יִחוּדִיּוֹת וּמְצִיאַת הַיֵּעוּד שֶׁלִּי
אוסף מקורות
ספר נהר שלום - הקדמת רחובות הנהר - דף ג עמוד ב
ואין יום דומה לחבירו ואין בריה דומה לחבירתה ואין צדיק דומה לחבירו. וזהו גודל חיוב מצות התפלות והמצות וכל אחד מתקן ומעלה כפי בחי' הראויה אליו ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה ולכן הכל צריכים זו לזה ולא יוכל שום אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו וכפי גודל הבירור שמתברר ועולה ניתוסף כח למעלה ויורד שפע מלמעלה.
רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק מט:
"כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר – הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו הדבר נקי ובר לבב. ולכן אמרו בויקרא רבה (כא, ה) שבאבר שבו חטא – בו יעשה מצוות. ואין זה רק תיקון לעבירה הקודמת – מדה כנגד מדה, אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט. כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי, אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר,
כנודע מאמר הקדמונים על מאמר חז"ל (שבת קיח, ב): אבוך במאי זהיר טפי. ועל כזה אמרו (גיטין מג, א): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. הלא תראה, אחז חתם התורה, כמו שאמרו בחלק (סנהדרין קג, ב), ובמדרש (בראשית רבה מב, ג) שמנע תינוקות של בית רבן אמר אם אין גדיים וכו', לפי שהוא היה כלי מוכן להוליד חזקיה שהיה מרביץ תורה ביותר, כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא (יז, א) ופרק ב' דסנהדרין (כ, א), ועד שלא נמצא עם הארץ בימיו, כדאיתא בחלק (שם צד, ב), עיין שם ממש ההיפוך".
כל
אחד והמסלול המיוחד שלו
כָּל
אָדָם צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁקָּרוּי הוּא לַעֲבֹד עַל פִּי אֹפֶן הַהַכָּרָה
וְהַהַרְגָּשָׁה הַמְיֻחָד שֶׁלּוֹ, עַל פִּי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּבֵעוֹלָם זֶה[1] יִמְצָא אֶת אוֹצָר חַיָּיו.
אַל יְבַלְבְּלוּ אוֹתוֹ תְּכָנִים הַשּׁוֹטְפִים אֶל תּוֹכוֹ מֵעוֹלָמוֹת זָרִים,
שֶׁאֵינוֹ קוֹלְטָם כַּהֹגֶן, שֶׁאֵינוֹ מֻכְשָׁר לְאָגְדָם יָפֶה בִּצְרוֹר
הַחַיִּים שֶׁלּוֹ. אֵלֶּה הָעוֹלָמוֹת[2] יִמְצֶאוּ תִּקּוּנָם
בִּמְקוֹמָם, אֵצֶל הַמְּסֻגָּלִים לְבִנְיַנׇם וְשִׁכְלוּלָם. אֲבָל הוּא צָרִיךְ
לְרַכֵּז אֶת חַיָּיו בְּעוֹלָמוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלּוֹ.
[שמונה
קבצים קובץ ד ו]
לכל
אדם יש ייעוד ייחודי בעולם
אֱלֹהַי,
עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ
לֹא נוֹצַרְתִּי. לִפְנֵי שֶׁנּוֹצַרְתִּי, כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן הַבִּלְתִּי
מֻגְבָּל שֶׁמֵּעוֹלָם עַד שֶׁנּוֹצַרְתִּי, וַדַּאי לֹא הָיָה דָּבָר בָּעוֹלָם
שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִי. כִּי אִם הָיִיתִי חָסֵר בִּשְׁבִיל אֵיזוֹ תַּכְלִית
וְהַשְׁלָמָה הָיִיתִי נֹוֹצַר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן
הוּא אוֹת[3], שֶׁלֹּא הָיִיתִי כְּדַאי עַד
אָז לְהִבָּרְאוּת, וְלֹא הָיָה בּי צֹרֶךְ כִּי אִם לְעֵת כָּזֹאת
שֶׁנִּבְרֵאתִי, מִפְּנֵי שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְמַלֵּא
אֵיזֶה דָּבָר לְהַשְׁלָמַת הַמְּצִיאוּת[4].
