיסטוריה

הטוב מתגלה כמנוע והנשמה של ההיסטוריה הרבה לפני שהיו בני אדם וודאי אינו יכול להיות רק פרי הסכמה שלהם. הדבר הכי בוטה ב'כל המציאות' היא צורת התפתחותה התמידית, הכל מתעלה בצורה עיקבית לאורך כל שנות ההיסטוריה ונהיה יותר טוב ואיכותי, כל הזמן המציאות נדחפת לאותו כיוון להיות טובה יותר ואיכותית יותר.  עניין זה מלמד שהטוב הוא המנוע העמוק של כלל המציאות ואינו הסכמה של חברה.

ה – הטוב טבוע בעומק הטבע

הטוב והיושר אינם דבר הסכמי חברתי אלא בסיס של הטבע וודאי של הטבע האנושי. אפשר לראות שגם בעולם הטבע כולו, בהתנהגויות השונות של בעלי החיים, אפשר למצוא ניצנים של מידות טובות כגון חריצות "לך אל הנמלה עצל" זריזות, נאמנות, מסירות לטובת הכלל ועוד.

לא מזמן נעשה ניסוי מעניין, נתנו לקוף לבצע פעולה ותמורתה קיבל בננה, אחר כך קראו לקוף אחר לבצע את אותה פעולה וקיבל אשכול ענבים, לאחר מכן קראו לקוף הראשון שיבצע את אותה פעולה ונתנו לו שוב בננה, לקח הקוף את הבננה וזרק אותה על הרצפה בכעס, הוא ביטא בזה את חוסר הצדק!

אנחנו רואים שהצדק טבוע עמוק עמוק בטבע, ובתהליך ארוך אנחנו רק מוציאים אותו אל הפועל ולא ממציאים אותו, אם הכל הסכמי, איך זה שבעולם הטבע ללא דיבור וללא הסכמים נוצרו שם מידות טובות וניצני מוסר?

ו - המדרג של הטוב מוחלט ואינו נזיל

יש אנשים הטוענים : 'נכון שכולם מסכימים שהטוב הוא העיקר אבל אי אפשר לדעת מהו הטוב וגם אי אפשר לדעת בתוך הטוב איזה ערך טוב עדיף על ערך טוב אחר, לכן כל אחד יעשה כהבנתו מהו הטוב ואין אפשרות לומר למישהו שהוא יותר טוב או פחות טוב'.

על פי היהדות אמירה זו מסוכנת מאוד והיא הבסיס והשורש לפירוק הערכים הטובים מהחברה האנושית. כשאין בהירות לגבי הטוב ואין יכולת שפיטה והשתפרות מול סולם ערכים הכל נהיה נזיל לא מחייב עניין של טעם וריח וכך חברות ערכיות לא מצליחות לבסס את הטוב בתוכם.

האמת היא שבמציאות רואים שזה אינו כך.

רוב הערכים הטובים מקובלים כמעט על כל בני האדם, בכל החברות וכל הזמנים. כולם מסכימים שרצח, גניבה ושקר הם רעים. כולם מסכימים שיש לכבד את ההורים ואת הנפטרים. כולם מסכימים שהמשפט אמור להתנהל בצורה צודקת.

אם כן למעשה, רוב הערכים הטובים הבסיסיים מוסכמים על רוב בני האדם.

בנוסף גם בתוך הערכים יש ערכים של טוב שהם יותר קריטיים ויסודיים ויש ערכים שהם טובים אבל פחותים מהם וגם כאן המדרג של הערכים הבסיסיים הוא ברור.

לרוב האנשים בעולם ברור שערך החיים גובר על ערך האמת לא יתכן שבזמן הנאצים מחפשים אדם חבר שלו יגלה להם איפה הוא מתחבא כיוון שיש ערך טוב הנקרא 'אמת' ברור שבמקרה כזה צריך להעדיף את ערך החיים על פני האמת.

כמו כן ברור שבתוך ערך החיים יש מדרג וערך חיי אדם קודם לערך חיי בהמה, אם יש לנו אפשרות להציל אדם או בהמה נציל קודם את הבהמה כי חיי האדם הם חיים איכותיים וחשובים יותר ואם יציל את הפרה שלו וייתן לאדם אחר למות אנחנו נבוא אליו בטענה של רצח, ולא נאמר לו 'טוב זה בסדר ככה אתה מדרג את הטוב'...

וכן ערך הנאמנות גובר על ערך החופש, לא יתכן שאדם יבגוד בבת זוגתו ויסביר לנו את מעשיו בכך שיש ערך גם להיות חופשי ולעשות ככל העולה על רוחו בעולם הזה, אנחנו לא נקרא לו אדם מוסרי וטוב אלא בוגד. וחברה שתראה בו אדם חופשי ונועז מסמנת לנו על גסיסה בבהירות מדרג הערכים שלה.

ערך הכלל גובר על ערך הפרט, לא יתכן שאדם שיש לו אפשרות להציל חיי אדם אחד או מאה אנשים והוא מציל את האחד ונותן למאה אנשים למות נקרא לו אדם טוב, זהו רצח של תשעים ותשע אנשים.

ערך השלום גובר על ערך האמת, לא יתכן שאדם יבוא לאירועים משפחתיים ויתחיל לומר לכולם את מה שהוא חושב עליהם יפגע ויעליב למשל יאמר לדוד מסויים שהוא מכוער ועוד וכשישאלו אותו מה הוא עושה הוא יאמר 'האמת חשובה מהכל ואין מה לעשות הוא דוגרי אומר הכל בפנים של השני' האדם הזה פוגע ומחריב את השלום במשפחה ובחברה האנושית הוא לא מיישם ערך אחר של טוב אלא הורס.

אם כן למעשה, רוב הערכים הטובים הבסיסיים יש בניהם מדרג מובנה והם מוסכמים על רוב בני האדם.

נכון שיש וויכוחים על הפרטים של הערכים הללו ועל מדרג יותר מורכב ומפורט במצבים מסויימים. ושאלות אלה הן המובילות להבדלים, הגדולים בין הערכים של חברות שונות, אבל היסודות של הטוב וכן המדרג הבסיסי של הטוב הוא מציאותי מחייב ואינו עניין של טעם וריח או העדפה אישית.

על פי כל מה שראינו עד כה עולה מסקנה ברורה יסודות הטוב מחייבים את כלל החברה האנושית כמו אמת מציאותית שהמיים בריאים לאדם ונפט מזיק לו.

אם כן הטוב אינו תלוי בהרגשה אישית שלי אלא מחייב את כולם בשווה ולכן חברות אנושיות ואנשים נמדדים מול הטוב הזה ויכולים להישפט לטוב או לרע על פי הסולם הבסיסי הזה. 

התפילה משעממת? מה עושים?

 

התפילה משעממת? מה עושים?

תובנות וכלים מעשיים לעבודת התפילה

היה בחור אחד שלא קם לתפילה, פנה אליו אביו ואמר לו: 'אם זה היה סרט טוב היית קם...'

ענה לו הבן: 'אם היה זה אותו סרט שלוש פעמים ביום גם לא הייתי קם'...

התפילה היא אותה תפילה, חוזרת על אותם מילים פחות או יותר עניין זה מקשה על הריגוש והחידוש בתפילה.

מה עושים?

כדי להקל מעט על עבודת התפילה הבאתי חמש תובנות וכלים מעשיים:

א - תחדש

אפשר ורצוי על פי ההלכה להוסיף מילים אישיות חדשות ושונות בכל יום בכל בקשה בתפילת שמונה עשרה, על פי מה שחוויתי ומה שעבר עליי באותו יום. כמו כן אני יכול תמיד לדבר עם ה' בכל רגע ורגע.

ב - תתחדש

גם אם זה או טקסט בתפילות הקבועות זה לא אותו אדם! אנחנו עוברים בעשרים וארבע שעות הרבה דברים ידיעות הרגשות חוויות אירועים והתרחשויות שמשפיעות על הנפש שלנו ומשנות אותה והיא זקוקה לעמוד מול מקור הנצח ולקבל ממנו יציבות ותקווה כל פעם מחדש.

מספר יואל שפיץ[1] : "פעם, כשהייתי קצת יותר מחוצף, שאלתי את הרב עדין שטיינזלץ: ״הרב, תגיד לי את האמת, אפשר להתפלל כל יום בדיוק את אותו נוסח של התפילה בלי להשתעמם?״ הרב עדין הרים את מבטו, הסתכל בי במבט משועשע וענה: 

"אמנם התפילה של אתמול היא בדיוק התפילה של היום, אבל אתה לא אותו אדם. אז זה לא משעמם."

לאחר מכן הוא עצר, נשם עמוק וירה לעברי:

״ואם אתה אותו אדם שהיית אתמול, אז לא התפילה היא המשעממת -אלא אתה!״.

ג - תחליף נושא שיחה

איך הייתם מרגישים אם הייתם צריכים לצאת לדייט עם מישהי שרק לכם מותר לדבר? 

בוודאי זה היה מתחיל לשעמם אתכם, כי את עצמכם ואת מחשבותיכם אתם מכירים, לחזור כל הזמן על הרצונות המחשבות והחלומות שלכם גם אם זה מול מישהו זה לא בדיוק מסעיר את הנפש, אני מניח שהייתם מפסיקים לבוא לדייטים באיזה שהוא שלב.

התפילה היא מפגש עם הבורא, כשאדם עסוק לאורך כל התפילה רק בעצמו הוא מתחיל להשתעמם, כשנושא השיחה בתפילה הוא רק הבקשות שלו ומה הוא צריך מהבורא ומה הוא חולם שה' יביא לו, זה באמת משעמם...

אבל אם האדם יבוא לא רק לדבר את עצמו אלא גם להכיר את הבורא, לחוות ולהתחבר לרצונות של ה' את מחשבות שלו את החלומות של האין סוף,

ולהרגיש את הכאבים של אלוהים לגבי המציאות או אז התפילה תהיה מעניינת מאוד היא תהיה בוערת חיה מפתיעה וסוערת ובלתי צפויה.

ד - תקצר

בתור התחלה של בניית החיבור יש עוד אפשרות היא פחות רצויה אבל היא אפשרית. 

אם אדם מרגיש שכל יום לומר את פתח אליהו והקורבנות וכל פסוקי דזמרה זה מקשה עליו והוא לא יכול לכוון בכל אלה, הוא יכול הלכתית לקצר ולומר את הבסיס ולא את הכל, למשל לומר את ברכות השחר, פרשת התמיד, קטורת הודו לה' ברוך שאמר, אשרי יושבי ביתך, הללו את ה' מן השמיים ויברך דוד, וישתבח. 

ויכוון בכל אלה בכוונה גדולה ובנוסף יבחר לו עוד פרקים אהובים עליו שמצליח לכוון בהם. ואחר כך יתפלל את שאר התפילה מיוצר אור עד הסוף. 

כל זאת בתנאי שהקיצור יביא אותו לתפילה מעומק הלב ויוסיף לו יראת שמיים ויאמר אותם בכוונה ולא שיקצר את תפילתו ויאמר גם את המקוצר בלי כוונה כלל. 

כתב בשולחן ערוך א ד:  "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה" 

ומוסיף המשנה ברורה שם: "אם הממעט משער בעצמו שאם יאריך לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. 

ה - תחליף כלי עבודה

מה תגידו על אדם שמגיע לקונצרט יוקרתי של מוזיקה עם אטמים חזקים מאוד על האוזניים לאורך כל הקונצרט הוא לא שומע כלום אבל יש לו משקפת איכותית מאוד והוא מסתכל על הקונצרט בצורה טובה, 

ובסוף הקונצרט הוא מסכם "קונצרט זהו שעמום אחד גדול לא מבין על מה שילמתי מאתיים חמישים שקל, אנשים זזים על הבמה עם כל מיני כלים ולא קורה כלום'.

ודאי שנאמר לו שהוא ניגש עם הכלי הלא נכון לקונצרט עם כלי הראיה ולא עם כלי השמיעה.

אותו דבר בתפילה, תפילה היא השתפכות הנפש היא שפה רגשית חוויתית, התקשרות רגשית דמיונית רצונית באלוהים עצמו, התקשרות שכלית איתו מתרחשת בתורה לא בתפילה, 

עיקר הטעות היא שבאים לתפילה עם הכלי הלא נכון עם 'השכל' והוא יוצר את השעמום.

כי השכל כל עניינו להמשיג להכליל ולאחד הוא לא סובל פרטים וחזרות, למשל אם אומר למישהו אתה רואה את העלה הזה הוא חלק מהעץ ואתה רואה את העלה הזה גם הוא חלק מהעץ, והעלה הזה גם הוא חלק מהעץ אחרי שלוש פעמים השכל יתקומם ויצעק,

'הבנתי כל העלים כאן הם חלק מהעץ' הוא שונא חזרות ופרטים הוא ממשיג מהר' מכליל את כולם תחת המושג 'העץ' ורוצה לעבור הלאה זהו האופי של השכל הכללה.

לעומתו יש את החושים הם בדיוק הפוכים אם ניסע למפעל שוקולד של עלית וניכנס לסיור טעימות ניתן לכל התלמידים לטעום אגוזי אחד ונאמר להם 'אתם רואים את כל המפעל הזה הוא כמו האגוזי טעים ומתוק ועכשיו כולם לעלות לאוטובוס וליסוע',

אף אחד לא ירצה לזוז, יש שם מאות סוגי שוקולד בכל מיני טעמים והחוש רוצה לחוות את כולם אחד אחד לאט לאט לבדוק הכל.

השכל מבין את כל המפעל מהר ומשתעמם, אבל החוש רוצה לחוות את כל הפרטים לאט לאט על מנת להינות מהכל.

בדור שלנו ההשכלה עלתה מאוד, ולפעמים השכל משתלט על האישיות ונכנס במקומות שאינו צריך, התפילה היא התקשרות ליבית רגשית חוויתית במקור החיים ולכן היא כתובה בשפה כזו

נקח מזמור אחד לדוגמא המתאר מי צריך להלל את ה':

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה

יש כאן חזרות מתסכלות, אבל הם מתסכלות רק למי שקורא אותו בשפה שכלית כי בשפה שכלית אפשר לסכם אותו בקצרה רבה 'כל המציאות צריכה להלל את ה'' זהו! הלאה בוא נתקדם.

ולכן מי שיגש לתפילה בצורה שכלית הוא ישתעמם מאוד כי הוא לא מבין למה צריך את כל המלל הזה. אבל המזמור אינו כתוב לשפה שכלית הוא מפורט לגמרי כי זו שפת הדמיון החוש והרגש ולא בשפת השכל^[2].

לסיכום - השעמום יכול להיות נובע :

א - מחוסר חידוש.

ב - מחוסר התחדשות וכנות,

ג - ריכוז יתר בעצמי.

ד - מאריכות שאינה נצרכת למצבי הרוחני

ה - משימוש בכלי נפשי לא תואם לתפילה.

אבל עיקר השעמום לא נובע מהתפילה עצמה.

אנחנו רואים בכל יום בעלי תפילה עומדים בכלות הנפש בוקר בוקר ארבעים שנה מלאים בתשוקה וחיות ויוצאים מלאי חוויה והתלהבות אלוהית מאותן מילים ומאותה תפילה. ההבדל הוא יותר בגישה ופחות בטקסט.

בהצלחה ופתיחת הלב אמיתית למלך בכל יום ויום לכולנו אמן ואמן.

 

---

[1] סיפור טוב מתחיל מהאמצע עמ' 210.

[2] שמונה קבצים / קובץ א / לג: "התפילה עשויה בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית. וכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האש השמיימית, הוא מאבד את כוחה"

הסברה פנימית למציאות הנשמה ואלוהים

 

הסברה פנימית למציאות הנשמה ואלוהים

אדם לא יכול להימשך, להתגעגע ולרצות לקבל משהו שהוא לא חווה או ראה אותו מעולם, זו פשוט עובדה קיומית. 

רק משהו שנפגשנו איתו והוא נעים לנו, אנחנו מתחילים להיקשר אליו, ואם מנתקים אותנו ממנו אנחנו מתגעגעים אליו ומפתחים אליו תשוקה ורצון לקבל אותו בחזרה.

ילד בשבט אפריקאי שאף פעם לא ראה מכונית - לא במציאות, לא בסרט ולא בסיפור - לא ירצה לקנות מכונית. 

לעומתו אדם שגדל עשרים שנה עם מכונית ולקחו לו אותה, ועכשיו הוא הולך ברגל, מתחילה להתפתח אצלו תשוקה עזה למציאות הנעימה והטובה שהוא היה שרוי בתוכה: "הנסיעה ברכב עם מזגן".

כשאנחנו מתבוננים בנפש האנושית אנחנו מזהים בקלות שאיפות, תשוקות ורצון לקבל חיי נצח, חכמה אין סופית, שלום עולמי, נעימות אין סופית, תענוג אין סופי ואהבה אין סופית. 

