עשר הספירות
ביאור
קצר ותמציתי לעשר הספירות לאור כתבי הרב אשלג
עשר הספירות הם היסודות של כל החכמה הפנימית לכן צריך להבין טוב את עניינם ומהותם הפנימית.
עשר הספירות הולכות ומשתלשלות זה מזה.
מטרת ההשתלשלות - יצירת הכלי הגמור לקבל את האור הטוב של הבורא.
אופן ההשתלשלות - כל שינוי והתפתחות של הכלי שהוא עובר מול האור מייצר עוד מדרגה חדשה בלי להחסיר משהו מהמדרגה[1]. וכל השינויים הם תמיד בכלי ולא באור[2].
עשר הספירות מתחלקות לחמש כנגד ד' אותיות הויה וקוצו של יוד. שהם ד' מדרגות והשורש שלהם.
כתר
הכתר הוא רצון הבורא להטיב לנברא. הוא נקרא אור אין סוף, רצון אין סופי להטיב הטבה אין סופית לנברא. הוא מכונה 'מחשבת הבריאה' להטיב.
היא מכונה כתר מלשון מכתר הכוונה מקיף כי היא מכתירה את כל התכנית להטיב לנבראיו, היא כוללת במחשבתה את כל הטבה ואת כל מקבלי ההטבה מראשית המחשבה את סוף כל התכנית,
כמו שאדריכל מחזיק במחשבתו את כל התכנית של
בניית הבית מהתחלה עד גמר הבניין כולו, הוא מקיף ומכתיר במחשבתו את הכל זה נקרא
מחשבת הבריאה.
כתר
של כל עולם בכל מדריגה נקרא השראת אין סוף שבכל מדריגה כלומר מחשבת הבריאה להטיב
לפי אותה מדריגה[3].
חכמה
כיוון שהמאציל רוצה להטיב לנברא זה עצמו מחייב לברוא נאצל שיהיה עם רצון לקבל את האור, כי יש כלל 'מה שהוא רצון בעליון נעשה חוק מחויב בתחתון'[4], למשל עם ההורים רוצים לגור באילת הילד מחויב לעבור לגור איתם כי הוא התחתון שלהם, עד שגדל ויוצא מרשותם.
לכן כיוון שיש רצון להטיב בעליון שהוא הכתר, מחויב להיברא כלי לקבל את ההטבה[5], הכלי
שנוצר הנקרא רצון לקבל יצר שינוי צורה מאור לכלי ולכן יצר מדרגה חדשה הנקראת חכמה, בספירת החכמה יש אור ורצון לקבל כי אין כפייה ברוחניות[6] בלי רצון לקבל זה לא הטבה, הטבה אמיתית זה שמתקבל אצלו הטוב ברצון ותענוג.
לכאורה יש לנו כאן כלי קיבול לטוב, היינו יכולים לעצור כאן וזהו הכלי מפותח, אבל האמת היא שהרצון לקבל בחכמה הוא רק בכח, כי כלי קבלה מפותח פירושו רצון לקבל שלם שבא מתוך חיסרון והשתוקקות של הכלי וכאן זה כפוי עליו.
המאציל רוצה לתת רוצה להטיב וזה מחייב שהיה מקבל את התענוג, אבל אף אחד לא שאל אותו אין לו השתוקקות ורצון לקבל, לכן זה לא מספיק, החכמה היא כמו עובר או יונק שמוכרח לקבל מהוריו ולכן אין לו תענוג הבנה ובחירה באור, כלי אמיתי זה רצון שבא מצד הנאצל עצמו מהתעוררות שלו[7].
לכן הוא צריך
להמשיך להתפתח, לעבור חיסרון מול האור על מנת להשתוקק אליו כי "התפשטות האור וסילוקו
יוצרת את הכלי שיהיה ראוי לתפקידו"[8]
ולכן כלי החכמה אינו מספיק. חכמה אותיות 'כח מה' המהות רק בכח, המהות של הכלי רק בכח ולא
בפועל.
בינה
הכלי שבחכמה מושפע מאוד מהאור שיש בו, וטבע האור שבו הוא 'הרצון להשפיע ולהטיב' ולכן הוא רואה בדוגמא אישית מ:"טבע האור שבו"[9] ורוצה להידמות לכתר להיות משפיע,
מיד שהתעורר בו רצון חדש להיות רק משפיע כטבע האור שבו. כיוון
שיש פה שינוי רצון זה מוליד מדריגה חדשה נוספת על החכמה זוהי ספירת הבינה שיש בה אור
של השפעה.
אצל
הבינה יש פעם ראשונה התעוררות של הנאצל מעצמו, בבינה הכלי והרצון לקבל שהיה בכח מתגלה בפועל.
למה
בינה יותר רחוקה מהמאציל מחכמה? הרי בחכמה יש רצון לקבל את האור ובבינה יש רצון
להשפיע, ורחוק או קרוב ברוחני תלוי בהשוואת הצורה[10],
הסיבה לכך כי זה נובע ממנה
ולא מהמאציל.
משל לילד שהיה מובטל לאבא שלו ועשה כל מה שהוא אומר, הלך לישון בזמן וקם בזמן. ויום אחד האבא רואה אותו בשלוש בלילה ער ולומד חסידות כנגד מה שציווה עליו, האבא שמח כי זה התעוררות שלו מעצמו ללמוד תורה אבל האבא גם פחד כי עכשיו כבר הוא לא מבוטל אליו ומחר יכול להחליט אחרת.
לכן יש התקרבות מצד האור שהוא לומד תורה כמו אבא, אבל יש יותר התרחקות מצד הכלי, לכן הכלי שלו נפרד מהאבא, כך בינה התעוררה מעצמה להשפיע ומצד האור היא יותר דומה לבורא, אבל מצד הכלי היא התרחקה יותר כי פיתחה רצון עצמי שלה לכן נאמר "אני בינה לי גבורה" בבינה מושרש האני הראשוני שלנו שם מתחיל האני, שם מתחילה הנשמה
ולכן מחצבת הנשמות מתחילה מעולם הבריאה שהוא כנגד ספירת הבינה בעולמות, שם מתחיל
הפירוד בעולמות העליונים[11].
תפארת
הבינה אינה מספיקה להיות כלי כי היא הפוכה לגמרי ממטרת הבריאה להטיב לנברא ושיקבל את האור של הבורא, שיקבל את כל הטוב ממנו את כל האור ממנו "וירא אלוהים את האור כי טוב".
כיוון שכך הבינה מרגישה לא טוב כי לא לכך נבראה, משל לילד שגודל ורוצה להיות גדול ועצמאי כמו ההורים ועושה הכל לבד, רק נותן לכולם וכל היום מתנדב ולא לוקח כלום לעצמו, בסוף הוא יהיה עצוב ומדוכא, כי הוא בנוי בעומקו בצורה כזו שצריכה ורוצה לקבל ולא רק לתת, הוא לא הבורא שיכול רק לתת,
לכן הבינה מתבגרת ומבינה שהיא צריכה גם ללמוד לקבל לעצמה קצת, ורוצה לקבל לעצמה קצת, הרצון הזה מוליד מדרגה חדשה כי יש פה שינוי צורה וזהו מדרגת התפארת, שרובו השפעה ומיעוטו קבלה.
גם התפארת אינה יכולה להיות עדיין כלי קבלה שלם לקבלת הטוב כי היא לא רוצה לקבל את כל הטוב בכלל היא רוצה להשפיע ולקהל מינימום ואור הבורא רוצה להטיב אין סוף והיא כלל לא רוצה לקבל אין סוף אלא מעט.
מלכות
אחרי שמדרגת התפארת טעמה טעם של קבלה כלי הקבלה שלה מתרחבים והיא רוצה להמשיך ולקבל את הכל, כמו ילד שגדל וטועם עוד ועוד מהעולם ומרחיב בזה את הרצון לקבל שלו, כי הרצון לקבל הקטן שמקבל הוא מתרחב ורוצה את הכל[12] .
כאשר נולד לתפארת רצון חדש לרצות את הכל מתוך השתוקקות ורצון שלו זה מייצר מדרגה חדשה כי שינוי רצון הוא שינוי צורה, ושינוי צורה ברוחני מוליד מדרגה חדשה ברוחניות - מדרגת המלכות.
המלכות היא
הרצון לקבל השלם, כי יש בה רצון לקבל והשתוקקות לקבל והכל נובע ממנה, מתהליכים שהיא עברה מול האור, עד שבנתה את הכלי שלה השלם, ולכן כשהיא תקבל את האור
יהיה לה תענוג אמיתי ממנו וזוהי מטרת הבריאה. המלכות מכונה בחינה ד' ורק היא נחשבת
כלי קבלה שלם.
כל עשר הספירות הם בעצם סדר התפתחות הנברא מהבורא, סדר התנתקות הכלי מהאור על מנת לפתח אותו.
סדר זה מכונה ד' בחינות של אור ישר, שעניינם פיתוח הכלי. ורק
אחר כך תהיה עבודה נוספת של השוואת הצורה ותיקון הכלי
על מנת לקבל את האור נכון המכונה ד' ספירות של אור חוזר.
יש כלל אין אור בלי כלי. וכיוון שצריך לעבור ד' שלבים של התפתחות הכלי לכן כל הארה חייבת להשתלשל בדרך של עשר ספירות.
[1] ראה יציאה לחוץ (ח"ב הסת"פ נ"ט):"השתנות צורה המושגת
ברוחני, מכונה בשם 'יציאה לחוץ' הימנו. להיות שינוי הצורה המתהווה בחלק מפרצוף,
נבחן שחלק זה יצא מפרצוף ולחוץ, ע"ד מדליק מנר לנר ואין הראשון חסר, כי אין
העדר ברוחני. וא"כ נמצא, כי כשמתחיל החלק לשנות צורתו, הנה יחד עם השתנות זו,
מתחיל להתפרד מפרצוף, ולצאת לחוץ מפרצוף לרשות חדשה בפני עצמו. באפן, שהשתנות
הצורה ו'יציאה לחוץ' היינו הך הם. [עי' ח"ו הסת"פ י"ח ד"ה
ופעולה]
[2] תע"ס חלק א פרק ב אור פנימי ב:" ותדע שכל החידושים והשתלשלות
המדרגות הנ"ל הנה המה עוסקים רק בערך התפעלותו של הכלי וקבלתו מהאור העליון,
כי זה לבד מקבל השינויים והריבויים. אמנם האור כשהוא לעצמו, נמצא תמיד בבחינת
המנוחה המוחלטת, בהיותו מתפשט מעצמותו ית'. והבן זה היטב ותזכור זה בהמשך כל
הלימוד בחכמה הזאת בכל מלה ומלה ממש".
[3] חלק ג אור פנימי ב: "כל עולם וכל פרצוף
בכ"מ שהוא, מחויב לקבל שפעו מא"ס ב"ה. וע"כ השראת א"ס המיוחסת
לעולם או לפרצוף, מכונה כתר של העולם וכתר של הפרצוף, ומכונה
ג"כ בשם מאציל לאותו עולם. וז"ש "והנה הכתר שבאצילות מאיר בו
הא"ס." כלומר, אשר שם השראת א"ס ביחסו לעולם אצילות, וע"כ
נקרא הכתר, א"ס או מאציל".
[4] ה"פ ב כז: "והנה המלכות דכתר, היא הסבה לבחי"א, שהרי מה
שהוא רצון בעליון, נעשה חיוב והכרח אצל התחתון ממנו. וע"כ הרצון להיטיב
ולהשפיע, שהוא מלכות דכתר, נעשה לבחינת רצון לקבל, אצל בחי"א שנק' חכמה.
ונבחן בזה, שהמלכות דכתר עצמה ירדה ונתלבשה ונעשתה, רצון לקבל של בחי"א,
דהיינו לחומר שלו ממש. כי הרצון שבבחי"א הוא החומר שבבחינה הזאת, והאור
העליון שנקרא חיה, מתלבש בחומר הזה. וע"כ נבחן שמלכות דכתר נעשתה לחומר
הספירה שנק' חכמה. וזו היא ההבחנה הראשונה שיש להבחין בחומר שבבחי"א.
[5] א אור פנימי ו: "צריך שתדע מקודם מה היא מהותו של כלי רוחני. והוא, כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן
המאציל, הנה בהכרח שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית'. ותדע, אשר מדת
הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר שבנאצל.
[6] א אור פנימי ו: "שהחומר הזה, הוא המודד את גדלותו ושיעור קומתו של כל
נאצל, ושל כל פרצוף, וכל ספירה. שהרי התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי
שיעור ומידה, אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו, מפאת היותו מקבל לא
פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצונו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות,
משום שאין ענין הכפיה נוהג שם, והכל תלוי ברצון.
[7] א אור פנימי נ: "הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות
האור מהשורש, שהרי בזה נבחן שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו
התפשטות מהמאציל. וכל עוד שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי
שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל. כי ברוחני לא
יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין
בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו
עדיין קבוע בנאצל, כלומר שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן שנגלה הרצון
לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו
השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו הרצון לקבל, ואז
נשלמים כלי הקבלה בקביעות.
[8] פתיחה לחכמת הקבלה אות ד: "והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות
האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור
והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי' כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור
שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני
שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש
מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון
לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל
שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה
בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור
ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות
הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו
הוא נבחן מעתה לב' עניינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא
עמוק מכל עמוק.
[9] פתיחה לחכמת הקבלה: "ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו
הוא מתגבר בהשוואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל
המאציל. כטבע
האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע,
[10] תעס א ה"פ ד: "נסביר מהות ענין ההבדלה הנוהג ברוחניים. ודע, אשר
האישים הרוחניים מתפרדים זה מזה, רק על פי שינוי הצורה בלבד. דהיינו, אם דבר רוחני
אחד קונה בעצמו שתי צורות, כבר אינו אחד, אלא שנים.
[11] הסתכלות פנימית ל: "כבר נודע, שבכל התפשטות אור מלמעלה, כלול הרצון
לקבל כנ"ל, אלא אין הצורה של הרצון לקבל נגלית בפועל, עד שיתעורר הנאצל לרצות
ולהמשיך אור, יתר מכשיעור התפשטותו. וא"כ, כיון שהרצון לקבל כלול בבחי' כח
תיכף באור ההתפשטות, ע"כ מחוייב האור לגלות הכח אל הפועל. וע"כ, מתעורר
האור להמשיך תוספת שפע, יותר משיעור שבהתפשטותו מצד הא"ס, ובזה מתגלה
הרצון לקבל בפועל באור ההוא, וקונה צורת החידוש בשינוי צורה במעט כנ"ל, כי
נעשה בזה כהה מן האור, כי נתעבה מחמת חידוש הצורה הנ"ל, וזה החלק שנתעבה נקרא
בינה. וז"ס אני בינה לי גבורה, שבאמת הבינה היא חלק מן החכמה, דהיינו עצם אור
ההתפשטות א"ס כנ"ל, אלא משום שהתגברה ברצון, והמשיכה שפע יותר משיעור
ההתפשטות שבה, מא"ס, מחמת זה קנתה שינוי צורה, ונתעבתה מעט מן האור, ויצאה
בשם לפי עצמה, שהיא ספירת בינה".
[12] ראה הקדמה לספר הזוהר כט: "לא די אותו שיעור הרצון לקבל המוטבע בגוף
ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות לא פחות
מי"ג שנים, כלומר שהקליפות תהינה שולטות עליו ותתנה לו מאורותיהן, שהאורות
שלהן הולכים ומגדילים את הרצון לקבל שלו, כי המלואים שהקליפות מספיקות אל הרצון
לקבל, אינם אלא מרחיבים והולכים את התביעה של הרצון לקבל. למשל כשנולד אין לו תאוה
אלא למנה, ולא יותר, אבל כשהסטרא אחרא ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא
רוצה מאתים, ואחר כך כשנותנת לו הסטרא אחרא את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון ורוצה
ד' מאות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה