מהי תורה שבעל פה
תושב"ע - הצד היישומי של ערכי הנצח
ההבנה המצויה היא שתושב"ע היא הפירוש המדוייק
ביותר לתורה שבכתב.
על פי הבנה זו כל היום בני
ישראל עסוקים בלנסות להבין מה בדיוק כוונת הכתוב ואם פירוש הכתוב במחלוקת אז אולי
אנחנו סתם עושים מעשים חסרי תועלת שנובעים מהבנה שגויה וכו' וכן יכולים כל מיני
אנשים לחשוב שאולי הפירוש לא נכון כי יש מחלוקות וכן מי אמר שהפירוש לא עוות במהלך
הדורות וכו.
אולם הבנה זו מעוררת כמה קושיות:
א - עובדה היא שעל פי המסורת תורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב[1] ואף פעם הפירוש לא מוקדם לספר עצמו.
ב - אם תושב"ע היא פירוש הכתוב תמיד יהיה אפשר להתווכח על
נכונות הפירוש בפרט שהכתב עצמו לא ברור ומלא בסתירות, ומי ערב לנו שזה באמת כוונת
הכתוב?
הבנה זו מעמידה את נכונות כל מצוות תושב"ע בספק גדול.
ג- אצל חז"ל מתואר שתי תורות ולא תורה ופירוש שלה.
אולם האמת היא שתורה שבעל פה היא לא הפירוש הפשוט של
תורה שבכתב אלא הצד היישומי של דבר ה'.
דבר ה' עצמו מתגלה אלינו בשני צינורות:
א - צד ערכי נצחי,
ב - צד יישומי המשתנה ומתפתח על פי בית דין שבכל דור ודור.
תפקידו של בית הדין בכל דור הוא להתאים את ערכי הנצח לאותו הדור.
הבנה זו שאין לנו תורה אחת ופירוש שלה אלא שתי תורות עם שתי מגמות שונות היא גמרא
מפורשת: שבת ל"א עמ' א':
"תנו רבנן: מעשה
בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים,
תורה שבכתב ותורה שבעל פה."
וכן כתוב בספרא בחוקותי ב' ח':
"אלה החוקים
והמשפטים והתורות, החוקים אילו המדרשות, והמשפטים אילו הדינים,
והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה...אשר
נתן ה' בינו ובין בני ישראל"
ובגמ' בברכות עמ' ה' מתארים חז"ל ששני התורות ניתנו בסיני[2] ולא תורה אחת ניתנה בסיני והשניה רק פירוש מאוחר
שלה:[3]
אם כן יש שני צינורות לדבר ה' צינור ערכי וצינור ישומי, למשל כתוב
בתורה בפרשת משפטים "עין תחת עין" דהיינו הצד הערכי של התורה מלמד אותנו
שאדם שהוציא לחברו את עינו ראוי להוציא לו גם את עינו כי כסף לא מכפר על העיניים
וזה אמור לזעזע אותנו מבחינה ערכית שנזכור מה הנזק שהתרחש כאן,
אולם למעשה בצד הישומי בתורה שבעל פה אנחנו לא
מוציאים את עינו של המזיק אלא הוא משלם ממון, הצד הערכי בתורה שבכתב מלמד אותנו
היסטוריה ערכים ומשמעות אולם מה לעשות זה תמיד יהיה רק תושב"ע.
וכן כתב הרמב"ם[4] כשפירש את כוונת
הפסוקים ופירש אותם אחרת מצורת הישום שלהם בתושב"ע כששאלו אותו מה האו עושה
ענה והסביר שיש כוונה בפסוקים והיא כוונה ערכית ויש את מה שעושים שזה תושב"ע
והתלמוד והם שני דברים נפרדים וכך הוא כותב:
"לקחת הדין מן
החוטא, ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך
בהיותנו עונשים (בצורה מעשית) בממון, כי הכוונה הנה לתת סיבת הפסוקים ולא
סבת דברי התלמוד"
גם ריה"ל בספר הכוזרי כותב שתושב"ע אינה רק הפירוש הפשוט
לכתוב אלא יכולה להיות גם החלטה ישומית של חז"ל לערכי הנצח בתנאי שאפשר לרמוז
או לדרוש את זה מהכתוב (וזה אינו צריך להיות פשט הכתוב) ואנחנו מחוייבים
לשמוע אליהם כי התורה נתנה להם סמכות. וכן כתב בכוזרי מאמר ג' פס לט'.
"אף אם נודה לקראים
בפרושם לדברי הכתוב ממחרת השבת ועד ממחרת השבת כי הכוונה (הפשוטה) היא ליום ראשון
בשבת, הלא נוסיף ונאמר אחד השופטים או הכוהנים או המלכים הטובים בעיני האלוה היטיב
לפרש כך והסכימו הסנהדרין וכל החכמים על ידו כי כוונת המספר הזה (הכוונה הרמוזה)
אינה כי אם לשים רווח חמישים יום בין בכורי קציר שעורים לבין בכורי קציר חטים
ולשמר על שבעה שבעות שהם שבע שבתות תמימות ומה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע
אינו אלא למשל..ונתחייבנו לקבל קביעה זו כמצווה כי מן המקום אשר יבחר יי באה
לפי התנאים שהוזכרו ובזה נסתלק מן המבוכה בה מכניסים אותנו המביכים"
גם בדורו של משה שקיבל את דבר ה' כבר הייתה חלוקה זו צד ערכי וצד
ישומי, אח"כ כשכתב משה את התורה בסוף הארבעים שנה[5] הוא
כתבה כשהיא כוללת את ערכי הנצח ואת הצד היישומי התואם לאותו הדור כי
לא אפשר לכתוב את כל התפתחויות של כל הדורות מבחינה כמותית זה אין סוף של חומר וגם
לא נכון לכתוב אותם כי כל דור צריך ליישם על פי מה שבונה אותו ובדרגות השייכות
אליו, על פי הבנה זו לא כל צורת היישום הכתובה בתורה שבכתב היא הכי אידיאלית
ומוסרית גם היום[6] כי תורה שבכתב כללה חוץ מערכים
נצחיים גם את הצד היישומי של דבר ה' התואם לזמן נתינתה, לכן אנחנו
למדים מהו האידיאל המוסרי הנצחי על פי הערכים שבשמם התורה מדברת אולם צורת היישום
האידיאלית לזמננו נמסרה לידי בית דין שבכל דור ודור.
שואל: אם באמת המקור המעשי היישומי הוא צינור מאת ה' בעצמו ולא תלוי
הפירוש האמיתי של תורה שבכתב, אז למה בכל הש"ס חז"ל מנסים למצוא מקור
להלכות המעשיות מהתורה שבכתב?
הרב: יש לזה כמה סיבות.
א – כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם שני צינורות נפרדים אך שניהם
מאותו מקור ולכן בודאי אפשר וראוי למצוא גם רמז או דרש בתורה
שבכתב למה שאנחנו עושים. אבל הסיבה לעשייה היא בודאי לא הכתב עצמו אלא
העובדה שכך קיבלנו במסורת ממשה רבנו או שכך תיקן הבית דין הגדול. אתן לך דוגמא,
בגמרא בסוכה לה' יש דיון בין חכמים מה הפירוש לכתוב בתורה "פרי עץ הדר"
האם זה פלפל ומקשה הגמרא אולי זה פרי אחר ומי אמר שהפירוש האמיתי לפרי עץ הדר זה
אתרוג ואח"כ מסיימת הגמ': "בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא (אידור) שכן
בלשון יווני קורין למים (אידור) ואיזו היא שגדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג":
ומסכמת הגמ' שבאמת פרי עץ הדר זה אתרוג, נשאלת השאלה איזה פרי החכמים האלו נטלו
בסוכות שנה לפני? ודאי שאתרוג אז על מה הדיון? אלא ודאי לנו מימות משה שנוטלים
אתרוג אבל אנחנו רוצים לקשר את הצד המעשי ולמצוא לו רמז או דרש אבל הכתוב על פי
רוב הוא לא הפשט של מה שאנחנו עושים, המקור לעשייה משה רבנו והמנהג האומה העובר
מדור לדור הוא המקור לעשייה.
ב – בזמן הקראים שקיבלו רק את התורה שבכתב וטענו שכל תורה שבעל פה
היא המצאת חז"ל ואינה רצון ה' היו מחכמי ישראל שרצו להראות שכל מה שאנחנו
עושים אפשר למצוא אותו בכתוב ולכן הפירושים שלהם עסוקים בזה, אבל בצורה המקורית
תורה שבעל פה היא צינור נפרד ועצמאי עובדה שרוב חכמי ישראל לא פירשו כך כגון:
רש"י ראב"ע ורשב"ם ועוד רבים.
ג - בתורה שבכתב משה כתב גם את ערכי הנצח כפי שקיבל מאת ה' ולכן אפשר
ללמוד מהם ערכי הנצח וליישם אותם. ולכן יש בחז"ל מצוות והלכות הנלמדות מערכי
התורה שבכתב הם נקראות בשיטת הרמב"ם הלכות מחודשות, דהיינו הסתכלו חז"ל
בערכי הנצח והבינו שיש כאן עיקרון רוחני ועל פיו קבעו ישום למצווה מסויימת אבל
זה לא הפשט של הכתוב שצריך לעשות את המעשה הזה, אלא רק עיקרון רוחני
וחז"ל ראו לנכון על פי מצב הדור לתת לו יישום במציאות.
חז"ל מהנדסים ולא צופים
וכן מסביר המהר"ל[7] שלפעמים אנשים
לומדים גמרא ורואים שחז"ל תיקנו תקנה על פי איזה פסוק בתורה והם לא מבינים מה
הקשר בין פשט הפסוק לבין התקנה ולצערנו באים לומר שזה לא פשט הכתוב וחז"ל סתם
המציאו. כנגד זה מסביר המהר"ל שחז"ל לא באו לומר שזה פשט הכתוב
אלא להראות שיש בפסוק עיקרון רוחני והם מחליטים לתת לו ישום במציאות לכן זה לא
מצווה ממשה אלא מצווה של חז"ל אבל זה לא המצאה שלהם אלא ישום לערך נצחי הכתוב
בתורה:
"החלק השני הם
המצוות שהם בעצמם דברי סופרים והביאו ראייה ודרש מן התורה, ואמרו
על זה כי המצווה מדבריהם רק קרא אסמכתא בעלמא, (למשל) בפרק כל
הבשר (חולין ק"י.) כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים (ויקרא
ט"ו) אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים נטילת ידיים מן התורה. ודבר
זה נראה כי הוא דרוש רחוק ביותר לדרוש..ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת כי נטילת
ידיים הוא איסור מדרבנן,(והוא לא פשט הכתוב אלא נובע מהחלטת חז"ל) ומן
הכתוב מביא ראיה (את הראייה לעיקרון הרוחני) כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר
אברים, מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד, לכך יש להם טומאה מיוחדת לחולין אף
שלא נגעו מפני שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ כאלו נגעו בטומאה, הרי אם שהמצווה
היא מדבריהם, יש למצווה זאת סעד וסמך מן הכתוב שהידים מוכנים ביותר לטומאה, לא
שיהיה בחינם מה דאסמכו אקרא"
מלמד המהר"ל שחז"ל הם לא רק פרשנים של ערכי הנצח כצופים
מהצד אלא הם גם יוצרים וממשיכים בעצמם את נתינת התורה ע"י שלומדים
מהכתב מהם העקרונות הרוחניים של התורה ונותנים לו יישומים במציאות שלא נזכרו בכתוב,
ממש כמו מדען ומהנדס, המדען מגלה חוק פיזיקאלי ובא המהנדס ונותן לו אין ספור
יישומים במציאות לא נאמר שהמהנדס עושה דברים שהמדען לא רוצה או שזה הוספה על דבריו
אלא ודאי שהמנדס הוא המשך של החוק וגילוי שלו בתוך כל מרחבי המציאות ללא המהנדסים
היו המדענים חסרי השפעה וכמעט לא רלוונטים.
[2] "וא''ר
לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה
אשר כתבתי להורותם? לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי
אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני"
[3] יסוד
בסיסי זה קיבלתי ממו"ר הרב אורי שרקי שליט"א וכן כתב במאמרו התורה
והמצווה: "יש לסלק תחילה מספר הבנות מוטעות. ההבנה המצויה היא שהתורה
שבעל פה היא פירוש לתורה שבכתב. לפי זה משה קיבל את התורה שבכתב מסיני ולאחר מכן
באה התורה שבעל פה לפרש את מה שקיבלנו מסיני. אבל נראה שחז"ל תפסו את הדברים
אחרת. נתבונן במה שנאמר במסכת ברכות:אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ואתנה
לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? ומפרש ריש לקיש: לוחות
האבן - אלו עשרת הדברות הדברים מובנים, שכן בלוחות האבן היו כתובים עשרת הדברות.
'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה 'אשר כתבתי' - אלו נביאים וכתובים
'להורותם' - זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. עולה מכאן שלפי התלמוד, התורה
שבעל פה, כלומר המשנה, והתורה שבכתב, כלומר המקרא, נתנו כולם מסיני. המשנה
באה בתור צינור התגלות ישיר מפי הגבורה העומד בפני עצמו, ולא כפירוש לתורה שבכתב. עלינו
ללמוד, שההדרכה המעשית כיצד להתנהג אינה נלמדת מהתורה שבכתב, אלא מהתורה
שבעל פה. אם ליהודי יש שאלה כיצד לבנות סוכה, הוא פונה למשנה כי התורה שבכתב
לא דברה על כך. נרחיב קצת. נאמר בתורה בפרשת שלח "דבר אל בני ישראל ואמרת להם
ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם". אחרי שמשה שמע את המילים האלה – הוא
לימד את בני ישראל שיש לעשות ציצית בכנף הבגד וגם את אופן עשייתה. לו שאלו את בני
ישראל בשלב זה מדוע הם מטילים ציצית בבגדיהם היו עונים שכך צוה ה' את משה. וכל
זה עוד בטרם נכתבו הדברים בתורה. לאחר כתיבתם מה יעשו אם יראו סתירה בין
מה שמשה כותב לבין מה שמשה אמר להם לעשות? ברור שינהגו לפי דברי משה ששמעו מפיו
ולא לפי המשתמע מהכתוב. זאת אומרת שמה שנאמר הוא המקור של הסמכות לעשייה ולא מה
שנכתב. הדברים מפורשים גם ברשב"ם : "והיה לך
לאות על ידך" - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך כעין
שימני כחותם על לבך. זאת אומרת שלפי הרשב"ם הכתוב לא
ציוה להניח תפילין. אז למה הרשב"ם הניח תפילין? - משום שמשה אמר לנו
מפי הגבורה להניח תפילין. אבל הכתוב לא אמר את זה. אם כן מדוע
חז"ל סומכים בכל מקום את תורה שבעל פה לתורה שבכתב. נראה שהטעם לכך נעוץ
ביסודות האמונה. נותן התורה שבכתב הוא בעצמו נותן התורה בעל פה. ולכן אף על פי
ששתי התורות האלו ניתנו מתוך מטרות שונות, מגמות שונות, אבל
מכיון שהנותן הוא אחד - מוכרח להיות שרמז זה בזה. אך כמובן במדרגה של רמז ולא
במדרגה של פשט. פשט הכתוב שונה ממה שהתורה שבעל פה מלמדת. אבל התלמוד
מראה כיצד היא נרמזה בתורה שבכתב. על פי כל מה
שביארנו, יש לעמוד על חילוק יסודי בין מצוות שהן מן התורה לבין מצוות שהן מדרבנן.
ברור שלא ניתן לקבל את החלוקה המקובלת בהמון שדאורייתא הוא מה שכתוב ומדרבנן הוא
מה שאינו כתוב. שכן לא מן הכתוב למדנו לראשונה את חיוב המצוה, כי אם מפי משה. ובאמת
מצאנו הרבה דברים כתובים בתורה והם מדרבנן. ויש דברים שאינם כתובים בתורה והם מדאוריתא,
כגון כתובה. כתוב בתורה "כסף יתן כמוהר הבתולות". מוהר הבתולות - מפרשת
המכילתא, המובאת ברש"י על אתר, שזה הכתובה. ולהלכה כתובה דרבנן. אם כך איך
הזכירה התורה כתובה? אלא שהמנהג לתת כתובה היה קיים עוד לפני כן, אלא שהתורה לא
הפכה את זה לדין. וחכמי הדורות קבעו את זה כחובה. המנהג היה כל כך מצוי שהתורה
קובעת את הדין של תשלום מפתה, שהוא דין דאורייתא, על יסוד דבר שאיננו דין. כמו
כן יש דברים שהם דאורייתא, שהתורה לא כתבה אותם. למשל "וזבחת כאשר
ציותיך" , שזה הלכות שחיטה והתורה אומרת "כאשר
ציויתיך", ומעולם לא נכתב. אבל זה דאורייתא. או למשל איסור בתו בעריות,
שהרמב"ם מונה כאחת מתרי"ג מצוות למרות שזה לא כתוב בתורה. הכלל
העולה הוא שדאורייתא הוא מה שנאמר למשה ישירות מפי הגבורה, ודרבנן יהיה מה שלא
נאמר למשה ישירות מפי הגבורה"
[5] ע"פ
הקדמות הרמב"ם למשנה.
[6] וכן
ענה מו"ר הרב אורי שרקי שליט"א לשאלה האם כל מה שכתוב בתורה הוא הכי
אידיאלי גם כיום: תשובת הרב: " התורה מתהלכת עם האדם לחנכו
בהדרגה התורה לא ביטלה את העבדות למרות שהיא פוסלת אותה, משום
שהעולם עוד לא היה מוכן לכך. כמו כן התורה חייבה סקילה את מחללי השבתות כדי
להדגיש את חשיבות האמונה בבריאת העולם שהשבת מעידה עליה, אע"פ שלמעשה אין
אפשרות לבצע את הפסק דין הזה. התורה קבעה שמעות קונות, ואעפ"כ קבעו חכמים
שמשיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. מותר מהתורה לשאת מספר נשים
ורבינו גרשום אסר את הביגמיה. ועוד ועוד" ושואל אותו השואל: "מניין
אנו יודעים שהעבדות מצד האמת פסולה? אין כוונת שאלתי לדוגמא זאת בפרט אלא בכלל
התורה - מניין אנו שואבים את המצב האידאלי מתוך הכתוב שהרי הוא מנוסח לאותה
תקופה? תשובת הרב: "אנו יודעים את האידיאל מתוך הערכים
שבשמם התורה מדברת. למשל, צמצום העבדות ע"י התורה היא ראיה להסתייגות
ממנה."
[7] בבאר
הגולה באר א'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה