שבעת הגישות למה היה שואה?

הגישות השונות להסבר השואה ודחייתן:

גישה א': אין אלוהים ואין השגחה לכן היה שואה. גישה זו טוענת כי אירועי השואה סותרים את קיומו של אל רחמן וכל-יכול, ולכן יש לוותר על המונותיאיזם לטובת תפיסה אלילית של כוחות טוב ורע הנאבקים זה בזה. הדחייה: גישה זו נובעת מבורות כלפי המסורת היהודית, שכן חכמי ישראל ידעו מראש שמאורעות אימה כאלו עלולים להתרחש (כדוגמת המבול), וכללו את האפשרות הזו בתוך אמונתם המוחלטת באל אחד.

גישה ב': השואה כהקרבת קורבן (בדומה לעקידת יצחק) גישה זו (הנפוצה גם אצל תיאולוגים נוצרים) רואה בייעודו של עם ישראל לסבול כדי לכפר על חטאי האנושות ולאזן את הרע בעולם, בדומה לעקידת יצחק. הדחייה: המסורת היהודית שוללת ייסורים מלכתחילה ואינה רואה בהם דבר רצוי, בניגוד לנצרות. כמו כן, ההשוואה לעקידת יצחק מופרכת, משום שבעקידה הקורבן לא הוקרב בפועל והנעקד הסכים לכך מרצונו החופשי. המחשבה שישראל נברא כדי להיות קורבן שמכפר על תועבות העולם היא בבחינת חירוף וגידוף.

גישה ג': עונש על חטאינו גישה זו טוענת כי השואה היא עונש על כך שהיהודים נטשו את שמירת המצוות (כמו כשרות ותפילין). הדחייה: ישנו חוסר פרופורציה משווע בין החטא לעוצמת העונש האכזרי. בנוסף, השואה פגעה ללא הבחנה גם ביהודים שומרי מצוות שהקפידו על קלה כחמורה.

גישה ד': מחיר הקמת המדינה לפי גישה זו, השואה הייתה טראומה הכרחית שההשגחה כיוונה כדי לדחוף את עם ישראל ואת אומות העולם להכיר בהכרחיותה של הקמת מדינת ישראל. הדחייה: לא ניתן להעמיד חיי מיליוני אנשים וטף מול מושגים רעיוניים, ואין בכך כדי להסביר מדוע נהרגו גם עשרות מיליוני לא-יהודים. היו להשגחה דרכים אחרות לנתק את העם היהודי מהגלות, ויתרה מכך, היישוב היהודי בארץ הוקם ברובו עוד הרבה לפני עליית הנאציזם.

גישה ה': עונש על העלייה לארץ (הגישה החרדית האנטי-ציונית) לפי גישה זו, השואה היא עונש על הניסיון הציוני לסיים את הגלות ביוזמה אנושית וללא המתנה למשיח. הדחייה: מגוחך לייחס לאלוהים אכזריות כזו ולהניח שיעניש את עמו דווקא על כך שקיימו את רצונו העז — כפי שמופיע בנביאים — לשוב ולבנות את ארץ ישראל.

גישה ו': מחיר הבחירה החופשית גישה פילוסופית זו מסבירה שהאל גזר על עצמו אי-התערבות בעולם ("שבת הבורא") כדי לאפשר חופש בחירה אמיתי לבני האדם, והרע המוחלט הוא המחיר של חירות זו. הדחייה: בעוד שגישה זו מסבירה רוע כללי, היא קורסת מול הייחודיות של השואה משום שהיא מתעלמת מברית ההשגחה בין האל לעמו. לפי התורה, במצבים של "פיקוח נפש" משהים את השבת, ולכן האל היה אמור להתערב בנס גלוי במצב של סכנת השמדה לעם ישראל.

הגישה האחרונה הסכנה בסוף הגלות, ההפקר ושיבת השכינה לציון

• איחור סוף הגלות וההפקר: חז"ל ידעו שלגלות יש קץ קצוב מראש ("בעתה"). הטרגדיה התרחשה מכיוון שעם ישראל איחר, התמהמה מלשוב לארצו, ודבק בגלות במקום לעלות. כאשר פג הזמן המוקצב של הגלות ועם ישראל לא חזר לארצו, פקעה ברית ההשגחה האלוהית שהגנה עליו בחוץ לארץ. במצב זה, האל השהה את ההשגחה, וגופם של ישראל הותר כ"הפקר". בזמן "הפקר" זה, העם היהודי היה נתון לחסדי מנגנוני הטבע העיוורים ולתרבותן של אומות העולם, והרשעות האנושית של גרמניה היא שקבעה את תוצאותיו הנוראות של ההפקר.
• השכינה חוזרת לארץ ישראל (דחיפה אלוהית): השאלה אינה איך קרתה השואה, אלא כיצד שרדנו אלפיים שנות גלות מבלי להיות מושמדים. התשובה היא שבמשך שנות הגלות הייתה לנו הגנה ניסית מיוחדת מכיוון שהשכינה הייתה איתנו. אולם, כאשר הגיע הזמן לחזור לציון לקראת הגאולה, השכינה עזבה את הגלות וקודם כל חזרה לארץ ישראל. בעקבות "חזרת השכינה לציון", סרה ההגנה הניסית מעל היהודים שנותרו בגלות, ולכן ניסיונות ההשמדה שכבר נהדפו בעבר — לא נהדפו עוד. במילים אחרות, אלוהים בשואה היה בארץ ישראל, והמתין לעמו שישוב.