אם נשאל אדם אוהב כמה אהבה אתה רוצה הוא יאמר אין סוף אהבה וכן חכמה הוא רוצה להבין את הכל וכן חירות וכן עוד ועוד בכל ערך אלוהי.

אדם לא יסכים בשום פנים ואופן מרצונו החופשי לעצור את התפתחותו ולהיות רק 'חצי חופשי' או 'חצי מבין' הוא רוצה להבין את הכל לאהוב עד כלות הנפש אלו השאיפות הכי עמוקות שלו.

נשאלת השאלה, מאיפה התשוקות והגעגועים הללו הגיעו לנפש שלנו? 

הרי האדם נולד לפני עשרים וחמש שנה בגוף מוגבל, ומעולם לא חווה חירות אין סופית ואהבה אין סופית, ומאיפה "נשתלה" בו התשוקה הזו?

על פי היהדות התשובה לכך פשוטה, היינו כלולים בכל הטוב האין סופי של הבורא ונפרדנו ממנו, ובגלל שטעמנו פעם את הטוב הזה ונפרדנו ממנו, יש בנו שאיפות אין סופיות של טוב.

השאיפות הרוחניות הללו נובעות מהמקום הכי עמוק בזהות שלנו, מהזיכרון שלנו את המציאות הטובה הזו. 

יש בתוכנו שכבה רוחנית קדומה מאוד שבאמת חוותה טוב אין סופי, חירות לא מוגבלת, אהבה ותענוג אין סופיים בכמות ובאיכות, וזה נרשם ונחקק בה^[1], והיא זאת שמייצרת אצלנו את השאיפות הללו. 

לשאיפה הפנימית הזו קוראים חז"ל 'נשמה'.

הנשמות היו כלולות בבורא ונפרדו ממנו בבריאה, על מנת שכשיצאו החוצה לגוף הם ידעו למה להשתוקק ומה לרצות לקבל, כי רק הטעמת האור ולקיחתו חזרה יוצרת שאיפה אמיתית^[2].

 

השאיפה הרוחנית דוחפת אותנו לקנות את אותו הטוב שחווינו, אבל הפעם אנחנו מוכרחים לקנות אותו מתוך חופש ובחירה, ובכך הנברא עושה את עצמו בעצמו וזה עיקר השכר שלו. 

ההתחברות חזרה אל הטוב, מתוך מודעות ובחירה מלאה בו, מולידה חוויית עצמאות, חופש וטוב, מעין מציאותו של אלוהים.

 

השכבה באישיות הרוחנית הזוכרת את כל הרושם מהטוב השלם נקראת 'נשמה', אבל היא אינה ממלאת את כל האישיות המודעת שלי. חוץ ממנה יש לי 'נפש', נפש זו השכבה הרוחנית המודעת שלי, איפה שאני חי, המשימה של הנשמה היא להזכיר לנפש לאן לשאוף. 

 

הנשמה מכאיבה לנפש

הנשמה היא השכבה הזוכרת את כל הטוב האין סופי על מנת שהאדם לא יסתפק אף פעם בטוב המוגבל שקיבל וירצה לקבל כל הזמן בלי סוף. 

הנשמה דוחפת את הנפש להתפתח והיא המכאיבה לה, היא יוצרת בנפש את הכאב על מנת שהנפש תגדל. 

הכאב שאנחנו לא אוהבים עד הסוף, ולא חירותיים לגמרי, ואיננו חיים לנצח, נוצר אצלנו כיוון שאנחנו כבר טעמנו אהבה אין סופית וחירות אמיתית, ועצם הכאב מעיד על השייכות למקום הטוב הזה.

 

אם נכניס חתולה לפח אשפה לא יהיה לה כאב להיות שם, לעומתה אדם שיהיה שם יכאב לו, כי הוא חווה כבר מציאות יותר נקייה, יותר מרווחת ויותר בריאה מהפח. 

יוצא שדווקא הזיכרון של הטוב בעבר הוא המכאיב בהווה לאדם וגורם לו לרצות לצאת משם.

 

כל השבירה שאנחנו חווים בחיינו, כל המשברים והכאב שיש בנו, נובעים רק בגלל שיש בנו נשמה, ולמה ה' שם אותה בנו? לא על מנת להכאיב לנו אלא להיטיב לנו! כי אם הוא היה שם בנו רק נפש כמו אצל בעלי חיים, היינו מסתפקים בה ולא היינו מתפתחים ומקבלים טוב גדול יותר!

 

על מנת שנקבל את כל הטוב ה' הטעים אותנו ממנו כבר פעם אחת, ואז לקח אותו מאיתנו, ואנחנו צריכים לקנות אותו בעצמנו בעשייה שלנו. 

הלקיחה הזאת שוברת אותנו. אנחנו מרוסקים, כי אנחנו חווים את הפער של מה שהיה לעומת מה שיש היום. 

אבל אם ה' לא היה מטעים אותנו מכל הטוב האין סופי, גם לא היינו מקבלים בסוף התהליך את הטוב האין סופי. לכן שווה לכאוב את המשבר הזה על מנת להגיע למדרגה הסופית^[4].

 

המשברים והכאב של האנושות מגלים על הפוטנציאל העצום שבה. אנחנו לא רואים פרה המחפשת להחכים או יושבת מול הפסיכולוג שלה וממררת בבכי כיוון שאינה מוצאת את עצמה. כל זה כיוון שאין לה תשוקה למשמעות ומימוש עצמי. 

עצם הכאב של האדם על המוגבלות שלו, שאינו יכול לחוות את כל הטוב ולהבין ולהרגיש את הטוב במציאות, מעיד שאנחנו שייכים למקומות של טוב אין סופי לא מוגבל.

כאן אנחנו נכנסים לשלב יותר עמוק למציאותו של אלוהים.

 

את אלוהים אנחנו מכירים מתוך הנשמה שלנו!

כותב הראי"ה (אגרות הראיה אג' מד) :

אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם ועל ידי העולם, כי אם מתוך נפשנו פנימה, מתוך תכונתנו האלוהית, הננו מתחילים והננו הולכים בה לתכונה הכללית העולמית הרחבה.

 

אם נעשה תרגיל נפשי נשמתי, נאמר לאדם שהוא עולה עכשיו לשמים ופוגש את אלוהים אבל מסתבר שהאלוהים הזה הוא רע האם הוא יהיה מוכן לעבוד אותו? אף אחד לא יסכים! 

וכן אם הוא מפורד ומקבל החלטות סותרות ומנוגדות, גם כאן אף אחד לא יסכים לעבוד אותו. וכן אם הוא זמני וכן אם הוא חסר או מוגבל וכו' ועוד ועוד.

 

עובדה קיומית זאת של חוסר הסכמה שלנו להתמסר לאלוהים רע פרוד חסר ומוגבל נובעת מהעובדה שפגשנו שם משהו אחר ולכן אנחנו לא יכולים ולא רוצים להתמסר למשהו פחות ממנו, 

רק אלוהים אחדותי, טוב, נצחי, ושלם יספק אותנו וירווה את צמאוננו הרוחני נשמתי, 

מתוך הנשמה אנחנו מכירים שיש מציאות כזאת! היא מספרת לנו עליה ואנחנו חשים את מציאות אלוהים דרכה ועל ידה. ככל שננקה את המסכים על הנשמה ונשמע את קולה, קולו של אלוהים ישמע אצלנו יותר בנפש ונרגיש את נוכחותו הברורה.

 

בהצלחה!

 

---

[1] הרב אשלג, תלמוד עשר ספירות, חלק א פס' ג: "והעניין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר היו כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם". הרושם שנשאר בנשמות מכונה אור הרשימו שנשאר אחרי שאור אין סוף היה ממלא את כל החלל והסתלק משם (ראה עץ חיים שער עיגולים ויושר). ועל זה כתב האור החיים הקדוש בבראשית על הפסוק "ויכולו השמים והארץ'', ש'ויכולו' מלשון כלות הנפש: ''יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת ומקווית לנבראים כהדבקם באורו יתברך ואליו יכספו. ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק לבורא והוא אומרו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי".

[2] הטיב לבטא זאת בעל הסולם (הרב אשלג) בפתיחה לחכמת הקבלה אות ד: "יש כלל גדול בעניין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, וכשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לשני עניינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק".

[3] השל"ה הקדוש בהקדמה לספר תולדות אדם.

[4] שמונה קבצים, קובץ א, תסב: "למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת (אם אלוהים היה נותן טוב רק על פי מה שאנחנו יכולים לקבל ללא כאב הטוב היה מוגבל), על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי (אבל על ידי כך) יבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל".