פרשת בהעלותך

מקור התאוות בצימאון לתענוג מהאין סוף

בפרשה שלנו מתרחש עניין מוזר מאוד, חלק מהעם מתאווה לאכול בשר, הקב"ה מארגן לו בשר הוא אוכל אותו ובאמצע שהוא אוכל הקב"ה מכה בהם והורג אותם..

לכאורה אם יש בעיה לאכול בשר למה נתת להם? ואם אין למה אתה הורג אותם?

כדי להבין מה קורה כאן אנחנו חייבים להבין מה זו תאווה.

תאווה היא רצון, איווה = רצה. יש רצונות באישיות שלנו שתאומים את האישיות ומתפקדים כראוי (אור פנימי) ויש רצונות יותר גדולים מגבולות הכלים (אור מקיף), ולמה? כי הרצון של האדם בשורשו הוא אין סופי, ולכן האדם אף פעם לא מסתפק בשום תחום הוא תמיד ירצה עוד.

לכאורה הכל טוב.. יש רצונות גדולים מהיכולת שלנו להכיל ותפקידם לגרום לנו לגדול ולשכלל את הכלים שלנו על מנת שנצליח להביא את הרצונות הגדולים גם לידי מימוש בלי לפרק את האישיות..

הבעיה מתחילה שההנאה מהרצון הגדול לא תלויה בגודל הכלי וזו הסכנה בתאוות כשאדם מממש רצון שמעל היכולת שלו הוא חווה עוצמה גדולה וגם מרסק את האישיות.

למשל אדם רוצה לאכול רבע חבילת שוקולד כל יום בזה הגוף עוד יכול להתמודד זה רצון בתוך כלי הבעיה מתחילה שהוא רוצה יותר מזה כי זה טעים לו והמתיקות עושה לו נעים ואז הוא אוכל שתי חבילות שוקולד כל יום הוא חווה מתיקות גדולה ואז מקבל סכרת כי לגוף אין כלים להכיל רצונות של מתיקות כזאת.

כשאדם מגיע למצב כזה שהוא רוצה לטעום כל הזמן את התענוג מהתאווה הגדולה, גם השוקולד כבר לא מעניין אותו מעניין אותו הדופמין שמשתחרר לו במח וגורם לו עונג כאשר הוא מממש רצון יותר גדול מהכלי וזה נהיה העיקר! הוא כבר מכור לריגוש ולדופמין וזה מה שהוא מחפש הוא כבר לא מחפש שוקולד או בשר הוא מחפש תאווה "התאוו תאווה"

כשה' שומע על הבעיה הזאת.. הוא עושה שלושה דברים:

א - מבקש ממשה להוסיף רוח בעם ישראל ע"י האצלת הרוח על שבעים זקנים וככה יקבלו עם ישראל יותר רוח, מה הקשר?

בעומק הרצון העמוק של האדם להתמכר לתאווה הוא לא עצמי הוא רק שיקוף וצל של הרצון האמיתי שלו לחוות תענוג יותר גדול מהכלים שלו בקדושה, ולכן אם רואים אדם או דור שהגיעו למצב כזה בטומאה צריך להוסיף להם רוח הכוונה תענוג בקודש ומהשגות בתורה ועל ידי השגות אלו יתענגו על ה' על אין סוף ממש, ואם רצון זה לא יתממש בקודש אותו רצון עצמו יוביל אותם להזנתו בטומאה ובחומרניות וחושניות "בשר" שישחיתו לו את האישיות כמו שכותב הראיה בפנקסים א קלה:

כשנפסק קשר ההשגה האין סופית לגמרי..וממילא האדם זונח את הרדיפה לדעת את ד'..וממילא הוא פונה למטה והולך מטה מטה, והשאיפה הגדולה של הצימאון הטבעי להתענג על ד' הוא מחליף בצימאון של כל תאווה גסה ועכורה, עד שהרשעה מוכרחת להיוולד.

ב. הוא מלמד אותם שיותר מידי בכל דבר זה מגעיל זה מוציא את כל החשק ולא הופך אותם למאושרים.

"ונתן יהוה לכם בשר ואכלתם: לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום: עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא"

ג. ואם האדם עדיין לא מוכן להבין שזה תחליף זר ומר לתענוג האמיתי וגם שמביאים לו את זה עד אליו ובאים לקראתו הוא אינו מוכן לזוז אדם כזה הוא בקבר, חייו אינם חיים ואינו יוכל להמשיך לעבוד את ה' וודאי לא להיכנס לארץ ולממש את כל האידיאלים הגדולים שמצפים לעם ישראל שם האדם הזה קבור בתוך עצמו

"ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאוים"

במצב כזה צריך זעזוע רק על ידי זעזוע עמוק האדם מבין שאי אפשר להמשיך ככה, כשהייתי במכון גמילה הדתי 'רטורנו' סיפר לנו המדריך שלפעמים כדי לגרום לבן אדם מכור להתחיל טיפול הוא צריך לקבל ניעור עמוק מצד הקרובים שלו, לא מדברים איתך לא מלווים לך כסף אתה לא ישן אצלנו וכו' ורק ככה הוא מתחיל להבין שאי אפשר להמשיך ככה, לפעמים צריך מכה כואבת..

"הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף יהוה חרה בעם ויך יהוה בעם מכה רבה מאד".

שבת שלום.