שינוי רצון הבורא בתפילה

שינוי רצון הבורא בתפילה

פעולת התפילה חשובה מאוד "ולואי ויתפלל האדם כל היום כולו" והתפילה היא "גרעין וזמן ופריו" תכלית כל התכליות היא העמידה לפני ה' והתקשרות והידבקות בו כפשוטו זוהי מטרת חיינו.

אולם יש שאלה עתיקה איך אפשר לבקש מה' שיעשה כך וכך הרי כביכול אנחנו משנים את ה'. לפני שביקשתי ה'  נתן לי כמות מסויימת ואח"כ נתן יותר והאם ח"ו יש שינוי בבורא? 

ולכאורה היינו יכולים לומר כן אנחנו משנים את הבורא מה הבעיה? 

אולם אנחנו יודעים שכל שינוי נובע מאיזה חיסרון שהתנועה והשינוי באה להשלים אותו, למשל אני הולך למסעדה כי אני רעב ואני שותה מהבקבוק כי אני צמא והולך לשירותים כי אני צריך להתרוקן יוצא שכל תנועה נובעת רק מצורך וחיסרון הקיימים בי ואני מתנועע ומשתנה כדי להשלים אותו. ומי שאין בו שום חיסרון אינו צריך שום תנועה ושינוי ולכן חלילה לומר שיש בו שינוי ותנועה כי זה מלמד על חיסרון שיש בו וח"ו לומר על הבורא שהוא חסר.

ויש מחז"ל שתירצו שכל השינוי הוא במקבלים. 

הכוונה שה' הוא כמו שמש מאירה תמיד ואנחנו בתפילתנו כביכול פותחים את הוילונות ומקבלים יותר אור אולם בשמש לא נעשה שום שינוי לפני ואחרי. 

ומעולם לא נחה דעתי ודעת הרבה יהודים שלמי אמוני ישראל מדעה זו. כי השמש אינה יודעת ואינה מעוניינת שאני אפתח את הווילון וודאי שאין לה נחת רוח מזה שאני מקבל ממנה יותר. ופלא גדול לומר כך הרי מה שונה אלוה זה מאלוהי הפילוסופים כפי מה שמתאר אותם הכוזרי מאמר א א:

"אמר לו הפילוסוף: האלוה אין לפניו לא רצון ולא שנאה כי הוא ית' מרומם מעל כל רצון וכונה שהרי הכוונה מורה על היות המכון חפץ בדבר החסר לו ורק בבוא חפצו יגיע לשלמות וכל עוד לא יבוא זה החיסרון בעינו עומד, וכן מרומם הוא האלוה לדעת הפילוסופים מעל ידיעת הפרטים כי הפרטים משתנים מרגע לרגע אולם בידיעת האלוה לא יתכן כל שנוי נמצא שאין האלוה מכיר אותך ועל אחת כמה וכמה אינו יודע כוונתך ומעשיך וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך"

ויש שתירצו שהשינוי הוא לא רק באדם עצמו אלא כיוון שהאדם קשור בכל ההויה כולה כיוון שרצונו מתעלה מתעלה כל העולם עימו וכל ההויה כולה מקבלת יותר שפע. 

ומי יאיר עיני להבין מה תירצו הרי עצמות ה' נשארה כמו שמש סטטית שאינה יודעת משינוי האדם או משינוי כל הוויה כולה והקושיה בעינה עומדת.

וודאי ודאי שפעולת התפילה גם מגבירה את רצון האדם ומצחצחת אותו במה שרוצה את הרצונות האלוהיים, וודאי שהיא גם מעלה את כל הוויה כולה, וגם מקנה לרצון האדם שהוא ענף מהרצון האלוהי את התכונות אלוהיות. אבל אחרי הכל השאלה בעינה עומדת מה קורה עם ה' ית' בעצמו האם הוא שותף או לא? ולא מה מתחולל באדם ובההויה כולה. האם התפילה היא סוג של מדיטציה שלי ושל המציאות כולה מול ה' ית' או שהוא "שומע תפילה" כפשוטו??

ויותר מזה נאמר. הרי אני לא צריך לפנות אל השמש כדי לקבל יותר אני יכול לפתוח את החלונות כדי לקבל יותר וזהו. ואם כך הרי כל לשון התפילה היא שקר גמור והרי אנחנו אומרים ופונים אליו "סלח לנו" "רפאנו" "והשיבה שופטינו" ואם כל השינוי היה רק בנו היו אנשי כנסת הגדולה מנסחים את התפילה "אנחנו רוצים משפט" "אנחנו רוצים יותר רפואה" 

וראיתי מי שתירץ[1] שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד ובלימוד התפילה "מבינים את האמת" ובזמן התפילה "צריך לעבוד עם הרגש" ואיך יתכן שבתפילה נשכח את האמת ונוכל להתרגש ולבכות מול שמש סטטית שאינה מודעת לכל התהליך "ואינה בגדר השתנות כלל" וכמה שננסה להתרגש מולה ולעלות את עצמנו ואת ההויה כולה זה מאוד מקשה והתפילה הולכת ומתייבשת! וכבר ראיתי בחורים שהתקשו להתפלל בגלל פלפול פילוסופי מיותר ומסובך זה.

הבורא הוא האחר

והתירוץ הפשוט לשאלה זו הוא ההבנה שאופי החיים שלנו הנבראים אינו דומה לאופי החיים של הבורא. ממש כמו נגר שבונה כסא, אם נניח שהכסא היה מנסה להבין את הנגר והיה מתחיל לומר אם לי יש רגל והיא מעץ וכששופכים עליה מים היא מתנפחת ושמעתי שגם לנגר יש רגל לכן המסקנה שהנגר לא מתקלח כי ודאי הוא לא ירצה שהרגלים שלו יתנפחו, כל ההיסק הכביכול לוגי הזה הוא כשל מדעי אחד גדול, כי הכסא לקח את אופי החיים שלו והקיש אותו על הנגר עצמו. בזמן שהאמת שגם לנגר יש רגל אבל היא רגל אחרת לגמרי עם אופי חיים אחר לגמרי, ולכן אין להקיש ממבנה הכסא על אישיות הנגר למרות שלשניהם יש רגליים.

כמו כן בעניינו לנו יש רצון מוגבל מהנובע מחסרון ומשתוקק להשלמה, וגם לבורא יש רצון אבל הרצון של הבורא אינו דומה לרצון שלנו הוא רצון אחר! הוא לא נובע מחיסרון ואינו מתמלא ואינו משתנה ואינו לא לא משתנה הוא במושגים אחרים לגמרי. ממש כמו הנגר והכסא שאם ישאל הכסא איזה סוג ריפוד יש לנגר נענה לו אין לו ריפוד, ואם יקשה והרי חייב להיות לו איזה ריפוד אולי ריפוד יקר מזהב? נמשיך ונענה לו לא! הוא לא במושגים שלך הוא יצר אותך אבל לא נכנס לגדרים שלך הוא למעלה מהם.  וזה בדיוק מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים א נו: 

"דע כי ההידמות הוא יחס אחד בין שני דברים; וכל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס, לא יצויר ביניהם דמיון; וכן כל מה שאין דמיון ביניהם אין יחס ביניהם. למשל שלא יאמר, זה הקול דומה לזה המתיקות.. וכאשר הסתלק היחס בינינו ובינו ית' - התחייב הסתלק הדמיון גם כן..וכן היה ראוי שיבין מי שיאמין שיש תארים עצמיים, יתואר בהם הבורא ית' - והם, שהוא נמצא וחי ויכול ויודע ורוצה - שאין אלו העניינים מיוחסים אליו ואלינו בעניין אחד, ויהיה החילוף בין התארים ההם..ויכולתו יותר גדולה מיכולתנו, וחכמתו יותר שלמה מחכמתנו, ורצונו יותר כולל מרצוננו - ויכלול שני העניינים גדר אחד, וזה העניין - גדל המעלה אצל היודעים. ושמרהו והבינהו הבנה טובה, להיות מזומן למה שארצה להבינך אותו:

בהבנה הפשוטה הזו כל שאלת השינוי הבורא בתפילה נופלת מעיקרה. כי כל ההנחה הסמויה הייתה שאם יש בבורא שינוי ותנועה זה חייב לנבוע מחיסרון. הנחה סמויה זו היא הכנסת הבורא למושגים של הנבראים כי רק אצל הנבראים כל רצון ותנועה נובע מחיסרון אולם מי אמר שאצל ה' ית' זה כך?? ואין שום בעיה לומר שכל השינויים והשפע נובעים מהמקור עצמו והוא עצמו למעלה מהשינוי והשיווי המתגלה בעולמנו בצורה סותרת לשלמות. ויכול להיות בו שינוי בלי שיהיה עניין זה חיסרון אצלו וכן כתב הראי"ה בח' קבצים ז מא':

"מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע, אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסוד חוקי הזמן והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד, וחלק לכל, או גם עבר מאוחר לעתיד, וחלק גדול מהכל, קו אלכסון של מרובע שוה או קצר מקו הישר, כל אלה הן מניעות מוכרחות רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח..(אבל) כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין מניעה, אמנם אין גם שפה ולשון, דיבור והגיון, שאלה וערך..כי אין למעלה מכל הערך שממנו לקוח כל אוצר הביטוי הרוחני שלנו שום תיאור, לא למציאות ולא לחדלון, לא לערך ולא לדימוי, לא לשיווי ולא לבלתי שיווי"

איך זה? ככה. כמו שיכול להיות לנגר רגל שלא מתנפחת במים! כי זה מושגים אחרים. ויש לדעת שהבנה עמוקה זו אינה עונה רק על שאלת התפילה אלא על הרבה שאלות באמונה כגון מה היה לפני העולם ומה היה חסר לבורא שהיה צריך לברוא את העולם ומה יהיה אחרי העולם וכו' שכל השאלות הללו הם לקיחת מושגים של הנבראים כגון: צריך, חסר, לפני, אחרי, ולהשליך אותם על הבורא עצמו שהוא למעלה מהמושגים האלה ומיד השאלה עצמה לא נכונה ממש כמו לשאול איזה ברגים יש לנגר בגב..

ואחרי שיצאנו מהמבוכה נתפלל שנזכה כולנו להרגיש בתפילתנו ממש כדבר איש אל רעהו וה' "שומע תפילה" ונפנים שלא כל עניין במציאות ודאי במציאות הרוחנית השכל יכול לתפוס ודאי לא עניינים שהם למעלה מתבניות החשיבה המוגבלות. וה' 'יאיר עינינו בתורתו ובתפילתו אמן ואמן.

---

[1] תפילת ישרים עיון אמוני ביסודות התפילה עמ' 104. 

---

[1] באמת בדרגה הפנימית כשרצון האדם דבק ברצון ה' במקביל נשמתו נדבקת בנשמת העולם ממש. כמו איש שמחבק את חברו כיוון שגופו מחבק את גוף חברו מימלא נפשו מתאחדת עם נפש חברו וזה הדבקות הנקראת "אליו ולא למידותיו" ולכן התפילה היא עמידה לפני ה' ומפגש עם ה' ממש ברמה הנשמתית אולם כל זה מתרחש ברובד פנימי ואנחנו דרכנו להסביר ברובד הגלוי והמודע.