[עולת
ראיה חלק ב תפלת יום הכפורים]
האומץ
להיות אתה
כָּל
אֶחָד צָרִיךְ לַעֲסֹק בָּעֵסֶק שֶׁלּוֹ, בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ עַל זֶה הֲכָנָה[5], וּבְיִחוּד הַדָּבָר נוֹהֵג
בְּעִנְיְנֵי הַלִּמּוּד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים עַל יְדֵי מְארָעוֹת
בַּמַּצָּב יִהְיֶה קָשֶׁה לָאָדָם לְהַחֲזִיק בְּמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, מִכָּל
מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַמִּיץ וְלֹא יַעֲזב אֶת מַה שֶּׁמַּכְשִׁיר
בְּיִחוּד אֶת רוּחוֹ.
[אורות
התורה ט א]
לחיות
את דרך האמונה שלך
לְעוֹלָם
יָדוּן אָדָם אֶת עַצְמוֹ וְיֵדַע, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהוֹצִיא אֶל הַפּוֹעַל אֶת
הָאֱמֶת וְאֶת הַיֹּשֶׁר שֶׁלּוֹ, אֶת אוֹתָהּ הָאֱמֶת וְאוֹתוֹ הַיֹּשֶׁר שֶׁהוּא
חָשׁ בֵּפְּנִימִיּוֹת רוּחוֹ, וְאָז מֻבְטָח לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּאוֹרְחָא
דִמְהֵימנוּתָא[6].
[שמונה
קבצים קובץ ד קד]
הריחוק
מהייעוד מעייף את הנפש
עִקַּר
הַיְּגִיעָה הָרוּחָנִית, וּמְנִיעַת הֲנָחַת רוּחַ הַפְּנִימִי, בָּא לָאָדָם
מִמָּה שֶׁהוּא מִתְרַחֵק מִמָּה שֶׁהוּא מֻכְשָׁר לוֹ מִסְּגֹלַּת נַפְשׁוֹ[7].
[שמונה
קבצים קובץ ב קכג]
החסרונות
בנפש גם מוכוונים למימוש הייעוד
כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ הֲכָנָה לְשלֵּמֹותוּ הַמְיֻחֶדֶת הַמְיֹעֶדֶת לוֹ, וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא מֻכְשָׁר לְהַשִּׂיג אֵיזֶה מַעׇלַה כְּבָר הוּכַן בּוֹ כָּל מָה שֶׁמַּזְקִיקוֹ לְכָךְ[8], וַאֲפִלּוּ הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁהֵם עֲלוּלִים לִדְחֹף וּלְהַכְרִיעַ אֶת הַנֶּפֶשׁ לְבַקֵּשׁ אֶת הַחָסֵר לָהּ גַּם כֵּן הֵם נְטוּעִים בְּעֶצֶם טֶבַע הַנֶּפֶשׁ הַהִיא הַמּוּכֶנֶת לְזֹאת הַמַּעֲלַה, מָה שֶׁלֹּא נִמְצָא חֶסְרוֹנוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה בְּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ מוּכָן לְאוֹתוֹ הַיִּתְרוֹן[9].
[עין
איה שבת א פרק שני קנב]
מסלול
מצוין ואמיתי אבל לא שלי
כָּל
אָדָם יֵשׁ לוֹ הַמַּסְלוּל שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל יָדוֹ הוּא בָּא לֵאֹשרוֹ, לְתַכְלִית
הֲוָיָתוֹ, שֶׁבּוֹ הוּא מִתְדַּבֵּק לְיוֹצְרוֹ[10], וְלֹא יוּכַל לָבֹא
לִמְגַמַּת חֶפְצוֹ בְּמַסְלוּל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַסְלוּל יָשָׁר
בְּעַד אֲחֵרִים[11].
עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִהְיוֹת מוֹקִיר מְאוֹד אֶת מַסְלוּלוֹ הַמְיֻחָד.
[פנקסי
הראי"ה א תקופת ירושלים יא]
כל
נשמה היא מיוחדת
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ
בִּי נִשְׁמָתִי. הַנְּשָׁמָה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלִּי, כְּלוֹמַר: צוּרָתָהּ
הַפְּרָטִית, הִיא מְיֻחֶדֶת בְּהַתְאָמָה לַמַּהוּת הָעַצְמִית שֶׁל הָאָדָם,
הַמְיֻחָד בְּאִישִׁיּוּת מְיֻחֶדֶת. אָנוּ יוֹדְעִים בְּבֵרוּר שֶׁכָּל נְשָׁמָה
הִיא בַּעֲלַת אֹפִי מְיֻחָד[12].
[עולת ראיה חלק א עמוד ג]
בגידה
באישיותי המיוחדת מובילה לבגידה בה'
יֶשְׁנָם שֶׁיָּצְאוּ לְתַרְבּוּת רָעָה,
מִפְּנֵי שֶׁבְּדֶרֶךְ לִמּוּדָם וְהַשְׁלָמָתָם הָרוּחָנִית בָּגְדוּ
בִּתְכוּנָתָם הָאִישִׁית הַמְיֻחֶדֶת. הֲרֵי שֶׁאֶחָד מֻכְשָׁר לְדִבְרֵי
אַגָּדָה, וְעִנְיְנֵי הַהֲלָכָה אֵינָם לְפִי תְּכוּנָתוֹ לִהְיוֹת עָסוּק בָּהֶם
בִּקְבִיעוּת, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר לְהַעֲרִיךְ אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ
הַמְיֻחָד הוּא מִשְׁתַּקֵּעַ בְּעִנְיְנֵי הֲלָכָה, כְּפִי הַמִּנְהָג
הַמֻּרְגָּל, וְהוּא מַרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ נִגּוּד לְאֵלֶּה הָעִנְיָנִים
שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם, מִתּוֹךְ שֶׁהַהִשְׁתַּקְּעוּת בָּהֶם אֵינָהּ לְפִי טֶבַע
כִּשְׁרוֹנוֹ הָעַצְמִי.
אֲבָל אִם הָיָה מוֹצֵא אֶת תַּפְקִידוֹ
וּמְמַלְּאוֹ, לַעֲסֹק בִּקְבִיעוּת בְּאוֹתוֹ הַמִּקְצעַ שֶׁבַּתּוֹרָה,
הַמַּתְאִים לִתְכוּנַת נַפְשׁוֹ, אָז הָיָה מַכִּיר מִיָּד שֶׁהַרְגָּשַׁת
הַנִּגּוּד שֶׁבָּאָה לוֹ בְּעָסְקוֹ בְּעִנְיְנֵי הַהֲלָכָה לֹא בָּאָה מִצַּד אֵיזֶה
חִסָּרוֹן בְּעַצְמָם שֶׁל הַלִּמּוּדִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּחוּצִים הַלָּלוּ,
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶׁת מִקְצעַ אַחֵר לִקְבִיעוּתָהּ
בַּתּוֹרָה, וְאָז הָיָה נִשְׁאָר נֶאֱמָן בְּאפֶן נַעֲלֶה לִקְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה,
וְעוֹשֶׂה חַיִל בַּתּוֹרָה בַּמִּקְצעַ הַשַּׁיָּךְ לוֹ, וְגַם עוֹזֵר עַל יָד
אוֹתָם שֶׁיָּדָם גּוֹבֶרֶת בַּהֲלָכָה, לְהַטְעִימָם מִנּעַם הָאַגָּדָה, אָמְנָם
כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת סִבַּת הַרְגָּשָׁתוֹ הַנִּגּוּדִית בְּלִמּוּד,
וְהוּא מִתְגַּבֵּר נֶגֶד טִבְעוֹ, תֵּכֶף כְּשֶׁנִּפְתָּחִים לְפָנָיו אֵיזֶה
דְּרָכִים שֶׁל הֶפְקֵר הוּא מִתְפָּרֵץ וְנַעֲשֶׂה שׂוֹנֵא לַתּוֹרָה
וְלָאֱמוּנָה, וְהוֹלֵךְ מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי.
[אורות
התורה ט ו]
ייחודיות שלא יוצאת אל
הפועל מזיקה לנפש
זֶה נִרְאֶה בְּטֶבַע הַמְּצִיאוּת, שֶׁכָּל
כֹּחַ שֶׁנִּמְצָא בְּכָל דָּבָר וְטִבְעוֹ לִפְעֹל הוּא פּוֹעֵל בְּהֶכְרֵחַ.
וְכֵיוָן שֶׁהוּא פּוֹעֵל אִם יִזְדַּמְּנוּ לוֹ מַצָּבִים שֶׁפְּעֻלָּתוֹ
תִּהְיֶה מְסֻדֶּרֶת אֶל הַשְּׁלֵמוּת וְתַכְלִית הַנִּרְצֶה יִפְעַל טוֹב, וְאִם
לֹא יִתְנַהֵג כְּפִי הַסֵדֶר וְהַתַּכְלִית יִפְעַל (אותו הכח עצמו) הֲרִיסוֹת
וְרַע עַל יְדֵי תְּנוּעָתוֹ.
לָכֵן יֵשׁ לִלְמֹד, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ
בּוֹ אֵיזֶה כֹּחַ מְיֻחָד צָרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ לִשְׁלֵמוּתוֹ כְּפִי הָאֶפְשָׁר
לוֹ. וְאִם לָאו הֲרֵי לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִמֶּנּוּ תּוֹעֶלֶת אֶלָּא
(אותו הכח) הוּא פּוֹעֵל בִּלְבּוּל סְדָרִים וְהֶפְסֵדִים גְּדוֹלִים בְּכָל
דַּרְכֵי הַנְהָגָתוֹ. אֲבָל מִיָּד שֶׁהוּא פּוֹעֵל לְהַשְׁלִימוֹ נִמְשַׁךְ
הַכֹּחַ אַחֲרֵי הָרָצוֹן הַטִּבְעִי שֶׁל שְׁלֵמוּתוֹ וְנִשְׁקַט מֵהֲרִיסוֹת
פְּעֻלָּתוֹ.
לְפִיכָךְ חַיָּב הָאָדָם לְחַפֵּשׂ
בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה כּוֹחוֹת מְיֻחָדִים מֻטְבָּעִים בּוֹ. וְלֹא יַשְׁלִיךְ
אַחֲרֵי גֵּווֹ[13]
כָּל מָה שֶׁיִּמְצָא בְּנַפְשׁוֹ הֲכָנָה לְזֶה. אֶלָּא יְעַיֵּן וְיִסְתַּכֵּל
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כָּרָאוּי, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַעֲלִים-עַיִן
מִכּוֹחוֹת שֶׁכְּבָר בְּלֹא-עִיּוּן מוֹצֵא אוֹתָם לְבַטְּלָם וּלְהַרְסָם,
מִבְּלִי לַתֵּת לָהֶם מָקוֹם וַעֲבוֹדָה הֲגוּנָה וּסְדוּרָה. כִּי הַכּוֹחוֹת
מַעֲשֶׂה ד' הֵמָּה וְהֵם חֲזָקִים מְאֹד וְלֹא יִתְּנוּ לְהַסִּיג גְּבוּלָם,
וְלֹא-טוֹב יִהְיֶה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִפְעֹל בְּלֹא מַנְהִיג כִּסְפִינָה בְּלֹא
קַבַּרְנִיטָה.
[מוסר
אביך ד, ד]
ללא ייעוד גבוה הנפש מתמסרת לייעוד נמוך
שְׁלֵמוּת הָאָדָם תָּלוּי, בַּאֲשֶׁר יִהְיֶה
לוֹ מַטָּרָה שִׂכְלִית נִכְבָּדָה לְכָל מְגַמַּת פָּנָיו וּפְעֻלּוֹתָיו
בַּחַיִּים[14].
וְהַתַּכְלִית הַשִּׂכְלִי הָעֶלְיוֹן הַזֶּה כְּלָלוּהוּ חֲכָמֵינוּ
הָאֱלֹהִיִּים בְּאָמְרָם כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּבִהְיוֹת
לוֹ מַטָּרָה שִׂכְלִית, אָז יֵלְכוּ גַּם כֵּן רִגְשֵׁי לְבָבוֹ וּשְׁאִיפוֹתָיו
עַל פִּי זֹאת הַתְּעוּדָה הַנִּכְבֶּדֶת וְעַל פִּי זֶה יְסַדֵּר גַּם כֵּן כָּל
מַעֲשָׂיו לַתַּכְלִית הַנִּכְבָּד, וְאָז הוּא אָדָם שָׁלֵם שֶׁכָּל חֲלָקָיו, שִׂכְלוֹ,
רִגְשׁוֹתָיו וּפְעֻלּוֹתָיו, כֻּלָּם הוֹלְכִים יָשָׁר לְתַכְלִית שְׁלֵמוּת
הָאֱנוֹשִׁי.
אָמְנָם דַּרְכֵי הַהֶפְסֵד הֵמָּה, בַּאֲשֶׁר
יְאַבֵּד דֶּרֶךְ וּתְעַקֵּר מִשִּׂכְלוֹ הַמַּטָּרָה הָרָאשִׁית, אָז מִמֵּילָא
הַהַרְגָּשׁוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת הֵן פּוֹעֲלוֹת בָּאָדָם, תַּחַת שֶׁהָיוּ
פּוֹעֲלוֹת אֶל תַּכְלִית טוֹב יַעֲלוּ בְּתֹהוּ וְיִפְעֲלוּ פְּעֻלָּתָן בְּלֹא
תַּכְלִית כִּי אִם לְפִי הִתְעוֹרְרוּת הַכּוֹחוֹת הַחָמְרִיִּים שֶׁאֵין לָהֶם
מִצַּד הַרְגָּשָׁתָם תְּעוּדָה כִּי אִם נְעִימוּת הַחוּשׁ שֶׁל שָׁעָה.
וּבַאֲשֶׁר נֶפֶשׁ הָאָדָם תִּבְחַל
מִלִּהְיוֹת כָּאֳנִיָּה מְטֹרֶפֶת בְּלֹא שׁוּם מַטָּרָה, וְכַאֲשֶׁר עָזַב אֶת
הַתַּכְלִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא בְּאוֹר הַשֵם יִתְבָּרַך וְהִתְרַחֵק
מִמֶּנָּה, אָז מִמֵּילָא יְבַקֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה מַטָּרָה, וְיִמְצָא בְּדִמְיוֹנוֹ
מַטָּרָה כּוֹזֶבֶת הַמְּבִיאָה אוֹתוֹ לַאֲבַדּוֹן, בִּהְיוֹת תַּכְלִיתָהּ
אֵינֶנָּה שְׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי וְרוֹמְמוּתָהּ, כִּי אִם הַשְׁפָּלָתָהּ
וְרִדְתָּהּ מֵרוּם עֶרְכָּה.
[עין
איה ברכות א, פרק שני, ב]
הרב
נח ברזובסקי - נתיבות שלום, ויקרא, עמ' יד
כל המאורעות העוברים על יהודי הריהם קריאה נסתרת מה' יתברך, הקורא...מתוך המאורעות...'שוב וחזור לשורשך ולמקורך'...הנה אצל יהודי ישנם עתים קשים שעובר נסיונות קשים ומרים, עד שמרגיש שאין בכוחו כלל להתגבר על זה, והריהו בא ח"ו להתרעם על מדותיו יתברך, שנדמה לו שאיש מלבדו אינו סובל...כ"כ קשה...
אבל
האמת היא... שכל יהודי ירד לעולם לתקן איזה ענין, ובפרט המיוחד הזה בו מתגבר
היצה"ר ביותר ...הדבר הקשה לו ביותר הרי הוא קריאה נסתרת מהקב"ה אליו על
תכלית יעודו שעליו לתקן... וזוהי עיקר עבודתו של יהודי, לתקן את העניין המיוחד
שלמענו ירד לעולם, לפי שתיקון הפרט הזה הוא התכלית שלמענה ירדה נשמתו אל הגוף,
וממילא הרי לא יועיל לו כלום אף אם יעבוד כל ימי חייו בכל המעשים הטובים, שכל זמן
שלא תיקן הפרט הזה לא מלא את תפקידו בעולם
הגר"א
- ביאור למשלי, טז, ד :
כי
לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך
בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה. וכשהיו
נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה',
והיה הנביא אומר על-פי משפט הנבואה, דרכו אשר יילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו ומשבטלה הנבואה, יש
רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם, אך
אם, חס ושלום, יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה, אם יהיה מתנהג על- פי רוחו,
ודרכי איש זך וישר בעיניו. (לכן) עכשיו אין לנו להלך בגדולות ובנפלאות אך לראות
שיהיו מעשינו אל ה', היינו לפי רצונו יתברך, וייכונו מחשבותיך, כלומר בקיום המעשים
עצמם, שהם מצוות עשה, וזהירות מלא תעשה
שעיקר רצון ה' הם התורה והמצוות"
הרב
יוסף דב סולוביצ'יק - ימי זיכרון, עמ '11 :
ההשגחה
יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את
שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא
עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא יתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה
מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות ,שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם
ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח משום כך נברא
היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו
...שליחותו של הקב"ה לאדם...היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים
חדשים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים ,והיא מסתיימת עם המוות.
