כשנשאלו חז"ל למה באנו לעולם? ענו: כי הקב"ה רצה
להטיב לנו.
וכשנשאלו שוב : שיטיב, למה צריך את כל העולם המורכב הזה עם רוע
ותהליכים סבל וספקות ?
ענו חז"ל בירושלמי: "מאן דאכיל דלאו דילה באית לאסתכולי
באפי" (מי שאוכל מימה שלא שלו מתבייש להסתכל על הנותן לו)
והכוונה בזה היא: כדי שנהנה באמת מהטוב של ה' והבושה לא תפגום לנו את
ההנאה צריך לתת לאדם עבודה של התמודדות מול רוע משברים ספקות וחסרונות והוא בעבודתו
ישלים וימלא אותם וזה בעצם העולם הזה שהוא כולו התמודדות עם חסרונות והשלמתם בכל
תחום. וכשהוא ינצח אותם בעצמו אז השכר יהיה מגיע לו באמת וכך יהנה מהטוב בלי שום
בושה.
על דברי חז"ל אלו מקשה הרב אשלג ב' קושיות:
א - אנחנו כל הזמן מבקשים מאוצר מתנות חינם ואם כך זה לא מובן..
ב - היחס של העמל מול השכר אינו פותר את הבעיה. כי עדיין לעבוד
שמונים שנה ולקבל שכר לנצח משאיר את השכר כמתנה ולא כשכר אמיתי.
וכרגיל כאשר יש קושיה טובה צריך לרומם את ההבנה של דברי חז"ל
אלו למדרגה יותר גבוהה וזה מה שעושה הר"י אשלג הוא מסביר שבאמת חז"ל
התכוונו למשהו יותר עמוק.
לפי הר"י אשלג מה שהם התכוונו לומר הוא כזה:
האדם מורכב מב' רצונות רצון לקבל (גוף) ורצון להשפיע (נשמה)
ולקב"ה אין גוף (אין לו רצון לקבל הוא רק משפיע) וכדי לתת לנו הטבה צריך
שיהיה לנו רצון לקבל את ההטבה כי בלי רצון לקבל אין הנאה, זה כמו לבשל ארוחה לעני
שבע אין לו רצון לקבל אותה ומימלא הוא לא יהנה
ולכן כדי להנות את הנבראים הם צריכים שיהיה בהם רצון לקבל(גוף)!
אולם כאן הכל מסתבך הנבראים הם ענפים ממנו ית' וה' הוא כמו שורש
שלנו והענפים הם כמו השורש למשל אם יש שורש של תפוזים אז בענפים
יצמחו תפוזים
ובשורש שלנו ה' ית' אין רצון לקבל לעצמו כלל בחינם ולכן מזה הסתעף
שגם אנחנו הנבראים כענפיו לא יכולים לסבול קבלה לעצמנו בחינם כלל כי הענף דומה
לשורשו, למשל אם יציעו לאדם בריא מהשורה ללכת לטקס הענקת מצטיינים בצה"ל סתם
לקבל את זה בלי שעשה כלום הוא לא יסכים הוא כלל לא ישמח ויהנה בזה זהו
תכונתנו.
ולכן יש כאילו פרדוקס מצד אחד אנחנו צריכים כלי קבלה מצד שני כלי
הקבלה האלו פוגמים לנו ביכולת של הנאה כי אנחנו דומים לשורשנו,
ולכן כדי להחזיק את שני הדברים הנצרכים הללו אנחנו צריכים
להפוך את כלי הקבלה שלנו מקבלה לעצמם לקבלה על מנת להשפיע לאחר ואז אין פה יותר בושה, כי
זה כמו אדם שמוכן לקבל ארוחת צהריים בחינם על מנת להעביר אותה לעניים
ובשביל זה נברא העולם הזה שתפקידנו בו לקחת את הרצון לקבל (גוף)
ולהפוך אותו עצמו לכלי השפעה(נשמה) ובשביל זה נבראו כל העולמות וכל המדרגות וכל
התהליכים וכן התורה והמצוות שעוזרות לנו להרים את הגוף למדרגת נשמה וכך יהיה לנו
כלי מקבל ענק מתוקן ונוכל להנות לנצח מטובו ית'.
סיכום
לפי ההבנה הפשוטה בדברי חז"ל הבעיה הייתה שצריך לעבוד כדי לקבל
שכר והקשה הר"י אשלג שאין פורפורציה בין העבודה לשכר ומימלא זה לא מתרץ.
ולכן העמיק והסביר שהבעיה הייתה שיש פגם בקבלת השכר והיא הבושה
כי הענף לא דומה לשורשו ועל ידי עבודה בעולם הזה אנחנו מתקנים את הפגם הזה ומימלא
נהנים לנצח, כי לא רצו לתת לנו שכר על עבודה אלא לתקן לנו את הכלים
שנוכל לקבל ללא בושה ומימלא שהם יתוקנו נהנה לנצח כי זה המטרה באמת. וזה
העומק של "מאן דאכיל דלאו דילה באית לאסתכולי באפיה"
מצורפים דברי הרב להעמקה.
הרב אשלג - תלמוד עשר ספירות הסתכלות פנימית
ביאור עמוק על מ"ש ז"ל שהוכן עבודה
ויגיעה לנשמות, כי מאן דאכיל דלאו
דיליה בהית לאסתכולי באפיה.
להבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב
כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ
תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים
ובעולמות התחתונים.
וצריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של
בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את
העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה
שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה.
ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו',
פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את
העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי
נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ.
ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר
מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חינם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר
מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם.
שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת
חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי
שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד,
הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל
תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו,
משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר,
שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות
העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואין צריך לומר באיכות היגיעה, שאין בה ערך של
כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק
וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם,
והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של
בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה
עמוקה...
ודע, דכל ענין החידוש, שהמציא הבורא ית' בזו הבריאה שאמרו ז"ל,
שהוציא אותה יש מאין, אין זה החידוש נופל, זולת על הצורה של הרצון להנות,
המוטבע בכל נברא. שיותר מזה, לא נתחדש כלום בסוד הבריאה. שז"ס יוצר אור ובורא
חושך, ופי' הרמב"ן, דמלת בורא, מורה על חידוש, דהיינו מה שלא היה מקודם זה.
והנך רואה שלא נאמר ובורא אור, והיינו משום שאין בו חידוש על דרך המצאת יש מאין,
כי האור וכל הכלול באור שהוא כל המוחשות והמושכלות הנעימות שבעולם, כל זה נמשך, יש
מן יש, כלומר שכבר כלולים הם בו ית', וא"כ אין בהם בחי' חידוש, וע"כ
נאמר יוצר אור, להורות שאין בו בחי' חידוש ובריאה, אבל על החושך,
שהוא כולל כל המוחשות והמושכלות הבלתי נעימים, עליהם נאמר, ובורא חושך,
כי המציא אותם יש מאין ממש. כלומר, שאין זה ח"ו במציאותו ית' כלל וכלל, אלא
שנתחדש עכשיו, אשר השורש לכולם, הוא הצורה של "הרצון להנות", הכלול
באורותיו המתפשטים הימנו ית'. אשר מתחילה היא רק כהה מן האור העליון, וע"כ
נקראת חושך בערך האור, אבל לבסוף, משתלשלים ויוצאים מחמתה הקליפות, ס"א,
והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים. שז"ס הכתוב ורגליה יורדת מות,
פי', רגליה, מורה על לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות, שהיא בחי'
הרצון להנות, שישנו בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשלת הימנה בחי' המות לס"א,
ולהניזונים ונמשכים אחרי הס"א.
אמנם אפשר להקשות, כיון ששינוי, הצורה הזה של הרצון לקבל מחויב להמצא
בבריות בהכרח, דאם לא כן, איך תהיינה נמשכות הימנו ית' ותצאנה מכלל בורא לכלל
נברא, שלא יצוייר זה, אלא על ידי שינוי הצורה כנזכר לעיל. ועוד, הרי שצורה זו של
הרצון להנות, היא עיקר טיב כל הבריאה, אשר מחשבת הבריאה סובבת עליה, והיא ג"כ
מדת כמות הטוב והעונג, כמו שהארכנו לעיל, שע"כ נקראת מקום, ואיך נאמר עליה,
שנקראת חושך, והיא נמשכת עד לבחי' מות, כי עושה במקבלים התחתונים, בחי' הפסק
ופירוד מחי החיים ח"ו.
ועוד צריכים להבין, מה ענין החרדה הגדולה הזאת המגיע למקבלים מחמת
שינוי הצורה מעצמותו ית', ולמה חרי בה, האף הגדול הזה. וכדי להסביר לך די באר את
הענין הדק הזה, צריך לבאר מקודם, מוצא כללות התענוגים והיסורים, המורגשים בעולמנו.
ותשכיל זאת, בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו, ולכן כל הענינים הנהוגים
בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו, גם
הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם, והנה חוק זה, נוהג בכל שורש עם הענף
שלו, ולא יעבור. ומשום שהוא ית' וית', הוא שורש לכל בריותיו אשר ברא, וע"כ כל
הענינים הכלולים בו ית', ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו, ויונעם לנו,
משום שטבענו קרוב לשורשנו. וכל הענינים שאינם מצויים בו ית', ואינם נמשכים לנו
הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלו נגד הטבע שלנו,
ויהיה קשה לנו לסבלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאד את ענין
התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל
שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל, וע"כ
הוא ג"כ נגד טבענו והיא שנואה, עלינו, ועד"ז, אנו אוהבים את החכמה
והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו ית', שהוא שורשנו,
ושונאים אנו מאוד את היפוכם, כמו הסכלות, החולשה, העניות, והביזיונות, וכדומה,
היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הם מאוסים ושנואים
עלינו עד אין לסבול.
אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו איזו המשכה, לא ישרה ממנו ית'?
אלא למה דבר זה דומה, לעשיר אחד שקורא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו
ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום ויום, וכל יום מרובה משל חברו, ותבחין שהאדם הזה טועם
במתנותיו העצומים של העשיר, ב' טעמים, משונים זה מזה, בבת אחת. כי מצד אחד טועם
תענוג גדול לאין קץ מכח ריבוי מתנותיו, ומהצד השני קשה לו לסבול ריבוי ההטבה,
ומתבייש בעת קבלתו, שהדבר מביא לו אי סבלנות, מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל
פעם. וזה ודאי שהתענוג שיש לו מן המתנות, נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם
קושי הסבלנות, שהוא טועם במתנות, אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו
עצמו של המקבל, שמתעוררת בו בושה, מחמת הקבלה, ומתנת החנם, ובאמת שגם זה מסבב לו
העשיר כמובן, אבל באפן בלתי ישר.
המתבאר לנו מכל האמור, שכל הצורות הנמשכות לנו בהמשכה בלתי ישרה
הימנו ית', יהי' בהם קושי הסבלנות. והוא נגד הטבע שלנו. ובזה תבין, שהצורה החדשה
שנעשתה במקבל, דהיינו "הרצון להנות" אינה באמת שום פחיתות וחסרון בערכו
ית', ואדרבא זהו עיקר הקוטב של בריאתו, שבלא זה אין כאן בריאה כלל כנ"ל. אמנם
המקבל, שהוא הנושא את הצורה הזו, מרגיש בה מחמת עצמו, בחינת קושי הסבלנות, והיינו
משום שלא נמצאת צורה זו בשורש שלו, ודו"ק היטב.
ובזה הצלחנו להבין את תירוץ חז"ל, אשר העוה"ז נברא, משום
דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפי'. שלכאורה הוא תמוה מאד
כנ"ל. ועתה יונעמו לנו דבריהם מאוד, שכוונתם על ענין שינוי הצורה
של "הרצון להנות", שנמצא בהכרח בנשמות, כנ"ל, משום
דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, כלומר שכל מקבל מתנה מתבייש בעת
הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש, שאין בו צורה זו של קבלה.
וכדי לתקן זאת, ברא את העוה"ז, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף,
וע"י עסק התורה ומצוות ע"מ לעשות נ"ר ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של
הנשמה, לכלי השפעה. כלומר, שמצד עצמה לא הייתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע,
כדי להשפיע נ"ר ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו ית'. וכיון שהיא
נקיה מהרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפיה, ונגלית על ידי זה, תכלית
השלימות של הנברא. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד העולם הזה,
יתבאר לקמן, שהמלאכה הגדולה הנ"ל, שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת ההשפעה,
לא תצוייר אלא בעוה"ז. כמו"ש עוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה