זכיתי ואני מלמד אמונה ברחבי הארץ למעלה מחמש עשרה שנה, ולא מעט פעמים אני מגיע להעביר שיעורים באמונה בישיבות, מכינות ומדרשות, ואני אומר לתלמידים שה' פשוט אוהב אותם. לפעמים חלק מהתלמידים שכבר למדו קצת אמונה אומרים לי בוודאות מוחלטת שזה 'לא נכון', ש'הכל משל', ו'ה' לא יכול לאהוב כי הוא לא מישהו', ואהבה או שנאה משמעותן שינוי אצלו, ולכן זה 'הכל משל' בשבילנו שנוכל לעבוד אותו.

אני רוצה לכתוב את זה כבר בהתחלה: זה הרס היהדות! זה לא נכון, זה לא עובד בשטח, זה מחלן, וזה גם לא נכון תורנית. ובשביל זה נכתב החיבור הזה.

איך אדם יכול להתפלל ולהידבק בה' כשהוא יודע שה' זה רק ה'עניין האלוהי' או ה'מגמה האלוהית' או 'שלמות אין סוף' או 'מערכת מושלמת' שאינה מרגישה את כאביו ואינה אוהבת אותו? האדם אינו רובוט. הוא יכול לפתח אהבה וקשר רק כלפי מי שאוהב אותו באמת, לא במשל.

איך יתכן שבחור בכיתה י"ב שעושה מצוות ועשה גם עבירות, אבל יש לו אלוהים שהוא אבא שלו ואוהב אותו ומאמין בו והוא מדבר איתו, נכנס לישיבת הסדר, ואחרי שנתיים של לימודי אמונה הוא אומר שהוא פחות מאמין היום מאשר בכיתה י"ב, כי עכשיו הוא גם למד ויודע לצטט מקורות שה' לא באמת רואה אותו ולא באמת אוהב אותו ולא באמת משנה את רצונו בעקבות התפילה שלו, והוא לא באמת 'שומע תפילה', והוא עומד מול מערכת סטטית ויבשה שלא ברור מה היא כן רוצה ממנו ולמה היא בראה אותו?

איך יתכן שלימודי אמונה ירחיקו אנשים מעבודת ה'? גם ככה קשה בעולם, וגם ככה יש תאוות קשות וכפירות שהבחורים הקדושים שלנו מתמודדים איתם, וכשהם בורחים אל בית המדרש — פותחים להם ספרים ומלמדים אותם שה' יתברך הוא בעצם מערכת חוקים קבועה ומושלמת שאינה משתנה, אינה מודעת ואינה מרגישה את כל הכאב של המסע הרוחני שלהם. זו התעללות ברמות הכי גבוהות שיש.

גם אני בתחילת דרכי כשנכנסתי לעולם האמונה והתחלתי ללמוד בצורה אמונה בצורה רצינית, הרגשתי בשלב מסוים שאלוהים האבא הפשוט 'הלך לי לאיבוד', ואני עומד מול 'שלמות אין סוף'. לקח לי לא מעט זמן לרפא את הנפש ולחזור לה' יתברך שבאמת אוהב אותי, משגיח עליי ומאמין בי. התהליך הזה מורכב ודורש התפתחות רוחנית על מנת לבצע אותו נכון ולא לחזור להגשמה מלאה.

בגלל שעברתי על בשרי את התהליך הזה, הבנתי מאוד את הכאב והצער הגדול שיש לתלמידים בספק הגדול הזה ובאתגר העצום להיות בקשר עם מישהו שאינו מודע ואינו כואב אותך.

לכן החלטתי לעלות על הכתב את הסוגייה ולפרוס אותה בקצרה בשפה מובנת כפי מה שקיבלתי מרבותיי. אני מתפלל לה' יתברך שירחם עלינו כמו אב שמרחם על הילדים שלו שרוצים להיות איתו בקשר, שיפתח לנו שערי תורה ותפילה, ולא נכשל בדברים אלו, ומאמר זה רק יקרב אותנו אליו. אמן ואמן.

המאמר בנוי משלושה שערים:

בשער הראשון — נעסוק במבואות כלליים לכלל השאלות הללו. נראה שהיהדות המקורית הפשוטה, שמקורה הוא הנבואה וכל ספרי התנ"ך, לא רק שלא אמרה את זה, אלא אמרה את ההפך בדיוק. במשך ההיסטוריה נכנסה הפילוסופיה לתוך היהדות וניסתה לעזור לה, והיא הכניסה ליהדות מושגים מתוך הפילוסופיה: חלקם טובים ומנקים הגשמה, חלקם הרסניים מאוד, וחלקם צריך להבין אותם נכון — וכשלא מבינים אותם נכון נוצר הרס ממש בעבודת ה'.

בשער השני — נעסוק בשאלה האם אלוהים אוהב אותך ממש? לא כמשל, לא כדימוי ולא כמניפולציה שתצליח להתחבר אליו, אלא ממש אוהב אותך. נראה את הקושי השכלי ולמה הגיעו למסקנה זו, ואיך באמת, בהתפתחות המחשבה היהודית על פי פנימיות התורה, זה ממש נכון שה' אוהב אותך.

בשער השלישי — נעסוק בשאלה האם יש שינוי רצון אצל ה' יתברך, ואיך פועלת התפילה. נראה שאחד הדברים שהפילוסופיה הכניסה לתוך היהדות זה אלוהים ללא רצון משתנה. תפיסה זו מזיקה מאוד ויוצרת אלוהים קפוא כפסל, שאינו מרגיש כאב ואינו אוהב, ואינו כלל אלוהי היהדות. בהצלחה.

שער ראשון – התערבות הפילוסופיה ביהדות

יסודות הנבואה הם יסודות היהדות ולא הפילוסופיה

לפעמים נראה שהפילוסופיה והחשיבה ההגיונית היא היהדות עצמה, וכל הסיפורים והטענות של היהדות המסורתית הפשוטה, של החסידות ושל פנימיות התורה, הם בעצם הבנה לא נכונה וילדותית.

כאילו כל הדיבורים על רצון, אהבה, קשר, התגלות, מלאכים, חזיונות, עולמות, היכלות, השגחה, ניסים, ומילים פשוטות כמו "ה' אוהב אותי ומאמין בי", הם בעצם טענה מוזרה ומוגזמת, ואנחנו צריכים להביא הוכחה שהם מתאימים ליהדות.

אבל באמת זה הפוך לגמרי! אם מסתכלים על התנ"ך, הוא כולו מלא בניסים, ברצון ה', באהבת ה', בהשגחת ה', בהשגות ובמדרגות של התגלות אלוהית בכל מיני מצבים. התנ"ך מלא במפגשים עם מלאכים ושמות ה', ומתוארים בו חזיונות וחלומות, ו'מעשה מרכבה' של יחזקאל הרואה עולמות שונים ומצבים שונים של התגלויות אלוקיות. כל אלה הם דברים פשוטים וברורים באמונה המסורתית, בפנימיות התורה ובחסידות.

התנ"ך כולו מתאים כמו כפפה ליד לעולם האמונה הפשוטה, ואינו מתאים לעולם הפילוסופיה והחשיבה ההגיונית והמצומצמת. וזה דבר פשוט וברור לגמרי. אלא שבחורבן זה התהפך והתרחקנו משם, ועכשיו זה נראה כאילו האמונה הפשוטה היא משהו זר — אבל באמת היא עיקר היהדות.

היהדות השורשית התנ"כית היא כולה אמונה נבואית המתבססת על מפגש חי וממשי, באמצעות החיים, עם ה' יתברך וטובו, ואין ליהדות שום קשר לפילוסופיה ולדברים מופשטים. לאורך כל התנ"ך רואים שהדגש הוא על התגלות אלוהית, על עשיית מעשים, על מפגש עם מלאכים, על השגות וכו'. אלא שבעקבות החורבן קרתה תקלה מצערת, ונכנסו רעיונות זרים לתוך היהדות ושינו אותה, ורעיונות אלו גרמו וגורמים לתקלות עד היום.

בתחילת ההיסטוריה היהודית הכל היה פשוט וברור. האמונה היהודית התבססה רק על הנבואה, על המפגש החי עם אלוהים, על הידע הרוחני הקדוש שהתקבל מהנביאים ומן השמים.

החל מתקופת החשמונאים, הפילוסופיה היוונית התחילה לחדור ליהדות. חכמי ישראל נלחמו נגד זה במשך מאות שנים, מתקופת החשמונאים ועד הגאונים.

עם הזמן האיסלאם והנצרות התחזקו עם הפילוסופיה החדשה, והיהדות הגיעה לנקודת שפל. הבעיות שהיו: רדיפות קשות מהנוצרים, מצב כלכלי רפוי בגלות, והאיסלאם הפילוסופי שנראה מושך ומתקדם. התוצאה: צעירים יהודים התחילו לעזוב ולהתפתות לאיסלאם.

הרמב"ם הבין שהשיטה הישנה (להתנגד לפילוסופיה) כבר לא עובדת, אז הוא פיתח תוכנית: ללמוד את הפילוסופיה האריסטוטלית לעומק, לשפר אותה ולהוסיף עליה, ולהראות שגם היהדות מסתדרת עם היסודות הפילוסופיים. התוצאה: זה עבד! בזמנו הוא הציל הרבה צעירים יהודים מהתבוללות.

אלא שהפילוסופיה התחזקה יותר ויותר, האמונה הנבואית נדחקה הצידה, ו"השפחה ירשה את גבירתה". למשל, במקום לומר "נשמה" התחילו לומר "שכל עיוני"; במקום מושגים נבואיים השתמשו במושגים פילוסופיים.

ואחרי שהפילוסופיה השתלטה על הדת, קרה משהו שלא צפו: הפילוסופיה עצמה התחילה להיסדק. התגלו חולשות ביסודות שלה, והדור נעשה יותר חי ממשי רוחני ומשל כוחות חיים רבים חוץ מהשכל, בתוצאה הסופית: הדור המודרני נעשה יותר חי חושי חומרי מעשי, הפילוסופיה קרסה, ואיתה גם הדת שהתבססה עליה.

לכן גם הרב קוק בעצמו כותב (באגרות ראי"ה א, עמ' קמט) שהפילוסופיה הנמצאת בספרי המחקר של הראשונים — רוב ההסברות שם "עבר זמנם" והם כבר לא נכונים פילוסופית, כי היסודות של הפילוסופיה שעליהם הם בנויים קרסו.

ובנוסף, הדור החדש אינו בנוי ואינו חי על יסודות פילוסופיים, אלא על מפגש, על חיים ועל מעשים המייצרים קדושה, חוויה, רצון והתגלות אלוהית. כך הוא כותב:

אין כוונתי ללמוד את "האמונות והדעות" לרס"ג, את המורה נבוכים, הכוזרי ודומיהם, כשהם לעצמם, כדי ללמוד את הדעות שבהם, למען ניקח מהם זיין ללחום מלחמתנו. ידעתי גם אני רוב העניינים שבספרים היקרים הללו שעבר זמנם, הרבה מהם באמת נתבטלו מפני שנתבטלו יסודותיהם הפילוסופיות, וחלק גדול מהם, אע"פ שבאמת ראויים הם ללמוד וללמד, מפני שהם רעיונות נצחיים שאינם יכולים להתבטל מפני כל תמורה מדעית שבעולם, אבל העולם נעתק מכל המרחב העיוני הזה מפני שעזב את כל המחשבות הרוחניות, ויבחר לו את חכמת החיים והמעשה תחתם.

למעשה מדריך הרב קוק בהמשך שם, שרק תלמידי חכמים ילמדו ספרים אלו — אבל לא על מנת ללמד אותם ככה כמו שהם, אלא רק כדי לעשות שימוש לראשונים, להבין איך לוקחים יסודות מהחכמה הכללית ומבררים אותם, ואז לעשות אותו דבר עם החכמה הכללית של ימינו, שהתפתחה הרבה מאוד מעבר לפילוסופיה של ימי הביניים.

ולצערנו לפעמים לומדים ומלמדים אותם כאמת גמורה, כאילו היסוד הפילוסופי הרוחני שכתוב שם הוא עיקר היהדות — ההפך בדיוק מכוונת הרב קוק.

מטרת הרמב"ם הייתה להציל ולא לשנות את היהדות

חשוב מאוד להבין מה המטרה של הראשונים שהסבירו את התורה בצורה פילוסופית. מטרת הרמב"ם הייתה להציל, לא לשנות את היהדות. מטרתו הייתה להראות שהיהדות מסתדרת גם עם הפילוסופיה, ולהציל בזה אנשים שנמשכו אחריה — אבל לא להראות שיסודות הפילוסופיה הם יסודות היהדות. זה בוודאי אינו נכון, כי יסודות היהדות הם הנבואה, שכוללת בתוכה הכל, וגם יכולה להתלבש בכלים פילוסופיים, כמו שיכולה בימינו להתלבש בכלים של התפתחות אישית ומוסר. וכך כותב הרב קוק בפנקסי הראי"ה ב', הקדמה:

וראוי להשתמש בכל דבר הממשיך את הלב לפי הזמן, כי זאת היא מלאכת ד'... כן עשה הרמב"ם ז"ל בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם משמרת לתורת השי"ת, אף על פי שבהמשך הזמן התבטל כל יסוד הפילוסופיה היוונית, ודבר אלוהינו יקום לעולם, מכל מקום בזמנו הרבה נפשות הציל...

כמו במשל החקלאי שלא עקר את העשבים השוטים בזמן ואיבד את כל היבול — כך גם היהדות: הפילוסופיה שהייתה אמורה לעזור, בסוף השתלטה והרסה. צריך להיזהר מאוד כשמשתמשים בכלים חיצוניים כדי להגן על הדת, כי הם עלולים להפוך לחזקים יותר מהדת עצמה.

לכן הפתרון אינו להרבות בעוד יותר טיעונים פילוסופיים, אלא להרבות באמונה נבואית המבוססת על מפגש, על התנסות, על חוויה, על התגלות, על קדושה, על זיכוך הרצון — על הרבדים העמוקים ביותר של החיים, שדרכם משיגים אלוקות באמת.

הפילוסופיה מחלישה את היהדות

היהדות השורשית התנ"כית הפשוטה, המבוססת על הנבואה והאמונה, אינה צריכה כלל את המחקר והפילוסופיה על מנת לבסס את מהותה. להפך — היא רק מחלישה את אורה המיוחד. וכשהיא השתמשה בפילוסופיה, זה לא היה בשביל לחזק את היהדות, אלא בשביל להחליש את אורה ולהלביש אותה במושגים שיתאימו למשכילים גויים או למשכילים יהודים שהיו מושפעים מהם, על מנת לעזור להם — כמו אור השמש, שאתה ממעט את אורו על ידי משקפי שמש וכך אתה עוזר לאדם להתחבר אליו. כך כותב הרב קוק באגרת מד:

התכונה הישראלית האמיתית, הקבועה בעמק הנשמה העברית... נקודת אהבת השי"ת, ואהבת שמו ית' דוקא בשם ד' אלהי ישראל. זאת היא התכונה שלנו הקבועה והקיימת, שהיא אינה צריכה לא מחקר ולא פילוסופיה, ולא שום תבלין שבעולם, לקיומה. וכל מה שאנו מרחיבים ומשכללים את הדעה וההכרה (על ידי הפילוסופיה) אינה כ"א כדי ליתן מקום ומרחב לתכונה האלוהית העצמית הזאת, שתתפשט ותתגלה ביותר, וע"י גילוייה החיצונים, שאינם דומים כלל ואינם עולים בערכם לעצם מעלת חזקת ובהירות התכונה הפנימית של אהבת ד' אלוהי ישראל הגנוזה בנו, דווקא מצד קלישותם ומיעוט אורם הננו יכולים להכניסם לפעמים בדבורים הגיוניים, ולהשתתף על ידם עם המצויינים השרידים שבכל הציבור האנושי.

מטרת הפילוסופיה – ניקוי מושגים ולא בניית אמונה

בוודאי שיש כאן מהלך אלוהי עמוק, שדרך הגלות והמהלך הזה התנתקנו מעט מהגילוי האלוהי על מנת להצליח להבין אותו גם בשכל. אבל עדיין הוא לא המטרה הסופית וגם לא התרופה כרגע, אלא בדיוק להפך: צריך היום לחזור להתגלות דרך רצון, אמונה, חיים וקדושה, ולא רק לחכמה של רעיונות מופשטים.

לא סתם הפילוסופיה נכנסה לעולם האנושי ותפסה מקום של כבוד; יש לה תפקיד חשוב מצד ההשגחה האלוהית. מטרת הפילוסופיה היא לנקות ולזכך את המושגים של הקשר שלנו אל אלוהים. חשוב להבין: מי שמנקה את הבגד אינו יכול ליצור בגד, אין לו יכולת לעשות זאת. מכונת הכביסה אף פעם לא תיתן לך בגדים; היא יכולה במקרה הטוב רק לנקות אותם. כמו כן הפילוסופיה יכולה במקרה הטוב רק לנקות לך את האמונה, אבל לא לתת לך אמונה וקשר חי לבורא.

ולכן לא מעט אנשים שנמשכו אליה ולמדו רק אותה, מצאו את עצמם אחרי כמה שנים טובות של לימוד מאוד נקיים מהגשמה — אבל ללא אלוהים, וללא קשר חי, בוער ואישי עם ה' יתברך. כך מתאר הרב קוק במאמרי הראי"ה ב, שיעורים בספר הכוזרי ג:

הפילוסופיה אינה יכולה להבין את עומק האמונה, לפי שהיא חפצה להשיג ולהבין את היותר גבוה מכלל האנושיות, בשכל האנושי המוגבל... הפילוסופיה האמיתית, באה להסיר ולשלול את החיוב האנושי הגס, המעיב על התוכן האלוהי, ובזה היא מפנה מקום לאותו החיוב האמיתי המחויב. ואנו מרגישים כי צדקו עד מאד דברי החכמים, בדור שאחרי הרמב"ם ז"ל, שאמרו "כי כל המבקש את האמונה בספרי הפילוסופיה הוא כאותו המבקש את החיים בבית הקברות".

היהדות בנויה בעיקר על קיום מעשים המקדשים את האדם ומביאים אותו לזיכוך הרצון ולהשגת הטוב האלוהי בחייו, בניגוד לפילוסופיה שיכולה להשפיע רק על מרחב חלקי ממבנה האישיות של האדם — על השכל, שגם הוא אינו עיקר האדם, אלא ליבו ורצונו של האדם הם העיקר המשפיע והמעצב, בבחינת "כל שחכמתו מרובה ממעשיו".

לכן אומר הרב קוק שהפילוסופיה לא יכולה ולא צריכה לבנות לך את האמונה, אלא האמונה וקיום המצוות בפועל — רק הם מעצבים אישיות קדושה ומאמינה במקור הטוב, כי היא חווה את הטוב בתוכה.

ההבדל הענק בין הפילוסופיה ליהדות

נרחיב על כך מעט, כי זה ממש ההבדל התהומי בין היהדות לפילוסופיה.

יש כלל יסודי בנפש האדם: 'האדם יכול לזהות במציאות רק את מה שמפותח בו'.

רוב האנשים חושבים שהכרת המציאות היא עניין שכלי התלוי בשאלה כמה מידע יש לנו על המציאות. לפי גישה זו, כדי להכיר את המציאות בצורה טובה עליי לאסוף כמה שיותר נתונים עליה. אולם האמת היא, שגם כאשר שני אנשים נחשפים לאותה מציאות, כל אחד מהם תופס אותה בצורה שונה, בהתאם לאישיותו ולכישורים הפנימיים שפיתח, ואין זה דבר התלוי במפגש חיצוני בלבד.

המבט הפנימי מגלה שהמציאות שאנו חווים תלויה ביכולת הפנימית שלנו לקלוט אותה. לכן, רק אם האדם מפתח בתוכו את היכולת להבחין בטוב, הוא יוכל לזהות את טוב ה' במציאות, משום שההכרה בטוב אינה רק תוצאה של לימוד שכלי ומחקרי, אלא של כלים פנימיים מתאימים.

לדוגמה, אם נציע לתינוק בן שנתיים סוכרייה על מקל וצ'ק של מיליון דולר, הוא ללא ספק יבחר בסוכרייה. נשאלת השאלה: האם הצ'ק באמת קיים במציאות? התשובה היא כן, אבל במציאות הנפשית של התינוק — הצ'ק אינו קיים כלל. מדוע? משום שכל עוד ערך הכסף אינו מפותח אצלו בנפש, הוא לא מסוגל לראות את המשמעות האמיתית של הצ'ק.

עיקרון זה מבוסס על חוק רוחני-קבלי: 'אין השגה לאור בלי כלי'. כלומר, כל השגת תוכן רוחני תתאפשר רק דרך אמצעי מתאים. למשל, כדי להשיג את אור החירות או העונג בעולם, על האדם לפתח בנפשו את מידת החירות. בלי הכלי הזה הוא לא יראה אותה ויאמר שאין חירות במציאות, ובמובנים רבים הוא יהיה צודק — במציאותו שלו אכן אין חירות.

מפני כך אמר דוד המלך: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'". מדובר במהפכה מחשבתית של ממש — דוד המלך מדגיש את הצורך בחוויה, ב'טעימה' חושית כדי להכיר את טוב ה', ולא רק בהבנה שכלית. כמו שהחוש הגשמי לא יוכל לחוות קור או חום ללא התנסות ישירה, כך גם החושים הרוחניים של האדם לא יתפתחו אלא דרך התנסות מעשית.

רק מעשים טובים הם השער האמיתי להשגות רוחניות

למעשה, תפקיד התורה והמצוות הוא לפתח בנו חושים וכלים רוחניים, על ידי הפיכת אישיותנו לטובה ומיטיבה. רק אישיות טובה ומיטיבה תהווה את הכלי להשגת טובו של ה'.

נמצא, אם כן, שהסדר הנכון מבוסס על עשיית מעשים טובים הנקראים 'מצוות מעשיות'. המעשים מפתחים את החושים הרוחניים שלנו, ומהחושים הרוחניים מתפתח הבירור הרוחני של הכרת הטוב, בדיוק כפי שאמרו כל ישראל: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". לכן מתחילים עם הילד בשמירת תורה ומצוות כבר מגיל צעיר, למרות שאינו מבין לגמרי את מהותן ותכליתן. מתוך העשייה עצמה, הוא זוכה להתפתחות רוחנית שמובילה להכרת הטוב שבמצוות ולגילוי הטוב האלוהי במציאות.

העיקרון החשוב ביותר הוא שהשגת טוב ה' וההתפתחות הרוחנית של האדם אינן תלויות רק בשכל, אלא בעיקר במעשיו הטובים של האדם. ככל שהאדם מרבה במעשים טובים, כך הוא זוכה לחוכמה ולהשגה, שכן המעשים הם הכלים לקבלת אור החוכמה. זהו פשט דברי המשנה: "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו — חוכמתו מתקיימת". כך גם כותב בעל הסולם: "לפי מדתה של מדרגת השוואת הצורה, כן מידת השגתו ברזי תורה".

מכאן למדנו שהשאלה האמיתית איננה "האם יש טוב במציאות?", אלא "מי אתה, ובאילו כלים אתה ניגש לבדוק ולהכיר את המציאות?". ככל שהטוב שבאדם מפותח יותר, כך נבנה בו 'קולטן' רחב יותר, המאפשר לו לראות, לחשוף ולהכיר את מציאות הטוב בעולם.

לכן אדם שיבוא ללא אמון בטוב האלוהי וללא שמירת מצוות בפועל, ורק יחקור בשכלו על מבנה המציאות או על כל מיני רעיונות רוחניים ויפים, או אפילו נכונים בשכלו — הוא ידע הרבה על המציאות, אבל לא יבנה את הקדושה וזיכוך האישיות הפנימית שלו, שלשם היהדות חותרת.

הפילוסופיה בהגדרתה מציעה מזון רוחני רק לשכל האדם ולא לשאר כוחות הנפש שלו, וללא חיוב למעשים טובים וקדושים. לעומתה היהדות מזינה את כלל כוחות הנפש — כולל השכל, אבל גם הרבה מעבר לו: היא מזינה את האמונה, את התקווה, את הרצון, את המידות, את הרגש, את הדמיון, את הרוח, את החומר, את הכל. והכל ברמה פרטית, זוגית, משפחתית, קהילתית, לאומית וקוסמית. וזה היתרון הגדול של היהדות על הפילוסופיה.

לכן אנחנו צריכים קודם כל לחזור ליסודות היהדות, לנבואה, לתנ"ך עצמו, ולראות על מה הוא מדבר ואיך הוא מחנך אותנו. אחר כך נראה מה הקשיים השכליים של הפילוסופיה ואיך לפתור אותם נכון, בלי להרוס את היהדות.

למה התנ"ך מחנך אותנו?

מי שקורא את התנ"ך, הוא מלא בפסוקים שה' יתברך רוצה, חפץ, אוהב, שונא, זוכר, רואה, מרגיש, שמח, מתעצב, מתנחם, משנה תוכניות, יכול לעשות הכל, ומגיב בהתאם למעשי בני האדם. זה המסר של הנבואה! אספתי ממש מעט פסוקים מהתנ"ך רק כדי לבסס טענה זו, אבל המסר הזה חורז את כל התנ"ך כולו, ויש בתנ"ך אלפי מקומות של גילוי רגשות ומידות של ה' כלפי הנבראים ובהתאם למעשי הנבראים. מסר זה אינו חריגה מקומית בפרק נידח, אלא המסר המרכזי של התנ"ך.

בראשית פרק ו, פסוק ו: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".

בראשית פרק יט, פסוק טז: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר".

בראשית פרק לח, פסוק ז: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה".

בראשית פרק ח, פסוק א: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה...".

ישעיה פרק מג, פסוק ד: "מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ".

ישעיה פרק סא, פסוק ח: "כִּי אֲנִי יְהוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם".

ישעיה פרק א, פסוק יד: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא".

ישעיה פרק סב, פסוק ה: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ".

ישעיה פרק סו, פסוק ד: "וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ".

מה היה קשה לפילוסופיה?

לפעמים אפשר לתפוס את אלוהים בצורה נמוכה ומעוותת, ואז להתרחק ממנו. למשל, כתוב בתנ"ך שה' מריח (בראשית פרק ח, כא): "וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם...".

אפשר להבין מכאן שיש לה' אף ממש, והוא גם מן הסתם מקנח את האף, והוא מצונן ואולי חולה לפעמים... בקיצור, אם קוראים את הפסוקים כפשוטם אפשר להגיע לקשר עם ה' מאוד חי, אבל גם מאוד נמוך, ולהפוך אותו לאדם כמונו ממש.

לכן הפילוסופיה באה לנקות, לזכך ולעדן את הקשר שלנו אל אלוהים, ואמרה: כל מה שמיוחס לה' יתברך שהוא אנושי, גשמי, גופני ונמוך — הוא משל ולא אמיתי, אלא רק כדי לעורר אותנו לעבוד אותו, ודיברה תורה כלשון בני אדם.

הכשל הפילוסופי

עד כאן זה מצוין. אבל לפעמים, בכוונה טובה, כשאנחנו באים לנקות בגד עם יותר מדי אקונומיקה, הבגד בעצמו נקרע לגמרי, והמטרה הטובה של הניקוי בסופו של דבר יצרה בגד קרוע שאי אפשר ללבוש אותו. המטרה של הפילוסופיה הייתה לנקות את הקשר לה', אבל היא הגזימה יותר מדי, ובמקום לנקות את המושגים הגשמיים, הגופניים והמוגבלים, היא ניקתה גם את המידות של ה' יתברך, ואמרה שכל המושגים — לא רק הגופניים אלא גם הנפשיים, כמו הרצון, השמחה והעצב — כל אלה פשוט משל ולא נכונים כלפי ה' יתברך, והוא לא משתנה ולא אוהב, ולא מישהו ולא משהו, אלא 'הסיבה הראשונה' או משהו דומה ויבש.

מה שתפיסה זו עשתה לאנושות אין לתאר. מצד אחד היא הצליחה לסלק את ההגשמה הנמוכה מאלוהים ברוב המקומות והדתות. ביהדות היה זה בעיקר הרמב"ם שהכניס אותה, והמטרה הצליחה: היום כמעט בכל המקומות אין יהודי אחד שחושב שלה' יתברך יש ידיים ורגליים ממש. אלא שבחלק מהמקומות המטרה הצליחה מעל המצופה, ויצרה אצל אנשים מסוימים דווקא ריחוק מה' יתברך — ובשביל זה נכתב החיבור הזה.

למה זה יצר ריחוק? כי אם ה' יתברך הוא מעל כל המושגים שלנו, ואסור לומר עליו שהוא אוהב, שונא, עצוב, רוצה ושומע תפילה — אז אין לי יכולת ליצור איתו קשר אמיתי, אינטימי, חי, בוער ומלא תשוקה ואהבה, כמו שהוא בעצמו מצווה אותי לעבוד אותו מתוך אהבה בוערת של כל הלב! (דברים ו, ד) "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ".

המניע האמיתי - שלילת החיסרון

מה מניע אותנו בכל הדיבור כלפיו יתברך שמו? נקודה אחת - שלא לשים שום חיסרון בו יתברך שמו.

עכשיו, שינוי או רגש הוא חיסרון, כי יש בו נזקקות. אז אם אתה בא ואומר שיש בו שינוי או רגש, נתת בו חיסרון; ולכן אתה שולל ממנו את השינוי והרגש. אבל מצד שני יש בחינה מסוימת שיש בה מעלה וחשיבות לשינוי והרגש - ואם תשלול את זה ממנו, נתת בו חיסרון. ממילא אתה חייב לכלול גם את הנקודה הזאת בו, מאותו מניע עצמו שמניע אותך לומר שאין בו שינוי ורגש אנושי. לכן כל מה שאתה אומר כלפיו, אתה צריך לומר גם את הנקודה הזאת.

מספר אחד מגדולי ישראל : "פעם התקשרה אליי סטודנטית מתל אביב. ואמרה: נתנו לי את הטלפון שלך, יש לי שאלה. מה הייתה שאלתה? היא שומעת שיעורים באמונה ואמרו לה שאלוקים שלם בכל מיני שלמויות, ולכן כל מה שהוא בורא את העולם, הוא אינו צריך שום דבר מהעולם.

אמרה לי: זה רוקן לי את כל המוטיבציה ליצור איתו קשר. הכול כאן בית בובות, זה משחק, זה לא באמת נוגע אליו. מה שאני פונה אליו לא מעניין אותו. הוא שלם, הוא אין סוף, הוא לא צריך אף אחד. אז זה קשר חד-צדדי. היא הרגישה קרירות כזאת, וזה כאב לה מאוד.

אמרתי לה: שמעת על רבי אריה לוין? אמרה לי: כן, קראתי את הספר עליו.

אמרתי לה: רבי אריה לוין היה כולו טוב, כולו אוהב, כולו אכפתי. זה נראה לך דבר בעל שבח ומעלה? אמרה לי: בטח.

אמרתי לה: לא ייתכן שאלוקים, שהוא שלם בכל מיני שלמויות, יהיה חסר לו את התכונות של רבי אריה לוין. זה לא ייתכן.

אמרה: אבל זה סותר את מה שאמרו לי.

אמרתי לה: בואי נבין. אנחנו רצינו לומר שהבריאה אינה פועלת בו שום דבר, כי רצינו להוציא ממנו כל חיסרון. אבל אם מתוך נקודת המוטיבציה הזאת שמנו עליו חיסרון אחר - מה הועילו חכמים בתקנתם?

ולכן אנחנו צריכים לשלול את החיסרון, ולשלול את החיסרון שנובע משלילת החיסרון. מצד אחד הוא אינו צריך, ומצד שני הוא כן צריך. הקדוש ברוך הוא הכול יכול. הוא יכול גם להיות צריך, ואוהב, ואכפתי, לכן כתוב : "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא,טו) כל הנטייה לבוא ולפאר ולרומם אותו על ידי אותן בחינות ששוללות ממנו את השינוי - אם היא מייצרת אותה נקודת ריחוק וקרירות וניכור חלילה, אז בפעולה הזאת עצמה שמת בו חיסרון.

ולכן אתה מוכרח, מאותה נקודת מוטיבציה עצמה, לייחס לו גם את כל אותם דברים יקרים שיקרים אצלנו. כמו רחמים - הרי רחמים הם התפעלות, והתפעלות היא חיסרון, ולכאורה אינך יכול לייחס זאת אליו; וכן כל התארים החיוביים - שהוא אוהב ואכפתי, וכן שינוי רצון. את כל הבחינות האלה אתה מוכרח שלא לשלול את ערכן ממנו יתברך שמו, כשם שאינך שולל ממנו את הבחינות האחרות. והוא נושא ההפכים, והכול כלול בתוכו"

עד כאן הסיפור.

איך לעשות זאת? את זה נכתוב בהמשך בשער השני והשלישי..

הפתרון המצוי

לפעמים תלמידים מסתבכים עם קשר יבש כזה מול אלוהים, וניגשים לרב לשאול אותו. בכללי יש שתי אפשרויות:

א. ברוך ה', הרב חי ובוער לה', ואומר לו שזה לא נכון, וה' ממש אוהב אותו, וזה שטויות של פילוסופיה ואין להאמין להן. החיסרון בתשובה זו הוא שהתלמיד שומע את הגישה ההפוכה גם מרבנים מסוימים, והיא גם כתובה בחלק מספרי האמונה, וגם פילוסופית היא מסתדרת לו בשכל — שה' מעל כל הגדרה. ולכן לפעמים זה מספק אותו, ולפעמים, אם הוא תלמיד מעט חכם, הוא פשוט לא מקבל את דברי הרב וממשיך להאמין בזה.

ב. אבל לפעמים הרב נותן לו פתרון אחר: הוא אומר לו שהוא צריך להבדיל בין לימוד התורה לבין החיים עצמם. הפתרון הזה לא מחזיק במציאות! לחנך תלמיד שבאמת הטהורה והצרופה ה' הוא מעל כל המושגים שלנו, ואין לו שינוי רצון, והוא לא שמח ולא עצוב ולא אוהב אותך — אבל כל זה רק בלימוד, ובחיים עצמם ובתפילה עצמה תשכח מזה ותנסה לחיות כאילו הכל אמיתי — ההדרכה הזו היא סכנה רוחנית. זה מביא חילון כפשוטו. ואני כותב את השורות הללו מתוך שיחות עם תלמידים שכפרו או שכמעט כפרו, ובוודאי התקררו בעבודת ה' והפסיקו להתפלל בכוונה בגלל הדרכות כאלו.

וכפי שכתבתי במבוא, פגשתי לא מעט בחורים שנכנסו לישיבה עם אלוהים שהוא אבא שאוהב אותם, ויצאו ממנה יודעים לצטט מקורות שה' לא באמת רואה אותם, ולא באמת אוהב אותם, ולא באמת שומע את תפילתם. אין דבר מכאיב מזה: שדווקא לימודי האמונה, שאליהם הם ברחו מן התאוות והספקות, הם שיציבו אותם מול מערכת סטטית ויבשה שאינה מודעת לכאב של המסע הרוחני שלהם.

האמת היא שיש מקומות בפילוסופיה הכללית, וגם בחלק מספרי האמונה העוסקים יותר בחקירות שכליות, שיש בהם הדרכות כאלה. אבל צריך ללמוד אותם נכון ולהעמיק יותר בלימודי אמונה, עד שנצליח לבסס את הקשר החי והבוער שלנו למלך, מבלי לגרוע מאומה מהשכל או מהדבקות האלוקית שלנו בה' יתברך.

נשמות של ארץ ישראל

לא סתם בלימודי אמונה לאורך הגלות הסברים פילוסופיים כאלו הצליחו להחזיק מעט, ועכשיו בארץ ישראל זה לא מחזיק. היהדות בארץ ישראל מבוססת על נבואה ועל מפגש חי עם ה' יתברך, וככל שהגאולה מתקדמת, הנשמות שבאות לעולם אינן יכולות להזין את עצמן רק על השכל המופשט. ולכן, כשחוזרים לארץ, הסברים פילוסופיים קרים לא יחזיקו ולא יצליחו למלא את הנפשות העוצמתיות של דור הגאולה.

הסכנה של הציונות הדתית

משיחות ארוכות שהיו לי עם רבנים בכל המגזרים, נראה שהציבור הדתי-לאומי סובל ממחלה רוחנית זו הכי הרבה.

אצל החרדים הליטאים ההשקפה המרכזית היא הרמח"ל ודומיו, ואין כל כך עיסוק פילוסופי — ודאי לא בצורה מרכזית.

אצל החסידים בוודאי שאין לימוד כזה; להפך, יש התנגדות ללימודי מחקר, אמונה ופילוסופיה.

אצל חב"ד יש דגש מאוד גדול על קשר חי, על אלוקות, על השגות רוחניות ומעשיות, בוודאי בדור האחרון שהחסידות נעשתה יותר מעשית, כך שאהבת ה' מאוד מדוברת, וגם אם הם עוסקים בסוגיות הללו זה בטל ברוב בתפיסה הכללית.

אצל ברסלב אין עיסוק כלל בסוגיה זו, היא אפילו לא מתחילה.

ואצל המסורתיים זה לא מתחיל: המסורתי חי בתפיסה הפשוטה שיש ה' והוא אוהב אותו ושמח בו, וברוב הפעמים אין לו כלל שאלה על כך.

הציבור היחיד שלומד ברצינות את ספרי המחקר שהכניסו את הפילוסופיה ליהדות הוא הדתי-לאומי. הזרם התורני של ציבור זה — הרבנים ובחורי הישיבות — לומדים אותם בצורה חזקה מאוד, ותפיסות אלו מחלחלות לכלל הציבור.

לכן יוצא לנו שאצל ציבור זה אנחנו עלולים לראות חולשה גדולה בקשר החי והבוער למלך שאוהב אותך ומחכה לעבודה הרוחנית שלך ושמח בה. בוודאי שבכל ציבור יש יוצאי דופן, וזה יותר מורכב, ותפיסה זו אפשר למצוא מעט גם במקומות אחרים — אבל נראה שזו התמונה הכללית. ולכן ציבור זה צריך יותר ללמוד את הסוגייה הזו, על מנת להבין אותה נכון, כך שתעצים אצלו את עבודת ה' ולא תחליש אותה.

שער שני – ה' ממש אוהב אותך

ה' באמת אוהב אותך!

שאלה: האם ה' באמת אוהב אותי? האם הוא זקוק לאהבה שלי? ולמה בכלל חשוב לו שאשבח אותו בתפילה? האם הוא זקוק לשבח שלי?

תשובה: אנו מייחסים לבורא פעולות ותיאורים כמו: 'אב הרחמן', 'ארך אפיים', 'בורא', 'יוצר', 'עושה', 'מיטיב' ועוד. גדולי ישראל עסקו בשאלה: למי אנו מתכוונים כשאנו משתמשים בשמות אלו? האם אנו מתייחסים לה' עצמו כרחמן, או שמא הוא פועל פעולה של רחמנות, בעוד הוא עצמו למעלה מכל המושגים הללו?

לכאורה, מה הבעיה לומר שהבורא רחמן? כדי להבין זאת, יש לעמוד על הנקודה שהטרידה את חז"ל כשעסקו בשאלה זו.

הקושי הפילוסופי לומר 'ה' אוהב אותי'

לומר על הבורא מהן תכונותיו — זהו עניין מורכב מכמה צדדים:

הנברא מוגבל וחלקי, ולכן איך יוכל להבין מהו הבורא האין-סופי ולאפיין אותו? זה כמו שנמלה, שגם היא יצור 'נברא', תנסה להגדיר מהו האדם. קל וחומר שנברא אינו יכול להגדיר את הבורא.

על שאלה זו אפשר להשיב בפשיטות, שאנחנו לא הגדרנו כלום, וה' יתברך בעצמו גילה לנו את מידותיו וכינוייו בתורה ובנביאים.

אבל יש מורכבות גדולה יותר.

אם אתה מתאר את הבורא כבעל תכונות מסוימות, כמו רחמן וגיבור, ופעם הוא מרחם ופעם הוא מתגבר — אתה למעשה אומר שהוא משתנה, וכל שינוי נובע מחיסרון, שכן התנועה והשינוי באים למלא חיסרון זה. למשל, אני הולך למסעדה כי אני רעב, אני שותה כי אני צמא, ואני הולך לשירותים כי יש בי צורך פיזיולוגי. כלומר, כל תנועה נובעת מצורך ומחיסרון הקיימים בי, ואני מתנועע ומשתנה כדי להשלים אותם.

אך מי שאין בו שום חיסרון, כמו הבורא, אינו זקוק לשום תנועה ושינוי. ולכן חלילה לומר שיש בבורא שינוי או תנועה, כי זה רומז על חיסרון שקיים בו, וחלילה לחשוב כך על הבורא, שכן הוא שלם ואינו חסר דבר.

התירוץ הפילוסופי

לכן יש מגדולי ישראל שאמרו שכל התיאורים שאנו משתמשים בהם כדי לתאר את הבורא הם רק על דרך השלילה. כלומר, אנו מתארים מה הוא לא, ולא מה הוא כן. למשל, אנו משיגים שהבורא איננו בעל גוף וחומר, ולכן אנו אומרים שהוא 'לא גשמי' או 'לא מוגבל', ולכן נקרא לו "אין סוף" — אך לא נייחס לו תכונות חיוביות. עיקר מי שביטא בחריפות דעה זו הוא הרמב"ם, ויש מגדולי ישראל שהצטרפו אליו, כמו הכוזרי, חובות הלבבות, בעל העיקרים ואחרים.

לעומתם, רס"ג טוען שכאשר אנו רואים עולם מלא חיים וחוכמה עמוקה, לא ייתכן שמי שיצר את העולם הזה עם התכונות המופלאות הללו — לא יהיו לו עצמו התכונות הנגזרות מן הפעולה הזו. לכן, גם לפי פשוטם של דברי הנביאים וגם לפי השכל, יש לפחות שלושה תארים שאפשר לייחס לבורא: כדי לברוא עולם מסודר וחי, חייבת להיות לו היכולת ליצור אותו, החוכמה להבין איך לעשות זאת, והחיוּת כדי להעניק חיים לנבראים. לפיכך, לפי רס"ג, אפשר לומר שהבורא עצמו הוא יכול, חכם וחי.

המהר"ל ומקובלים נוספים, כמו הרמ"ק ועוד מקובלים שהיו מושפעים מאוד מהפילוסופיה, תירצו שכל התארים הללו מתארים את המידות של הבורא, שהן פעולותיו, והשינוי נעשה בהן ולא בבורא עצמו, ולכן אין בעיה לומר שיש בהן שינוי.

לסיכום, יש כאן ג' תשובות לשאלת שינוי התארים של הבורא:

א. אין לו עצמו שום תיאור חיובי.

ב. יש לו עצמו רק קצת תארים.

ג. כל התארים הם בפעולותיו/מידותיו.

עם זאת, לאחר כל התשובות הללו אנחנו עדיין נתקלים בבעיה קיומית:

א. המוטיבציה שלנו כנבראים היא תמיד להיות בקשר חי ואמיתי עם מקור חיינו, ולא רק עם פעולותיו.

ב. לא ייתכן לומר שכל המעלות של הרגשת הזולת, של קשר ורגישות, הקיימות אצל האנשים הטובים ביותר, כמו ר' אריה לוין, אינן קיימות בבורא — שהרי הוא המקור לכל הטוב בעולם! ולא ייתכן פילוסופית לשלול ממנו את הטוב הזה.

אם כן, אנחנו בבעיה: או שנאמר שהבורא רוצה אותנו ואוהב אותנו, ולכן הוא משתנה וחסר; או שנאמר שהוא פועל פעולה של אהבה, אך הוא בעצמו איננו משתנה ולא באמת מרגיש אהבה כלפינו. ולפי ההבנה הזו יוצא שהבורא לא באמת אוהב אותנו או רוצה בנו, אלא שכל מה שנאמר בתורה הוא רק ביטוי לפעולה של אהבה או רצון, אבל הוא בעצמו מעל לכל גדר ותכונה. כך יוצא שיש נתק בין הבורא לבין פעולותיו — נתק שמוליד עצבות אצל הנברא, שאינו יכול לומר שה' באמת אוהב אותו ורצה לברוא אותו.

הפתרון על פי פנימיות התורה

כדי לפתור את הבעיה הפילוסופית הזו בצורה נכונה, וגם לשמור על קשר חי ובוער עם ה' יתברך, ניתן שתי תשובות. התשובה הראשונה היא תשובתו של הרמח"ל. התשובה השנייה היא תשובת האר"י הקדוש והרב קוק.

ה' רצה לאהוב אותך

התשובה הראשונה היא של הרמח"ל. בהקדמה חשובה מאוד מלמד הרמח"ל שהבורא אינו מחויב בשום דבר, אלא שהוא רצה להתגלות בצורה מסוימת, ולכן כל הדיבורים והתארים שלנו מתייחסים לאופן שבו הוא בחר להתגלות אלינו. לפיכך אין כאן בעיה של שינוי המורה על חיסרון, כי זה לא עצמי בבורא אלא רצוני.

הסבר: זה כמו מיליונר שרוצה לקנות עבורו חצי מנת פלאפל. למרות שמדובר במנה זולה, המעשה הזה לא מעיד על חיסרון במידת היכולת של העשיר, מפני שקניית המנה אינה משקפת את יכולתו של העשיר אלא את רצונו. וכמו שאני לא מסביר את קניית המנה הזולה של העשיר בגלל חיסרון, שאין לו כסף, אלא בגלל סיבה מוסרית עליונה — למשל שהוא רוצה לקנות חצי מנה לעני רזה שלא יכול לאכול יותר — ולכן אין ללמוד ממה שמתרחש בקניית המנה על חסרונו של העשיר, אלא על רצונו הטוב.

כך גם הפעולות של הבורא והשינויים בהן: הם לא נובעים משינוי של חיסרון להשלמה שלו עצמו, אלא השינוי נובע מרצונו להתגלות בצורה של שינוי, כדי לאפשר התאמה למעשה האדם, ועל ידי כך לשתף את האדם בתיקון העולם. יוצא מזה שהשינוי בבורא לא רק שאינו חיסרון, אלא הוא יתרון וחלק מהשלמות של ה' יתברך.

ה' אוהב אותך! אבל אהבה מושלמת

התשובה השנייה היא של האר"י הקדוש ושל הרב קוק ביחד. על מנת להבין את התשובה יש להבין את סוד בריאת העולם, כי שם נוצר הקשר והיחס בין ה' יתברך בעצמו לבין מידותיו הטובות, שאיתן הוא מנהיג אותנו.

האריז"ל מתאר את בריאת העולם כך: שהקב"ה, המכונה 'אין סוף', צמצם את עצמו והשאיר חלל ריק ממנו, ולאחר מכן הכניס לתוכו קו דק של אור ממנו, ובאמצעותו הוא מנהיג אותנו. בלי להיכנס לעומק העניין, תיאור זה יכול לשפוך אור על סוגייתנו, כי המשמעות של דבריו היא שהקו, המבטא את התגלות הבורא אלינו, אינו כפי שהוא ב'אין סוף', אלא הוא מופיע את האור האלוהי בעולמנו בצורה שונה ומוגבלת.

המשמעות היא שהתארים החיוביים (שאותם הראשונים שללו ב'אין סוף') מופיעים אצלנו בעולם המוגבל ומקבלים גבול ושינוי. למשל, האהבה האין-סופית המופיעה ב'אין סוף' בצורתה המושלמת, כשהיא נמשכת לתוך החלל, היא מקבלת גבולות וחסרונות. בהמשך היא אף מתעוותת, ולכן האהבה כפי שאנו מכירים אותה בעולם שלנו אינה האהבה האלוהית כפי שהיא ב'אין סוף'. האהבה כפי שאנו מכירים אותה נוצרה רק לאחר חדירת הקו לתוך החלל הפנוי. לכן, כשבאים לדבר על הבורא עצמו, יש לשלול ממנו כל גבול וחיסרון.

על גבי אמת זו בונה הרב קוק את היחס הנכון לתארים של ה' יתברך ואת הקשר בינינו לבינו.

הרב קוק מסביר שתפיסת הרמב"ם, לפיה קרבת אלוהים מושגת בדרך השלילה, אינה יכולה להחיות את האדם, כי האדם שמח רק מהכרה חיובית. האדם אינו שמח מעצם העובדה שהוא 'לא רחוק מארוסתו', אלא הוא שמח מעצם המפגש והשיח איתה.

לכן, אומר הרב קוק, הרמב"ם הסביר כיצד ניתן להשיג קניין חיובי והתקרבות להשגה חיובית על ידי דרך השלילה — של מה לא שייך לגבי הבורא — אך ההשגה הזו מתאימה ליחידי סגולה כמו הרמב"ם. רוב בני האדם זקוקים לתפיסה חיובית במובנה הפשוט: שה' אוהב אותם ממש ורוצה בהם, כפי שמובא בפשט הכתובים.

לכן הרב קוק מבאר שאפשר להתקרב לאלוהים גם באמצעות תארים חיוביים, ללא כל בעיה מחשבתית של ייחוס חיסרון או שינוי באין סוף, וזאת בתנאי שמבינים שה' בעצמו הוא שלמות אין-סופית ללא כל חיסרון.

אבל לשלול ממנו שלמות מסוימת, כגון אהבה, טוב ורצון — זה בעצמו חיסרון. לכן באמת צריכים לומר שכל המידות הטובות הללו, כגון אהבה, רצון וטוב, אכן נמצאות אצלו, אך בצורתן השלמה וללא כל גבול או חיסרון.

למשל, אהבה אצלנו בדרך כלל היא מוגבלת ותלויה בהמון גורמים ומשתנה, והיא כוללת אצלנו בדרך כלל גם נזקקוּת מסוימת, והיא גם דורשת גבולות. אך אצל הבורא בעצמו האהבה היא ללא גבול וללא שום ממד של נזקקוּת.

לכן אפשר לדבר על הבורא ולומר שהוא 'אוהב', שהוא 'רצה להיטיב', ועוד שאר תארים חיוביים — אך בתנאי שמבינים שכל מה שאנחנו מתארים מופיע אצל הבורא כאהבה וכטוב ללא גבולות וללא חסרונות כלל.

אם כן, הרב קוק מלמד אותנו יסוד בעבודת ה'! הוא מלמד שהרמב"ם חינך שעל מנת להתקרב לאלוהים צריך לדעת שעליו עצמו אי אפשר לומר כלום, וכל מה שאנחנו אומרים — שה' אוהב אותי ושה' שמח בי — זה הכל 'משל' כדי לחנך אותנו, אבל באמת, בצורה פילוסופית טהורה, זה לא נכון. ולא מעט רבנים ואנשים חיים מתפיסה זו.

על תפיסה זו אומר הרב קוק שהיא לא יכולה להחיות את הרוב המוחלט של האנשים, ואנחנו צריכים לחנך בדיוק להפך: ללמד שקרבת אלוהים צריכה להיות מושתתת על קשר ועל מידות חיוביות. הכוונה לומר שהוא אוהב אותי, שהוא משגיח, חכם וטוב — ולא רק לומר מה הוא לא. וצריך להסביר את זה בצורה פילוסופית טהורה, שגם תהיה נקייה מהגשמת האל, וגם תהיה חיובית ומביאה לקשר חי ובוער עם ה' יתברך.

איך עושים את זה? מסבירים שכל הבעיה לומר על ה' תארים כמו 'ה' אוהב' היא מפני שיש בתארים נמיכות מסוימת והשפלה, כגון נזקקות באהבה. ולכן צריך להסביר שהכל קיים אצלו רק בצורה המושלמת. ולכן בוודאי ה' אוהב אותי — אבל אהבה מושלמת ולא אהבה אינטרסנטית. ובוודאי שה' מרגיש את כל הכאבים שלי — אבל לא ברגש שמפרק לאדם את הלב ומעורר חרדות, אלא ברגש אמיתי וטהור ששותף איתך בכאב. ובוודאי שזה נכון, כי זה חלק מהשלמות שלו.

לכן אומר הרב קוק שמותר לומר על ה' יתברך בעצמו את כל הטוב שאנחנו מכירים, כגון שה' חכם, אוהב, משגיח, רוצה ושמח ועוד — אבל לכוון בזה שהטוב אצלו הוא רק בצורה המושלמת שלו, ולא כמו שמופיע אצלנו בצורה מוגבלת וחסרה. ובכך אנחנו מגיעים לשיא הפילוסופיה הטהורה, ומצד שני גם מאפשרים קרבת אלוהים חיה ובוערת, ועומדים בקשר מול ה' שאוהב, שומע, משגיח ומרגיש אותך!

וכך כותב הרב קוק בשמונה קבצים, קובץ א, שסג:

הרמב"ם העיר (חינך) להיות שמח מידיעה נוספת בשלילה של תארי האלוהות, ולדעת שעל ידי ההוספה של הידיעה השלילית, עולה הוא היודע במעלה של קרבת אלוהים.

אמנם, כדי להרבות שמחת דעת אלוהים בעולם, כדי לעשות את הקנין הנשגב הזה לקניין פופולרי, צריכים אנחנו להפוך את המידה, לבא לדעת אלוהים דווקא על ידי ציורים חיוביים, והציורים החיוביים יהיו בתכלית האמת, לא פחות, ועוד יותר מהציורים השליליים.

(איך?) תוכן הדבר הוא, שכשם שיש לנו משפט נכון לומר על המון תארים ודוגמאות, שבחוק האל הנם משוללים, מפני שהם לגבי שלמות האין סופית פעוטים וכלא נחשבים, צרים ומוגבלים,

כן יש לנו לומר, שכל ענין לא יש, מה שאינו נמצא בחוק השלמות האלוהית, וכל התארים שהם מוגבלים, או תוארי חסרון כשהם לעצמם, החיסרון שלהם הוא תלוי בפרטיותם, בהתבודדותם לעצמם, אבל בשלמות האלוהית, שהכל יוכל וכוללם יחד, הכל הוא מתעלה.

אם כן, מה שאנו צריכים לשלול הוא רק את ההגבלה ואת הפרטיות שבתואר, שהם בעצם ההעדר שלו, שהם מביאים לידי עצבון.

אבל התיאור מצד עצם היש הטוב שבו, הוא עולה למעלה להעשיר את מדענו האלוהי. ובזה יוכלו כל הלבבות להתקרב לדעת ד' ברוח של שמחה, השורה על חדוות העושר ורב הקניינים, בשמחה ובטוב לב מרוב כל.

שער שלישי – שינוי רצון הבורא בתפילה

פעולת התפילה חשובה מאוד, כמו שאמרו חכמים: "ולואי יתפלל האדם כל היום כולו", והיא בהחלט "גרעין וזמן ופריו". המציאות הגבוהה ביותר היא העמידה לפני ה' וההתקשרות וההידבקות בו כפשוטו. זוהי מטרת חיינו.

הקושי של הפילוסופים על התפילה

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשאלה הכבדה שהתפילה מעלה: איך אפשר לבקש מה' שימלא את בקשתי, הרי כביכול אנחנו משנים את רצון ה'? לפני שביקשתי, ה' נתן לי פרנסה בכמות מסוימת, ולאחר התפילה הוא נתן לי יותר — האם יש שינוי ברצון הבורא?

לכאורה היינו יכולים לומר שכן, אנחנו משנים את הבורא — ומה הבעיה בכך? אולם אנו יודעים שכל שינוי נובע מאיזה חיסרון שהתנועה והשינוי באים להשלים אותו.

לדוגמה, אדם הולך למסעדה כי הוא רעב, שותה מים כי הוא צמא, והולך לשירותים בשל צורך פיזיולוגי. אם כן, כל תנועה נובעת מצורך ומחיסרון הקיימים בי, שהתנועה באה להשלים אותם. ומי שאין בו שום חיסרון, אינו צריך שום תנועה ושינוי. לכן חלילה לומר שיש בבורא שינוי ותנועה, כי זה מלמד על חיסרון שיש בו — וחס ושלום לומר על הבורא שהוא חסר!

הקושי בתשובות הרגילות

תשובות רבות הוצעו להתמודדות עם קושיה זו. אחת התשובות הנפוצות טוענת שכל השינוי מתרחש בנבראים בלבד, ולא בקב"ה עצמו.

לפי תפיסה זו, ה' דומה לשמש המאירה תמיד, ללא הפסקה וללא שינוי. התפילה, מבחינתנו, היא כמו פתיחת הווילונות — היא מאפשרת לנו לקבל יותר מן האור שכבר זורח. השמש לא משתנה בין אם הווילונות פתוחים ובין אם הם סגורים; השינוי איננו במקור האור, אלא במקבל. כך גם בתפילה: לא הקב"ה משתנה, אלא האדם שמתקרב, נפתח ומוכן יותר לקלוט את השפע האלוהי.

עם זאת, תשובה זו אינה פשוטה, משום שהשמש אינה יודעת ואינה מעוניינת בכך שאני אפתח את הווילון, וודאי שאין לה 'נחת רוח' מכך שאני מקבל ממנה אור רב יותר. וזהו פלא גדול לומר כך על ה' — הרי לפי זה במה שונה אלוהי ישראל מאלוהי הפילוסופים, שאין לו רצון כלל?

אחרים הסבירו שהשינוי לא נעשה באדם עצמו בלבד, אלא שמכיוון שהאדם קשור במציאות כולה, כאשר רצונו מתעלה — העולם מתעלה עימו, ועל ידי זה המציאות כולה מקבלת יותר שפע. אולם גם אמירה זו אינה מובנת במלואה, כי אז ה' נשאר כמו 'שמש סטטית' שאינה מודעת לשינוי האדם או לשינוי המציאות כולה, והשאלה עדיין נותרת ללא פתרון.

אומנם נכון שפעולת התפילה מגבירה את רצון האדם ומטהרת אותו, בכך שהיא מכוונת את רצונותיו לרצונות האלוהיים. וכמו כן ודאי שהתפילה גם מעלה את המציאות כולה, וגם מקנה לרצון האדם — שהוא ענף מהרצון האלוהי — את התכונות האלוהיות. אבל אחרי הכל, השאלה עדיין קיימת: מה קורה עם ה' בעצמו? האם הוא שומע את התפילה שלי? האם מתחולל משהו מחוץ למציאות של האדם המתפלל? האם התפילה היא סוג של 'מדיטציה רוחנית' מול ה' יתברך, או שהקב"ה באמת "שומע תפילה" במובן הפשוט ביותר?

אם נרחיב את השאלה, נתבונן שוב במשל השמש והאור. ביחס בין האדם לבין השמש, אין האדם צריך לפנות אל השמש כדי לקבל יותר אור, אלא הוא פשוט צריך לפתוח את החלונות. במובן הזה, אם נשוב אל הנמשל, נגלה שהלשון של התפילה לכאורה כלל אינה מדויקת.

בתפילה אנו פונים לה' ואומרים: "סלח לנו", "רפאנו", "השיבה שופטינו" ועוד. אם כל השינוי היה נעשה רק בנו, אנשי כנסת הגדולה היו מנסחים את התפילה בצורה שונה, כמו: "אנחנו רוצים יותר משפט" או "אנחנו רוצים יותר רפואה" — ולא כפנייה ממשית אל הבורא!

הקושי הקיומי הגדול בהפרדת הרשויות

יש מי שכתב, על פי דברי חז"ל, ש"זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד". כלומר, בזמן הלימוד המחשבה שלנו מכוונת להבנת האמת השכלית, ואילו בזמן התפילה עלינו לעבוד עם הרגש ולא להתעסק בחקירות שכליות.

התפיסה הזו מעלה מייד שאלה: איך ייתכן שבתפילה נשכח את האמת ונצליח להתרגש ולבכות מול 'שמש סטטית' שאינה מודעת לכל התהליך ואינה משתנה כלל? ככל שננסה להתרגש מול אותה ישות בלתי משתנה ולהעלות את עצמנו ואת המציאות כולה, הדבר נעשה קשה, והתפילה הולכת ומתייבשת!

התשובה הגאונית של הרב קוק

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנה שאופי החיים שלנו, הנבראים, שונה לחלוטין מאופי החיים של הבורא.

נניח שכיסא היה מנסה להבין את אופי החיים של הנגר שבנה אותו. הכיסא היה עשוי לחשוב: "אם לי יש רגל מעץ, וכששופכים עליה מים היא מתנפחת, ושמעתי שגם לנגר יש רגל — אז כנראה שהנגר לא מתקלח, כי הוא ודאי לא ירצה שרגליו יתנפחו".

ההיסק השכלי הזה שגוי מלכתחילה, משום שהכיסא השליך מהטבע שלו על הטבע של הנגר. אומנם נכון שגם לנגר יש רגל, אך זו רגל שונה בתכלית מהרגל של הכיסא. לכן אין להקיש ממבנה הכיסא על אישיותו של הנגר, על אף שלשניהם יש רגליים.

כך גם בענייננו: לנו יש רצון מוגבל הנובע מחיסרון, ובאמת גם לבורא יש רצון — אך הרצון של הבורא אינו דומה לרצוננו. זהו רצון אחר לחלוטין! הוא לא נובע מחיסרון ולא שייך בו שינוי. הוא פשוט חי במושגים אחרים לגמרי מהמושגים שלנו. אם הכיסא ישאל איזה סוג ריפוד יש לנגר, נענה לו: "אין לו ריפוד". ואם הוא יקשה: "הרי חייב להיות לו ריפוד, ולכל הפחות ריפוד יקר מזהב!" — נמשיך ונענה לו: "לא! הנגר אינו חי במושגים שלך. הוא יצר אותך והוא לא כפוף לגדרים שלך. הוא פשוט מעליהם".

וכך כותב הרב קוק בשמונה קבצים ז, מא:

מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע, אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסוד חוקי הזמן והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד, וחלק לכל, או גם עבר מאוחר לעתיד, וחלק גדול מהכל, קו אלכסון של מרובע שווה או קצר מקו הישר, כל אלה הן מניעות מוכרחות רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח... (אבל) כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין מניעה, אמנם אין גם שפה ולשון, דיבור והגיון, שאלה וערך, כי אין למעלה מכל הערך שממנו לקוח כל אוצר הביטוי הרוחני שלנו שום תיאור, לא למציאות ולא לחדלון, לא לערך ולא לדימוי, לא לשיווי ולא לבלתי שיווי.

בהבנה הפשוטה הזו, כל שאלת השינוי בבורא בעקבות התפילה נופלת מיסודה. ההנחה הסמויה הייתה שאם יש בבורא שינוי ותנועה, זה חייב לנבוע מחיסרון אצלו. הנחה זו מכניסה את הבורא למושגים של הנבראים, משום שרק אצל הנבראים כל רצון ותנועה נובעים מחיסרון — אך מי אמר שאצל ה' יתברך זה כך?

אומר הרב קוק: כיוון שהתפילה מגיעה עד 'אין סוף', עד הבורא עצמו, כמו שנאמר "אליו ולא למידותיו", אז אין כל בעיה לומר שכל השינויים והשפע נובעים ונמשכים מה' עצמו, ושאצלו השינויים אינם נובעים מחיסרון אלא בנויים בצורה אחרת של שלמות מיוחדת — שלמות שאינה קיימת בנבראים.

ממש כמו שלמדנו בשער הקודם, שאהבת ה' כפי שמופיעה אצלו אינה מחיסרון אלא משלמות. ולכן לא שייכות אצלו כל המניעות השכליות של הפילוסופיה על שינוי או בלתי שינוי, כי הוא עצמו "למעלה משינוי ושיווי".

בדרך זו אנחנו שומרים על שלמותו של ה' גם בצורה הפילוסופית הטהורה ביותר, ובמקביל מקיימים שיחה אמיתית וכנה עימו, מבלי להוציא אותו חלילה מעבודת התפילה שלנו. ובעיקר — בהסבר זה איננו מכניסים אותו לתוך המושגים הצרים שלנו, ובכך מקטינים אותו עוד יותר.

לכן, איך ייתכן שלבורא יש רצון שמשתנה והוא אינו חסר? בדיוק כמו שיכולה להיות לנגר רגל שלא מתנפחת במים — מפני שאצל הנגר ישנם מושגים אחרים.

יש להבין שעיקרון מחשבתי זה לא עונה רק על שאלת התפילה, אלא גם על רבות מהשאלות באמונה, כגון: מה היה לפני בריאת העולם? מה היה חסר לבורא שהוא נזקק לברוא את העולם? ומה יהיה אחרי קיום העולם? כל השאלות הללו מבוססות על לקיחת מושגים של נבראים, כמו 'צורך', 'חיסרון', 'לפני' ו'אחרי', והשלכתם על הבורא, שהוא מעל למושגים הללו.

נתפלל שנזכה כולנו להרגיש בתפילותינו כאילו אנו מדברים איש אל רעהו, ולחוש באמת שה' "שומע תפילה". מתוך תחושה זו נוכל להפנים שלא כל עניין במציאות — ובוודאי שלא במציאות הרוחנית — ניתן להבנה שכלית, במיוחד כאשר מדובר בעניינים שמעבר לתבניות החשיבה המוגבלות שלנו. ויהי רצון שה' יאיר את עינינו בתורתו ובתפילתו. אמן ואמן!

הִתְפַּתְּחוּת אִישִׁית יְהוּדִית - פניני אמונה

אלוהים -אבא אוהב או שלמות מנותקת?

מבוא והקדמה