הסברה פנימית למציאות הנשמה ואלוהים

 

הסברה פנימית למציאות הנשמה ואלוהים

אדם לא יכול להימשך, להתגעגע ולרצות לקבל משהו שהוא לא חווה או ראה אותו מעולם, זו פשוט עובדה קיומית. 

רק משהו שנפגשנו איתו והוא נעים לנו, אנחנו מתחילים להיקשר אליו, ואם מנתקים אותנו ממנו אנחנו מתגעגעים אליו ומפתחים אליו תשוקה ורצון לקבל אותו בחזרה.

ילד בשבט אפריקאי שאף פעם לא ראה מכונית - לא במציאות, לא בסרט ולא בסיפור - לא ירצה לקנות מכונית. 

לעומתו אדם שגדל עשרים שנה עם מכונית ולקחו לו אותה, ועכשיו הוא הולך ברגל, מתחילה להתפתח אצלו תשוקה עזה למציאות הנעימה והטובה שהוא היה שרוי בתוכה: "הנסיעה ברכב עם מזגן".

כשאנחנו מתבוננים בנפש האנושית אנחנו מזהים בקלות שאיפות, תשוקות ורצון לקבל חיי נצח, חכמה אין סופית, שלום עולמי, נעימות אין סופית, תענוג אין סופי ואהבה אין סופית. 

אם נשאל אדם אוהב כמה אהבה אתה רוצה הוא יאמר אין סוף אהבה וכן חכמה הוא רוצה להבין את הכל וכן חירות וכן עוד ועוד בכל ערך אלוהי.

אדם לא יסכים בשום פנים ואופן מרצונו החופשי לעצור את התפתחותו ולהיות רק 'חצי חופשי' או 'חצי מבין' הוא רוצה להבין את הכל לאהוב עד כלות הנפש אלו השאיפות הכי עמוקות שלו.

נשאלת השאלה, מאיפה התשוקות והגעגועים הללו הגיעו לנפש שלנו? 

הרי האדם נולד לפני עשרים וחמש שנה בגוף מוגבל, ומעולם לא חווה חירות אין סופית ואהבה אין סופית, ומאיפה "נשתלה" בו התשוקה הזו?

על פי היהדות התשובה לכך פשוטה, היינו כלולים בכל הטוב האין סופי של הבורא ונפרדנו ממנו, ובגלל שטעמנו פעם את הטוב הזה ונפרדנו ממנו, יש בנו שאיפות אין סופיות של טוב.

השאיפות הרוחניות הללו נובעות מהמקום הכי עמוק בזהות שלנו, מהזיכרון שלנו את המציאות הטובה הזו. 

יש בתוכנו שכבה רוחנית קדומה מאוד שבאמת חוותה טוב אין סופי, חירות לא מוגבלת, אהבה ותענוג אין סופיים בכמות ובאיכות, וזה נרשם ונחקק בה^[1], והיא זאת שמייצרת אצלנו את השאיפות הללו. 

לשאיפה הפנימית הזו קוראים חז"ל 'נשמה'.

הנשמות היו כלולות בבורא ונפרדו ממנו בבריאה, על מנת שכשיצאו החוצה לגוף הם ידעו למה להשתוקק ומה לרצות לקבל, כי רק הטעמת האור ולקיחתו חזרה יוצרת שאיפה אמיתית^[2].

 

השאיפה הרוחנית דוחפת אותנו לקנות את אותו הטוב שחווינו, אבל הפעם אנחנו מוכרחים לקנות אותו מתוך חופש ובחירה, ובכך הנברא עושה את עצמו בעצמו וזה עיקר השכר שלו. 

ההתחברות חזרה אל הטוב, מתוך מודעות ובחירה מלאה בו, מולידה חוויית עצמאות, חופש וטוב, מעין מציאותו של אלוהים.

 

השכבה באישיות הרוחנית הזוכרת את כל הרושם מהטוב השלם נקראת 'נשמה', אבל היא אינה ממלאת את כל האישיות המודעת שלי. חוץ ממנה יש לי 'נפש', נפש זו השכבה הרוחנית המודעת שלי, איפה שאני חי, המשימה של הנשמה היא להזכיר לנפש לאן לשאוף. 

 

הנשמה מכאיבה לנפש

הנשמה היא השכבה הזוכרת את כל הטוב האין סופי על מנת שהאדם לא יסתפק אף פעם בטוב המוגבל שקיבל וירצה לקבל כל הזמן בלי סוף. 

הנשמה דוחפת את הנפש להתפתח והיא המכאיבה לה, היא יוצרת בנפש את הכאב על מנת שהנפש תגדל. 

הכאב שאנחנו לא אוהבים עד הסוף, ולא חירותיים לגמרי, ואיננו חיים לנצח, נוצר אצלנו כיוון שאנחנו כבר טעמנו אהבה אין סופית וחירות אמיתית, ועצם הכאב מעיד על השייכות למקום הטוב הזה.

 

אם נכניס חתולה לפח אשפה לא יהיה לה כאב להיות שם, לעומתה אדם שיהיה שם יכאב לו, כי הוא חווה כבר מציאות יותר נקייה, יותר מרווחת ויותר בריאה מהפח. 

יוצא שדווקא הזיכרון של הטוב בעבר הוא המכאיב בהווה לאדם וגורם לו לרצות לצאת משם.

 

כל השבירה שאנחנו חווים בחיינו, כל המשברים והכאב שיש בנו, נובעים רק בגלל שיש בנו נשמה, ולמה ה' שם אותה בנו? לא על מנת להכאיב לנו אלא להיטיב לנו! כי אם הוא היה שם בנו רק נפש כמו אצל בעלי חיים, היינו מסתפקים בה ולא היינו מתפתחים ומקבלים טוב גדול יותר!

 

על מנת שנקבל את כל הטוב ה' הטעים אותנו ממנו כבר פעם אחת, ואז לקח אותו מאיתנו, ואנחנו צריכים לקנות אותו בעצמנו בעשייה שלנו. 

הלקיחה הזאת שוברת אותנו. אנחנו מרוסקים, כי אנחנו חווים את הפער של מה שהיה לעומת מה שיש היום. 

אבל אם ה' לא היה מטעים אותנו מכל הטוב האין סופי, גם לא היינו מקבלים בסוף התהליך את הטוב האין סופי. לכן שווה לכאוב את המשבר הזה על מנת להגיע למדרגה הסופית^[4].

 

המשברים והכאב של האנושות מגלים על הפוטנציאל העצום שבה. אנחנו לא רואים פרה המחפשת להחכים או יושבת מול הפסיכולוג שלה וממררת בבכי כיוון שאינה מוצאת את עצמה. כל זה כיוון שאין לה תשוקה למשמעות ומימוש עצמי. 

עצם הכאב של האדם על המוגבלות שלו, שאינו יכול לחוות את כל הטוב ולהבין ולהרגיש את הטוב במציאות, מעיד שאנחנו שייכים למקומות של טוב אין סופי לא מוגבל.

כאן אנחנו נכנסים לשלב יותר עמוק למציאותו של אלוהים.

 

את אלוהים אנחנו מכירים מתוך הנשמה שלנו!

כותב הראי"ה (אגרות הראיה אג' מד) :

אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם ועל ידי העולם, כי אם מתוך נפשנו פנימה, מתוך תכונתנו האלוהית, הננו מתחילים והננו הולכים בה לתכונה הכללית העולמית הרחבה.

 

אם נעשה תרגיל נפשי נשמתי, נאמר לאדם שהוא עולה עכשיו לשמים ופוגש את אלוהים אבל מסתבר שהאלוהים הזה הוא רע האם הוא יהיה מוכן לעבוד אותו? אף אחד לא יסכים! 

וכן אם הוא מפורד ומקבל החלטות סותרות ומנוגדות, גם כאן אף אחד לא יסכים לעבוד אותו. וכן אם הוא זמני וכן אם הוא חסר או מוגבל וכו' ועוד ועוד.

 

עובדה קיומית זאת של חוסר הסכמה שלנו להתמסר לאלוהים רע פרוד חסר ומוגבל נובעת מהעובדה שפגשנו שם משהו אחר ולכן אנחנו לא יכולים ולא רוצים להתמסר למשהו פחות ממנו, 

רק אלוהים אחדותי, טוב, נצחי, ושלם יספק אותנו וירווה את צמאוננו הרוחני נשמתי, 

מתוך הנשמה אנחנו מכירים שיש מציאות כזאת! היא מספרת לנו עליה ואנחנו חשים את מציאות אלוהים דרכה ועל ידה. ככל שננקה את המסכים על הנשמה ונשמע את קולה, קולו של אלוהים ישמע אצלנו יותר בנפש ונרגיש את נוכחותו הברורה.

 

בהצלחה!

 

---

[1] הרב אשלג, תלמוד עשר ספירות, חלק א פס' ג: "והעניין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר היו כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם". הרושם שנשאר בנשמות מכונה אור הרשימו שנשאר אחרי שאור אין סוף היה ממלא את כל החלל והסתלק משם (ראה עץ חיים שער עיגולים ויושר). ועל זה כתב האור החיים הקדוש בבראשית על הפסוק "ויכולו השמים והארץ'', ש'ויכולו' מלשון כלות הנפש: ''יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת ומקווית לנבראים כהדבקם באורו יתברך ואליו יכספו. ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק לבורא והוא אומרו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי".

[2] הטיב לבטא זאת בעל הסולם (הרב אשלג) בפתיחה לחכמת הקבלה אות ד: "יש כלל גדול בעניין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, וכשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לשני עניינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק".

[3] השל"ה הקדוש בהקדמה לספר תולדות אדם.

[4] שמונה קבצים, קובץ א, תסב: "למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת (אם אלוהים היה נותן טוב רק על פי מה שאנחנו יכולים לקבל ללא כאב הטוב היה מוגבל), על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי (אבל על ידי כך) יבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל".