תפילה - נשימה לנשמה
"מה כל כך חשוב בתפילה שקבעו אותה ג' פעמים ביום זה ממש קשה"
התפילה היא פעולה קריטית בשביל נפש האדם היא מרוממת אותו לגבהים
רוחניים שם הוא שואף אויר פסגות ומתמלא כוחות להמשיך לפעול ולתקן את העולם, רוב
הפעמים האדם מסתובב במועקה. לא רק בגלל בעיה מיוחדת, אלא משהו תקוע. לא זורם.
הצעדים כבדים. המחשבות חוזרות על עצמן. הוא הולך ברחוב ולא מרגיש כלום. מין אדישות
מקוממת כזאת. סתם. פשוט חי סתם. מצבי הרוח האלה לוקחים אותו למטה הוא מנסה לעורר
את עצמו באיזו תאווה זמינה.
מנסה לנפח את הדמות החיוורת שלו בכוח. ואין לו מה לעשות עם הכיווץ הזה? הוא לכוד. לכוד בתוך המגבלות של המציאות. הוא כבר שכח שיש אפשרויות אחרות, שיש בו עוד קולות פנימיים, שיש בתוכו זעקה, געגוע, נשמה.
הוא שכח לחלום. לחלום בהקיץ. להמריא אל מחוזות אחרים שהיה רוצה בהם, לדבר בחופשיות על מה שהלב מייחל ומצפה לו. לצייר את תמונת העולם במכחול הדמיון שלו. להרגיש מחדש את הרגש החמים והתמים, את אש ההתלהבות של הילד שבו. זה לא מפתיע שאנחנו שוכחים. הרבה אנשים מלומדים הסבירו לנו כמה חשוב שנשכח כי זו בסך הכול משאלת לב נאיבית, כי זה רק מנתק אותנו מהמציאות האמיתית־הממשית, להיות ריאלי זה חשוב, אבל לצמצם את המחשבה והרצון שלך רק לחשבונות ה״ריאליים׳׳ ־ זו כבר בעיה קשה. למה? בגלל שמתעלמים מנתון משמעותי ־ נפש האדם. לאדם יש כוח יצירה, לאדם יש חופש של תנועה, שינוי וחידוש. לאדם יש רצון שכשהוא מתלהט הוא יכול לסחוף אחריו את כל הנתונים ה׳בלתי אפשריים׳ ולעשות את הבלתי ייאמן.
החזון שלנו הרבה יותר ריאלי מהחשבונות שלנו – אם ניתן לו מקום של כבוד. הכמיהות והשאיפות שצומחות אצלנו בנפש דוברות אמת לא פחות מאשר המומחים עם הסטטיסטיקות והמספרים. אנחנו חייבים ׳זמן איכות׳ עם החלום שלנו. אם נבטא אותם נפתח אותם ע"י התפילה הרטובה והעמוקה אם נקדיש להם זמן קבוע אם נשתחרר מהלפיתה החזקה של המחשבה הפרגמטית ונחלום ונרצה ונתלהב, ניתן לנשמתנו הזדמנות לרוץ חופשי בשדות הלב וכך נחיה חיים אחרים לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה