למה לא
כל יום שבת?
התחנה
המרכזית – שבת קודש
אין ספק שחגי ישראל מהווים תחנות של אור דרכן אנו נפגשים עם
טוּב ה' בדרגות ואיכויות שונות, אבל השבת היא התחנה המרכזית והקבועה, היא חלון של
עליית העולמות וזמן של התכנסות פנימית.
קדושת השבת – מהות המנוחה ותכלית החיים
בהלכות שבת יש דבר מעניין מכל האיסורים שבתורה, דווקא איסור
עשיית מלאכה בשבת נחשב לחמור ביותר, עד כדי כך שהעונש עליו הוא סקילה, העונש החמור
ביותר.
מדוע איסור המלאכה בשבת כה חמור? בניגוד לאיסורים אחרים כמו
גניבה או אכילת מאכלות אסורות, שברור מאליו שהם מעשים שליליים, המלאכה כשלעצמה
אינה דבר רע. להפך, חכמינו אמרו "אהוב את המלאכה", אדם יכול לטעון בצדק
שהוא אוהב לעבוד, שהוא חרוץ ורוצה להתקדם, לבנות ולפתח את העולם. אם כן כל כך
נורא בכך שאדם ממשיך לעבוד גם ביום השבת?
כדי להבין זאת עלינו להעמיק בהבנת מהות המנוחה ולהבחין בין שני
סוגים שונים לחלוטין של שביתה.
המנוחה הראשונה: החלפת כוחות
נדמיין לעצמנו אדם שעובד כיועץ השקעות בבנק. כל היום הוא טרוד
בעבודתו, מקבל לקוחות, עונה לטלפונים, נותן עצות והמלצות פיננסיות. בסוף יום עבודה
ארוך, בשבע או שמונה בערב, הוא מגיע הביתה שחוק ועייף. הוא מתיישב על הספה, מוריד
את הנעליים, ולוקח לעצמו כוס מיץ תפוזים. פתאום מצלצל הטלפון ומישהו מבקש ממנו עצה
בעניין השקעות. האיש עונה לו בנימוס אך בתקיפות שהוא עכשיו במנוחה, ושיתקשר אליו
למחרת בשמונה וחצי בבוקר.
מהי המנוחה הזו? זוהי מנוחה שבאה להחליף כוחות. האדם
התעייף מיום העבודה והוא זקוק למנוחה כדי להתאושש ולצבור אנרגיה לקראת יום העבודה
הבא. זוהי מנוחה שמשרתת את העבודה, מנוחה מעמל לקראת עמל אחר. היא חשובה
ונחוצה, אך אין היא מטרה בפני עצמה.
המנוחה השנייה: כניסה למרחב נעלה יותר
עתה נדמיין סיטואציה אחרת לגמרי. אותו יועץ השקעות עומד היום
להתחתן. הוא עומד מתחת לחופה, לבוש בחליפת חתן, וממתין לכלתו שמתפללת ואומרת
תהילים בכסא כלה לפני שתיגש אליו. בזמן שהוא עומד שם וממתין, ניגש אליו מישהו
ואומר לו: "תשמע, אני רואה שאתה לא עושה עכשיו שום דבר. יש לי שאלה בעניין
השקעות, אולי תוכל לעזור לי?"
החתן מביט בו בתדהמה ושואל: "אתה בא אלי עכשיו עם
זה?" השואל מתעקש: "מה הבעיה? אתה סתם עומד פה ולא עושה כלום, אז למה לא
לענות לי על שאלה קטנה?" אבל כל אדם מבין שהדרישה הזו מופרכת לחלוטין. לא
בגלל שהחתן עייף או צריך מנוחה, אלא בגלל שהוא נמצא ברגע מקודש, ברגע שהוא גדול
ויקר ועמוק יותר מכל עסקה פיננסית בעולם.
כאן המנוחה מהעבודה היא עצמה העשייה החשובה. הרגע שאדם מתחתן
הוא רגע בעל משמעות כה גדולה, שאם מישהו בא אליו עכשיו עם שאלות מהעבודה, הוא
מחלל את המעמד הזה. הוא מתעלם מהתוכן העצום שקיים ברגע הזה.
מהו חילול שבת באמת?
המילה "חילול" באה מלשון "חלל", שפירושו
ריק. כאשר אדם מחלל דבר קדוש, הוא בעצם מתייחס אליו כאילו הוא ריק מתוכן,
כאילו אין בו שום דבר מיוחד. הוא מתעלם מהמדרגה הגבוהה שיש בו ומתייחס אליו כאל
דבר רגיל ושגרתי. לכן אנו מוצאים בתורה מושגים כמו "חילול השם",
שמשמעותו התעלמות מגדולת הקדוש ברוך הוא וכבודו. כן מצאנו לשון "כי ימצא חלל
באדמה", לגבי אדם שמת ויצאה נשמתו ממנו, שגופו נותר חלל וריק מהחיים שהיו בו.
וכך גם חילול שבת. מי שעושה מלאכה בשבת מתעלם מקדושת היום
הזה. הוא מתייחס לשבת כאילו היא יום רגיל ככל הימים, כאילו אין בה תוכן מיוחד
ונשגב. הוא רואה שאינו עובד ואומר לעצמו שאינו עושה כלום, בעוד שבאמת הוא נמצא
ברגע הכי משמעותי והכי מלא תוכן שיכול להיות.
מדוע אנו שובתים בשבת?
עתה מתבהרת התשובה לשאלה מדוע איסור מלאכה בשבת כה חמור. אנו
מפסיקים לעשות מלאכה בשבת לא משום שהמלאכה היא דבר שלילי, ולא משום שאנו עייפים
וזקוקים למנוחה לקראת השבוע הבא. אנו שובתים משום שיש דבר יקר וגדול יותר מאשר
עבודה וכסף. קדושה, טהרה, דבקות בבורא, חיי נשמה, משפחה שיושבת יחד לסעודת שבת,
שירה לכבוד השם, לימוד תורה. אלו הם הרגעים שבהם אדם מתעלה ומתחבר לתוכן האמיתי
שבשבילו הוא חי.
תכלית החיים האמיתית
בעלי חיים מקבלים את פרנסתם מוכנה. הם יוצאים לטבע ומוצאים
דשא ומזון זמין להם. בני אדם שונים בכך שהדשא אינו מספיק להם, והם צריכים מזון
משוכלל יותר. לשם כך הם צריכים לעבוד ולהרוויח כסף כדי לקנות אוכל, לשלם על מגורים
ולספק את צרכיהם.
כאשר מסתכלים על החיים מזווית זו, נדמה שכל החיים הם מעגל אחד
בלתי פוסק של עבודה והרווחת כסף כדי לקנות דירה ואוכל ורכב, וחוזר חלילה. אם כך,
מה ההבדל בין האדם לבהמה? האם לשם כך באנו לעולם, רק כדי לאכול ולשתות ולישון? האם
בשביל הקיום הפיזי הזה ירדה לכאן נשמה אלוקית אינסופית ממרומי האצילות? ודאי
שלא. כל הצרכים הפיזיים האלה, כל העבודה והפרנסה והמגורים, אינם אלא אמצעי לתכלית
גדולה יותר. התכלית האמיתית של החיים היא במישור אחר לגמרי.
מה נשאר לנצח?
כאשר מספידים אדם שנפטר, האם מישהו שמע פעם שמדברים על איך
הוא היה אוכל או איך הוא היה ישן? לא כך מספידים בני אדם. מדברים על אצילות נפשו,
על מידותיו הטובות, על התרומה שלו לסביבה, על הערך הגדול שהוא הביא לעולם. מדברים
על היושר והצדק, על החסד והענווה, על הצדקות והקדושה והתורה שהיו בו. אלו
הם תכנים נצחיים. אלו הם התכנים שכל המעטפת החומרית של החיים באה לאפשר לנו
לגלות אותם בעולם.
התכלית היא חיי קודש, חיי נשמה, חיי דבקות בריבונו של עולם.
דבקות בהשם מתבטאת גם בדבקות בעם ישראל שהקדוש ברוך הוא מתגלה בו, בדבקות באהבת
איש ואשתו, בקשר עם הילדים והמשפחה, בחיי קהילה, בלימוד תורה ובשירה לפני הבורא.
השבת כתכלית
כל ימות השבוע אנו עסוקים באמצעי, בפרנסה ובעבודה. ביום השבת
אנו עוסקים במטרה עצמה. בשבת אנו נוגעים בתכלית האמיתית של החיים, בשכבה העמוקה
והנצחית של הקיום האנושי.
מי שמחלל את השבת נוטל את התכלית מהחיים, חס ושלום. אם אין
תכלית לחיים, אם אין שום דבר מעבר לרובד הפיזי, אזי באמת אין הבדל בין האדם לבהמה.
כל היום אתה עובד ואין לך שום דבר נשגב יותר, שום מטרה גבוהה יותר, שום תוכן עמוק
יותר.
זו הנקודה המרכזית שקיימת בשבת. יש לאדם נשמה אלוקית, והנשמה
הזו היא התכלית שבשבילה אנו חיים. היא היהלום שבתוכנו, היא אור הקודש הפנימי, היא
הנצח נצחים שבתוך כל אחד ואחד מישראל. זו המדרגה המיוחדת שמבדילה בין האדם לשאר
הבריאה.
נשמה יתירה
בשבת מתגלה מה שחכמים קוראים "נשמה יתירה". האור
העליון יורד ומתגלה, והאדם נמצא בנקודת התכלית שלו. זו הסיבה שמצוות עשה לשבות היא
אכן מצוות עשה במלוא מובן המילה. השביתה ממלאכה אינה רק הימנעות פסיבית, אלא
כניסה אקטיבית למרחב חיים אחר, למציאות נעלה יותר, לחיבור עם השכבה הנצחית
והאלוקית של הקיום.
השבת
אינה רק יום מנוחה לצורך החלפת כוחות. היא היום שבו אנו חיים את התכלית עצמה. היא
הזמן שבו אנו מניחים את האמצעים בצד ונוגעים במטרה. לכן חילול שבת כה חמור, לא
משום שהמלאכה היא רעה, אלא משום שהמחלל מתעלם מהתוכן הנשגב ביותר שיש בחיים. הוא
מתייחס לשבת כאל יום ריק, בעוד שבאמת היא היום הכי מלא והכי עשיר בתוכן שיכול
להיות.
למה לשמור שבת?
אנשים רבים שומרים את השבת מתוך "מצוות אנשים
מלומדה". ההרגל חזק אצלם, בעוד מימד העומק חסר.
יש סיבות רבות מדוע צריך לשמור את השבת, אבל בדברים הבאים
נציין שש סיבות מוסריות בסיסיות לשמירת השבת.
סיבה ראשונה – עדות
הסיבה הפשוטה, זכר לבריאת העולם ולמנוחת ה' ביום השביעי.
לכן גם אנחנו עומדים בקידוש, כמו עדים שמעידים שהקב"ה ברא את העולם.
סיבה שנייה – בניית מרחב פנימי
האדמו"ר הזקן אומר שהמילה "וַיִּנָּפַשׁ"
שבפסוק "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"[i], היא מלשון
"ויהי-נפש".
למשל, אם בחורה יוצאת לדייט ובמשך כל הדייט היא רק מתעסקת
בפלאפון, שום קשר פנימי לא יוכל להיווצר שם. למה? מכיוון שאם משאירים את המרחב
החיצוני (חברים, משפחה, עיסוקים) פתוח, אין מקום למרחב הפנימי להתגלות. אם אני
רוצה להיכנס למרחב מסוים אני חייב לנטרל מרחבים אחרים. כמו סטודנט שחייב להתרכז
וללמוד לקראת המבחן, לכן הוא מסתגר בחדר ומכבה את הפלאפון וכל הסחת דעת אחרת אפשרית.
לכן אומר האדמו"ר הזקן, "שֵׁשֶׁת יָמִים
תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" – זהו המרחב הגופני: יצירה, עמל, פרנסה. בשבת כל המרחב
הזה מנוטרל, אסור לעבוד או לתכנן דבר. נשאר רק המרחב הנפשי: הרצונות, האמונות,
השאיפות.
סיבה שלישית – השבת מכוונת את מרחב העשייה
ביחידות מיוחדות בצה"ל משקיעים זמן רב בירי מדויק תוך
מינימום יריות. שמים דגש על איכות הירי, ולא על כמות הכדורים. למה ברוב מוחלט של
הקרבות מול חוליות מחבלים הכוחות שלנו מנצחים? התשובה היא שהכוחות שלהם לא מיומנים
ולא יעילים, הם יורים מחסניות שלימות ובקושי מכוונים. כשאתה משקיע אנרגיות רבות אבל
לא מדייק ומכוון אותן, הן יתפזרו ולבסוף תחטיא את המטרה.
בששת ימי המלאכה האדם מתאמץ, משקיע, עובד, אבל אין לו
אפשרות לעצור ולהתבונן האם כל המאמצים האלה מתנקזים לכיוון הנכון. יום השבת הוא
הזמן לשאול את עצמך, האם אני הולך לכיוון הנכון? ובמידת הצורך לשנות ולדייק את כיוונך.
בזמן בית המקדש השני היוונים לא הצליחו להבין מדוע היהודים
שובתים יום בשבוע. זה היה נדמה להם כבזבוז זמן ועצלנות. אבל בעצם כל המקום הפנימי
של ייעוד האדם, מתברר בשבת עצמה.
סיבה רביעית – מפגש עם השלימות
התורה מצווה עלינו: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד
וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ"[ii],
שואלים חז"ל: "וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים?". אלא שבשבת
עלינו לחשוב כאילו כל מלאכתנו כבר עשויה[iii]. מה עומד
מאחורי הדברים הללו?
בעולם הזה קיימת סכנה שנשכח למה אנחנו עמלים כל כך הרבה
ונתייאש מהדרך המייגעת המובילה אותנו אל השלימות, אל העולם הבא. לכן הקב"ה
הביא לנו את השבת שהיא "מעין עולם הבא", ואחרי כל שישה ימים של עשייה
גשמית אנחנו מתמלאים ממנה מחדש. בשבת אין מציאות של חיסרון, ואין סתירה בין החומר לרוח.
מדריך טיולים הוציא כיתה למסע של עשרות קילומטרים במדבר
שבסופו מחכה להם בריכה ענקית, עם חטיפים ושתיה. לאחר עשרה קילומטרים התלמידים
התעייפו מהדרך והתייאשו מלהגיע לבריכה, ורצו לחזור. מה עשה המדריך? כל שישה
קילומטרים עשה להם בריכה קטנה, התלמידים התרעננו וחזר להם מצב הרוח. אמר להם
המדריך: "חשבתם שנהניתם עכשיו? זה כלום לעומת מה שמחכה לכם בסוף!".
יש היום מחקרים שמוכיחים שמי שלא חולם מתעייף. החלימה
משחררת רבדים פנימיים שחבויים באדם ונותנת להם לבוא לידי ביטוי במציאות, וכך יש לאדם
כוח להיות ערני. אותו דבר גם בעולם הנפשי. נפש שלא חולמת הולכת ונחלשת, ולאט לאט
נכנעת לגבולות של המציאות. לכן התפילה באה שלוש פעמים ביום, והשבת פעם בשבוע,
ושתיהן מאפשרות לנפש לחלום.
ולמה החלימה הזאת טובה? הרי האדם בסופו של דבר נשאר בתוך
המציאות המוגבלת. התשובה היא, שעצם זה שקיים חלק באישיות ששואף למשהו עצום וגבוה,
גם אם הוא לא מתממש, זה מרחיב ומעצים את האדם. עם ישראל לא הפסיק לחלום במשך כל
שנות הגלות, להתפלל על הגאולה, וזה נתן לנו כוח ממשי לחזור ולהקים את המדינה. עמים
אחרים התבוללו ונמחקו מההיסטוריה.
השבת מעודדת אותנו לתקן את העולם ולהגיע למציאות השלימה. זה
האימון שלנו להגיע לעולם הבא. בדומה לאדם
שרוצה לבנות בית, שכדי לבנות אותו הוא נצרך להציץ מדי פעם בתוכניות האדריכליות
וההנדסיות ואז לגשת לבנות אותו.
הרב קוק אומר: "החלומות הגדולים - יסוד העולם הם"[iv]. התודעה
שלנו היא בלתי מוגבלת, אפשר להיות בעזרתה בכל מקום ובכל זמן. אם כולאים אותה רק
לצרכי הגוף, היא הולכת וקטנה. החלום מאפשר לה לנשום אוויר פסגות.
סיבה חמישית – לשחרר שליטה
ברגע שאדם חושב שהוא מנהל את חייו, החיים שלו נעשים מאוד
כבדים.
מסופר על עגלון אחד שנסע בעגלה וראה אדם עם תיק כבד. אמר לו
העגלון, "עלה לעגלה ואסיע אותך". שניהם התחילו בנסיעה ולפתע שומע העגלון
את האדם נאנק מכאב. העגלון הסתובב ומצא אותו יושב ומחזיק את התיק מעליו. שאל אותו
העגלון, "מה אתה עושה?" ענה לו האיש, "מספיק שהעלית אותי, לא צריך
שהסוסים יסחבו גם את התיק שלי".
מי שמרגיש שהוא 'בעל הבית' מתקשה מאוד לשחרר שליטה. לדוגמה,
אם מישהו יאמר לאדם מסוים לצאת מהבית שלו, אותו אדם יסרב לצאת, יתעקש להישאר ואף יעשה
מהומות. לעומת זאת, אם מישהו יארח בביתו אדם ויבקש ממנו לצאת בוודאי שהוא יצא, הרי
הוא לא בעל הבית.
אנחנו לא אחראים על התוצאות בחיינו, רק על ההשתדלות. אם בעל
מסעדה נאלץ לסגור את המסעדה בעקבות מגפת הקורונה, הוא כמובן ידאג מאוד, אבל למלצר שעובד
באותה מסעדה לא יהיה אכפת באותה מידה. המלצר הרי יוצא לחל"ת ולא מתעסק יותר
מדי בעתיד המסעדה, כי הוא לא אחראי עליה.
באותה מידה, מלצר שרואה שיש תור של מאה אנשים במסעדה לא
ירשה לעצמו לצאת להפסקה. אבל אם בעל הבית יגיע ולמרות העומס יאמר לו לשבת בצד,
בוודאי שיעשה זאת, כי המסעדה באחריותו.
אחת המתנות בשבת, שהיא גם העדות שהאדם הוא לא 'בעל הבית',
היא העובדה שהוא מפסיק ליצור. בשבת הקב"ה מבקש מאיתנו לשחרר שליטה, לעצור את
העשייה. בשחרור הזה אנחנו אומרים בעצם שאנחנו לא האחראים. האשליה שאנחנו אחראים על
הכל רק מחלישה אותנו.
סיבה שישית – מנוחה היא חלק מהעשייה
מי שלומד שלושה ימים ברצף ללא מנוחה, הלימוד שלו יהיה הרבה פחות
יעיל מאשר מי שילמד שלושה ימים עם הפסקות של שמונה שעות שינה בכל יום. המנוחה
מעצימה את העשייה. כך גם השבת, היא לא עוצרת את העשייה אלא להיפך - מגדילה ומעצימה
אותה.
העבודה הרוחנית של השבת
ביום שבת אדם צריך לשבות לא רק ממלאכה אלא גם ממחשבה על
מלאכה. עליו להיות מונח בעולם מושלם מבחינה גשמית, ואז להתפנות לגמרי למרחב הנפשי-רוחני
שלו, לפתח אותו, לדאוג יותר לזוגיות, לילדים, למשפחה, לקהילה, לתורה, לתפילה מתוך
כוונה וניגונים ולמרחבים שאולי נדחקו מעט הצידה במהלך העבודה של השבוע.
השבת היא הזמן לפתח את אותם מרחבים, להשקיע בהם, לשדרג אותם
ומתוך כך למקד את חיינו.
שבת שלום ובהצלחה!
[iii] מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו.
[iv] שמונה קבצים, קובץ ג, רכו.
.jpg)