הרב
יוסף דב סולובי'ציק - על התשובה, עמ' 247-246
:
כל אדם הוא לא רק "אחד" במספר אלא "יחיד". הוא שונה מאחרים ,יש בו משהו עצמי, ייחודי, משהו מקורי שאין כמותו אצל אחרים... אי אפשר למלא מקומו של אדם, של כל אדם, שהלך לעולמו. אין אנו אומרים הלך סנדלר יבא אחר במקומו, הלך חייט יבא אחר במקומו ...מפני שהאדם כל אדם אין לו תמורה, הוא אינו "אחד" שאפשר למלא מקומו באחד אחר, אלא "יחיד" שיש בו משהו המיוחד אך ורק לו ולא לשום אדם אחר. ויש ואדם מממש ומוציא מן הכוח אל הפועל את הנקודה הייחודית שבו ויש שנקודה זו נשארת בחינת אוצר בלום שאינו בא לעולם לידי גלוי. גם כך וגם כך נקודה ייחודית זו קיימת ואובדת במות האדם.
[1] במסלול הזה
[2] אלא הכשרונות והתפקידים
[3] סימן/הוכחה
[4] ורק אני יכול למלא אותה, כי אם מישהו אחר היה יכול למלא אותה גם לא היתי נברא.
[5] כשרון
[6] בדרך האמונה
[7] כשאדם עוסק בדברים שאינם מתאימים לו נפשו מתעייפת, לעומת זאת כשהוא עוסק בדברים השייכים לייעוד שלו הוא מתמלא בכח ומרץ. ודבר זה הוא בדיקה גדולה לדעת היכן השליחות שלי בעולם, לראות מה מחיה ממלא ומספק אותי.
[8] כל אותם הדברים הטובים והכשרונות כבר ננטעו באישיות שלו.
[9] ואפילו הדברים השליליים שיש בנפש מכוונים למימוש הייעוד שלי. כי חסרונות מסויימים עוזרים במרחבים אחרים ולכן לכל נפש יש חסרונות שונים הכל כפי הייעוד והשליחות שלה בעולם.
[10] הדבקות בה' מחייבת נאמנות לנשמה המיוחדת שלי, כי היא החלק האלוהי שמתגלה בי, התעלמות ממנה לא מביאה לדבקות בה' אלא לריחוק ממנו.
[11] יש אנשים שיגיעו לדבקות בה' על ידי חסד ויש שיגיעו על ידי תפילה ויש שיגיעו על ידי גבורה ולא נכון לצפות מכולם לדבוק רק בדרך אחת, כולם מחויבים במצוות כי בצורה כללית הם מקרבים לה', אבל הדבקות המיוחדת תלויה באופי של כל אחד ואחד ואינה זהה אצל כולם.
[12] אומרים בתפילה "שהחזרת בי נשמתי", ולא 'נשמה'. עניין זה מלמד שיש לכל אחד את הנשמה שלו את הנשמה המיוחדת לו. ואין עניין הנשמות כבטריה זהה אצל כולם או מקור חשמל אחיד לכולם, אלא יש בנשמה שלי משהו מיוחד שתואם לי ולכן אני מקבל אותה.
[13] אחרי גבו, הכוונה יתעלם מזה.
[14] כאשר אין לאדם מטרה בחייו, אין כח שאוגד את כל המעשים, הרגשות והמחשבות לתכלית עליונה וממילא חייו מקבלים פירוד וחוסר קשר חריף, המעיק על האדם ומחליש את כוחות חייו. מכאן מראה הרב שתודעה שכלית של מטרה עליונה הולכת ומשפיעה על הרגשות שיהיו מכוונים לשם, ואחר כך על המעשים, ובזה הוא מאחד את כל אישיותו למטרה עליונה וחי בצורה הרמונית ומאוחדת, ולא ח"ו בצורה פרודה ומלאת סתירות בין שכלו רגשותיו ומעשיו.
[15] מלמד הרב שעל פי רוב אדם לא מקבל את הכישרונות יחד אלא מקבל רק כמה מהם וכיוון שכך הוא חסר כישרונות אחרים. עניין זה עלול להביא לפירוד ומחלוקות בו עצמו, כיוון שירגיש ניגוד לעניינים אחרים וגם פירוד בינו לבין חבריו, שמתעניינים בדברים סותרים לשלו. ההשלמה תהיה כשכולם יבינו שכולם ביחד יוצרים תמונה שלימה של פאזל, שלמרות שיש בו חלקים סותרים הם משלימים, וכל אחד יגלה ויפתח ויביא לעולם את כישרונו, ובמקביל יהיה פתוח לקבל וללמוד מאנשים אחרים את כישרונם וייחודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה