למה יש דברים לא מוסריים בתורה?

 

למה כתובים בתורה דברים לא מוסריים?

במקרים רבים, מצווה או מעשה דתי מסוים שבא להוסיף טוב בעולם עלול להיראות כאילו הוא מתנגש עם ההרגשות המוסריות הפשוטות שלנו או עם הערכים המקובלים בחברה כיום, ואז נראה לנו שהמצווה הזו אינה מוסרית. 

כיצד ניתן להתמודד עם המתח הזה? יש לכך כמה תשובות:

א. מוסר מצומצם מול מוסר רחב

לפעמים תחושת חוסר המוסריות שיש במצווה היא לא מפני שהמצווה באמת בלתי מוסרית, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מפותחים בשביל לחוות את רמת העדינות המוסרית שבה.

כשם שיש רמות שונות בהתפתחות השכלית של האדם, כך יש רמות שונות של התפתחות מוסרית. 

למשל, ילד קטן יכול לא להבין מה הבעיה בכך שאישה נשואה מדברת עם גבר נשוי שעות רבות, לכאורה הכול בסדר – הם מדברים יפה ובנימוס! אבל אדם מבוגר שהמוסר שלו כבר יותר מפותח מצליח להבין דברים עדינים יותר ולזהות כשל מוסרי במעשה הזה.

לפעמים מי שטוען כלפי מצוות התורה שאינן מוסריות, טוען זאת מפני שאיננו מפותח מספיק בשביל להרגיש במוסריות שיש במצווה או בחוסר מוסריות שיש במעשה שאותו היא אוסרת.

ב. המוסר היום אינו המוסר הסופי

המוסר האנושי משתנה מדור לדור ללא הפסקה, ולכן אין זה נכון לקחת את נורמות המוסר של ימינו, להפוך אותן למדד לטוב המוחלט ולשפוט על פיהן את מוסר התורה הנצחי. 

הרי בעוד שלושים שנה גם המוסר הנוכחי ישתנה, וייתפס כ'בלתי מוסרי' ביחס לתקופתו. אם כך, כיצד הוא יוכל לשמש כמדד למול מוסר התורה?

ג. מה באמת אומרת היהדות?

לפני שניגשים להאשים את היהדות בחוסר מוסריות, צריך ללמוד טוב מה היא אומרת באמת. הרבה פעמים מצטטים פסוקים מהתורה ומוציאים אותם מהקשרם, מביאים דעות שנדחו להלכה, מביאים פסקים שלא יושמו לעולם, או רק בפעמים נדירות לפני מאות שנים, ומציגים אותם כאילו זו דעת היהדות בימינו.

צורת החשיבה הזו היא עוול וסילוף של היהדות. לא כל מה שנאמר בדיונים ההלכתיים הוא בהכרח הוראה למעשה, ולכן אין לשפוט את היהדות על סמך דיונים עיוניים בלבד. 

עיקרה של היהדות הוא באופייה המוסרי כפי שהיא מתנהלת בפועל – בהלכה החיה, בנורמות הנהוגות ובאורח החיים שהיא מעצבת בדורנו. ובפועל, היהדות בימינו מייצגת מערכת מוסרית עמוקה ומעשית מאוד.

לכן, אם מבקשים לטעון לסתירה בין המוסר האנושי לבין המוסר היהודי, יש לעשות זאת מתוך השוואה הוגנת: בין ההוראה ההלכתית המעשית של התורה כפי שהיא מיושמת בפועל בימינו לבין ערכי המוסר המקובלים בזמננו.

ד. התורה התירה אך לא סימנה כיעד

לפעמים התורה מתירה מעשה מסוים על רקע המציאות שהתורה ניתנה בה, ולא מפני שהתורה מאמינה בהיתר זה בפני עצמו.

למשל, התורה מתירה את מציאות העבדוּת, לא כי התורה דוגלת במציאות העבדים בעולם, אלא שבזמן התורה העבדות הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. מכיוון שמטרת התורה היא לפתח את התרבות, היא מעלה אותה לאט-לאט מהמקום שהיא נמצאת בו אל עבר הטוב האלוהי.

לכן, אין זה נכון לקחת מצוות מסוימות שהתורה התירה בשעתן, בשל תנאי הזמן והחברה, ולהציג אותן כפסגת המוסר של התורה. יש להבחין בין הוראות שהתורה מאפשרת מתוך התחשבות במציאות הנתונה, לבין ערכים שהתורה מציבה כחזון מוסרי שאליו יש לשאוף. 

פעמים רבות דווקא בזכות ההדרכה ההדרגתית של התורה, המציאות מתפתחת ומתעלה. לפיכך, יש ללמוד את התורה בעיון ולהבדיל בין היתר זמני לבין חזון ערכי עמוק, כמו השראת שכינה, צדק, חמלה ואחדות – שהם יסודות המוסר של התורה.

אם כן, ייתכן שלעתים תתגלה סתירה בין המוסר האנושי המודרני לבין דברים שהתורה התירה רק בדיעבד, כהתמודדות עם מציאות קיימת.

ה. סתירה הנובעת ממטרות שונות

לאחר שבחנו את כל הצדדים השונים וגילינו שמה שציוותה התורה נתפס בעיניה כמוסרי בכל הזמנים, והיא מצווה אותו למעשה גם היום ולא על רקע זמן מסוים, עדיין יכולה להיות סתירה בין ההוראה התורנית המעשית לבין המוסר האנושי.

צריך להבין שגם במקרים כאלה הסתירה אפשרית, שכן לעיתים היעד שאליו שואפת התורה מוביל לעולם מעשי שונה מזה שנוצר מתוך היעדים של המוסר האנושי. במצב כזה נעדיף את מצוות התורה, משום שאנו שואפים להגיע ליעד שלה.

 למשל, התורה מצווה לשמור שבת ולא לצאת מתחום שבת, ואילו המוסר האנושי המודרני רואה בזכותו של הפרט לנוע בחופשיות בכל עת חלק בלתי נפרד מתפיסת החירות. לפי גישה זו, כל הגבלה על תנועת האדם, אפילו ליום אחד בשבוע, נתפסת כפגיעה מוסרית.

במקרה כזה נעדיף את מצוות התורה על פני הרצון האנושי, כי היעד של התורה הוא לקדש את האדם ולחבר אותו לבוראו על ידי שמירת השבת, בעוד שהמוסר האנושי אינו רואה ערך בקדוּשה ולכן הוא לא מבקש להגביל את המלאכה והעשייה של האדם לטובת הרבדים הרוחניים שבו.