מאמר לסיום הזוהר ללג' בעומר
מאמר לסיום הזוהר
שדרש בעל הסולם במירון בסעודה בסיום כתיבת פירושו לספר הזוהר (המאמר מקוצר)
נודע, כי התכלית הנרצית, מהעבודה בתורה ובמצוות, היא להדבק בהשם ית',
כמ"ש "ולדבקה בו". ויש להבין, מה הפירוש של הדביקות הזאת
בהשי"ת. והשיבו: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון,
אף אתה חנון".
ומה הם מעלותיו, של אותו האדם, שזכה לדביקות השי"ת?
הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי,
אני מוכרח לגלות קצת, לפי מדת ההכרח. ואסביר הדברים בדרך משל.
הגוף עם אבריו - אחד הם. וכללות הגוף, מחליף מחשבות והרגשים, על כל אבר פרטי
שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב, שאבר אחד ממנו, ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר
יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר, חושב ומרגיש, שצר לו
המקום, שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו, ומעבירו למקום הנוח לו.
אמנם אם קרה, ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות,
וכללות הגוף, כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר, אינו יודע עוד
מחשבותיו של הגוף, שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו.
ואם יבוא הרופא, ויחבר את האבר לגוף, כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת,
מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף. וכללות הגוף, חוזר לדעת, צרכיו של האבר.
לפי המשל הזה, יש להבין ג"כ מעלת האדם, שזכה להדבק בהשי"ת. כי כבר הוכחתי (ב"הקדמה לספר הזהר", אות ט', ובפרושי להאדרא זוטא), שהנשמה היא, הארה נמשכת מעצמותו ית'. והארה זו, נפרדה מאת השי"ת, ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל.
כי אותה מחשבת הבריאה "להנות לנבראיו", בראה בכל
נשמה רצון לקבל הנאה. ושינוי צורה זו של רצון לקבל, הפריד אותה הארה מעצמותו ית',
ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. כי שינוי
הצורה, מפריד ברוחניות, כמו הגרזן בגשמיות.
ונמצאת הנשמה, דומה עתה לגמרי, למשל האבר, הנחתך מהגוף ונפרד ממנו,
שאעפ"י שמקודם הפירוד, היו שניהם, האבר עם כללות הגוף, אחד. והיו מחליפים
מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל, לאחר שנחתך האבר מהגוף, נעשו בזה שתי רשויות.
וכבר, אין אחד יודע מחשבותיו של השני, וצרכיו של השני. ומכל שכן, אחר שהנשמה
נתלבשה בגוף של העוה"ז, נפסקו כל הקשרים, שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך.
וכמו שתי רשויות נפרדות הם.
ולפי זה מובנת מאליה, מעלת האיש, שזכה שוב להדבק בו, שפירושו, שזוכה להשואת
הצורה עם השי"ת, עי"ז שבכח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע
בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם,
רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השווה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר,
שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף,
כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף.
אף הנשמה כך, אחר שקנתה השואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו
יתברך, כמו שידעה מקודם, שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל.
ואז מקויים בו הכתוב: "דע את אלוקי אביך". כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה. וזה שאמר ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר".
דהיינו, כמו שאמרנו, שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו, שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו, בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, ולפיכך זוכה לדברים הרבה, וזוכה לרזי וטעמי התורה. כי כיון שחזר ונתחבר עם השי"ת, הוא חוזר ויודע מחשבותיו של הקב"ה, כמשל האבר, שחזר ונדבק בגוף.
ומחשבותיו של הקב"ה, נקראות רזי וטעמי התורה. ויש הרבה מדריגות, בהשואת הצורה עם השי"ת. ע"כ יש הרבה מדריגות בהשגת רזי התורה. שלפי מדתה של מדריגת השואת הצורה להשי"ת, כן מדת השגתו ברזי התורה, דהיינו בידיעת מחשבותיו יתברך.
ובדרך כלל הן ה'
מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל אחת כלולה מכלן. ויש בכל אחת ה' מדרגות
ונפרטות, שבכל אחת מהן יש לכל הפחות כ"ה מדרגות. ומכונים ג"כ
"עולמות", כמ"ש חז"ל: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק
ש"י עולמות.