ייסורים

 

למה אני סובל מייסורים? 

ומה לעשות איתם?

מי ששרוי בעצבות, שלוש דרכים לפניו. אם הוא במדרגה רגילה, בוכה. אם הוא במדרגה אמצעית, שותק. ואם הוא במדרגה העליונה – מהפֵּך את העצבות לְשיר (רבי מנחם מנדל מקוצק).

מספר הרב יהונתן זקס:

סוּ בֶּרְנְס ז"ל סבלה ממחלה נדירה השפעת המחלה הייתה הרסנית. היא לא יכלה לעמוד ולא לשבת, גם לא בכיסא גלגלים. כשמצבה הורע היא נידונה לבלות את חייה בשכיבה, מרותקת למיטתה ונתונה לכאב כרוני. הייתה לה סיבה מצוינת להאמין שהחיים המרו לה מאוד.

פגשתי אותה באחד הביקורים שאני עורך בבתי מחסה; במקרה זה – מוסד לאנשים הסובלים מתשישות חמורה. כבר במבט ראשון הבחנתי שהיא אדם מיוחד במינו. היא קיבלה את פניי בחיוך קורן כשמש המגיחה לפתע ביום מעונן.

נראה היה שהחיוך זרח מעומק לבה, כאילו חגגה את היותה חיה. תחילה התקשיתי להבין. הסתירה בין מצבה הגופני למצב רוחה הייתה מוחלטת. איך היא יכולה להיראות שלמה כל כך עם עצמה ועם העולם?

לאחר שנפרדנו סיפר לי מנהל המקום את סיפורה. בשלב מוקדם במחלתה היא החליטה להקדיש את חייה לעזרה לאנשים שכמוה אינם יכולים לנוע. היו לה רק שתי בעיות: היא אינה יכולה לבקר אותם, והם אינם יכולים לבקר אותה. משום כך התארגנה להביא את העולם למיטת חולייה.

היא הזמינה שני קווי טלפון. היא לימדה את עצמה להשתמש במחשב ובבסיסי נתונים  ממיטתה היא החלה לבנות רשת של יחסי אנוש שהתפתחה לכדי "קו הסיוע תקווה"

היא יצרה קשר עם אנשים שסבלו כמוה ממחלות קשות או מנכויות. היא שימשה להם יועצת, חברה ונותנת-חסות. היא דיברה איתם באורח סדיר, הרימה את רוחם כשזו הייתה נפולה, תמכה בהם בעִתות משבר והפנתה אותם לגורמי סיוע מתאימים.

לקראת סוף חייה הקצרים מדַי קיבלה מהמלכה את תואר חברת מסדר האימפריה הבריטית, כהוקרה לפועלה. היא הייתה האדם הראשון שהובא לארמון בקינגהם במיטת אשפוז וקיבל עיטור בשכיבה. 

למברכיה השיבה, בדרכה האופיינית, שהעיטור אינו שלה; שהיא קיבלה אותו בשמם של כל הסובלים. לא היה לה זמן להתעסק בעצמה.

מעולם לא שאלתי אותה מאין לה הכוחות לחיות בדרך שחיה. אני חושב שהיא ידעה מה שידע הפילוסוף סרן קירקגור כשאמר: "הדלת לאושר נפתחת כלפי חוץ". 

היא סירבה להניח למחלתה לגרום לה להתכנס פנימה או להתבוסס ברחמים עצמיים. היא נפתחה כלפי חוץ והביטה אל ייסוריהם של אחרים, ועל ידי כך הצליחה לשכוח את ייסוריה שלה או לפחות למנוע מהם לייאש אותה.

אולם אני משער שהיא ידעה עוד דבר; שביום מן הימים אמרה לעצמה: חייבת להיות סיבה לכך שזה קרה דווקא לי. זו דרכו של אלוהים לאפשר לי לעשות דבר-מה שלא הייתי עושה אלמלא כן. היא מצאה מטרה לסבלותיה. מי שיש לו לָמה שלמענו יחיה, אמר ניטשה, יוכל לסבול כמעט כל איך. כזו הייתה סו ברנס, שנטלה את מדוויה והפכה אותם לברכה.

ממשיך הרב זקס:

תובנה זו פותחה בידי ויקטור פראנקל לתורה פסיכולוגית שיטתית. פראנקל נולד בווינה ב-1905. ב-1942 גורש עם בני משפחתו למחנה הריכוז טרזינשטט, ובמשך שלוש שנים שהה בכמה מחנות השמדה, בתוכם אושוויץ ודכאו. מכל משפחתו נותרו חיים רק הוא ואחותו. בשנים האיומות ההן הגיע לתגלית שהייתה לאחר מכן מפעל חייו.

כיוון שכבר אז היה פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה, הוא שמר על שפיות דעתו על ידי תצפיות בעמיתיו האסירים, כאילו הוא והם רק השתתפו בניסוי. הוא הבחין בשלבים שהם עברו.

השלב הראשון היה שלב ההלם והסרת האשליות. הנאצים, בדקדקנותם המפלצתית, דאגו להפשיט את האסירים מאנושיותם בכל דרך שאפשר לדמיין. הם לקחו מהם כל מה שהיה יכול להעניק להם שמץ של תחושת אנושיות: את בגדיהם, את נעליהם, את שיערם ואף את שמותיהם. 

מפראנקל הם גזלו את אוצרו היקר ביותר, כתב יד מדעי ובו מפעל חייו. פראנקל אמר: ברגע ההוא "מחקתי את כל חיי הקודמים".

השלב השני היה אפתיה: השטחה גמורה של הרגשות. בלי אפתיה לא היה אפשר לשרוד כלל. האנשים הפכו לאוטומטים שחייהם אינם אלא התגלגלות מיום ליום. 

על השלב הזה שאל פראנקל שאלה מכרעת: האם נותר חופש כלשהו לאדם ששדדו ממנו הכול – את כבודו, את רכושו וגם את יכולתו להחליט? לקורבנותיהן של רדיפות היהודים הקודמות ניתנה בחירה: התנצרו או מותו! בשואה לא הייתה בחירה. מה נשאר לך לאחר שאיבדת כל מה שאפשר לאבד?

פראנקל גילה שיש חופש אחד שלעולם אי-אפשר לקחת מאדם:

את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבוֹר את דרכו. החופש שנותר היה ההחלטה איך להגיב.

פראנקל שרד במחנות כי ניתח כל הזמן את מה שקורה לו ולאחרים, ועזר להם למצוא סיבות להמשיך לחיות.

שני אסירים שהיו עם פראנקל תכננו להתאבד. כאשר שוחח עמם הצליח לשכנעם שעדיין יש דבר שעליהם לעשות. אחד מהם היה מדען והספרים שפרסם היו טעונים השלמה. חיכתה לו אפוא משימה. לשני היה בן אהוב שחיכה לו בחוץ לארץ. חיכה לו אפוא אדם. בשני המקרים, העיקר היה הידיעה שנותר דבר שאף אדם אחר אינו יכול לעשותו.

 ידיעה זו נתנה משמעות לא לחיים בכלל, אלא לחיים האלה, החיים שלי, הייחודיים, שאינם בני החלפה. זה היה גרעינה של התובנה שפראנקל הפך לאחר המלחמה לאסכולה חדשה בפסיכותרפיה.

הוא קרא לה 'לוגותרפיה', מהמילה היוונית לוגוס שהוראתה מילה, דבר, במובן הרחב של המושג: הממד הרוחני של חיי האדם, המעניק לחיים תכלית. את הרעיון סיכם בשלוש מילים שהן כותר ספרו הידוע ביותר: האדם מחפש משמעות.

אם חיים יכולים לשאת משמעות אפילו באושוויץ, הם יכולים לשאת משמעות בכל מקום ובכל זמן.

כל אימת שאדם עומד לפני מצב ללא מנוס, כל אימת שאדם ניצב מול גורל שאין לשנותו, למשל לפני חולי חשוך מרפא, כגון מחלת סרטן שאינה ניתנת לניתוח, אותה שעה ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים, לקיים את הפשר העמוק ביותר, את פשר הסבל. 

הדבר החשוב מכול הוא איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל, כיצד אנו מקבלים ייסורים.

יהיה אשר יהיה גורלנו, תמיד תהיה בידינו הבחירה אם לראותו כטרגדיה ריקה ממשמעות, או כאפשרות להשיג דבר-מה חיובי.

את זאת אנו יכולים לעשות בשלוש דרכים: בעבודה או מעשה; בחווייתו של משהו או בפגישה עם מישהו; או בעמדה שאנו נוקטים כלפי סבל שאין להימלט ממנו.

כדוגמה הוא מספר על מטופל שלו שסבל מדיכאון. איש זה היה נשוי באושר שנים רבות, ושנתיים לאחר פטירתה של אשתו התקשה עדיין להשלים עם האובדן:

במה אעזור לו? מה אומַר לו? ובכן, לא אמרתי לו כלום, אלא שאלתי אותו שאלה:

"מה היה קורה, דוקטור, אילו מַתָּ אתה ראשון ואשתך הייתה צריכה להאריך ימים אחריך?" "אוֹי", אמר, "זאת הייתה מכה נוראה בשבילה. כמה הייתה סובלת!" על כך עניתי: "רואה אתה, דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שמענת ממנה סבל זה; אך עכשיו עליך לשלם על כך על ידי שתוסיף לחיות ותתאבל עליה".

הוא לא אמר מילה אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. הסבל חדל איך-שהוא להיות סבל ברגע שהוא מוצא לו פשר, כגון פשר של הקרָבה.

האדם טען פראנקל, הוא החיה מחפשת המשמעות. אולם כדי להעמיד משמעות גם בתנאי חיים נואשים עלינו לעשות כמה דברים. ראשית, לסרב להאמין שאנחנו קורבנותיו של הגורל.

פראנקל דחה את הדטרמיניזם ( המחשבה שאומרת שהכל מוכרח לקרות כפי שקורה) לכל צורותיו. "היו שני תאומים זהים. אחד נעשה פושע ערמומי, והשני קרימינולוג ערמומי באותה מידה. שניהם נולדו עם ערמומיות, אך תכונה זו לכשעצמה אין בה שום מטען ערכי, לא חיובי ולא שלילי"

שנית, עלינו לדעת שיש יותר מדרך אחת לפרש את מה שקורה לנו; יותר מדרך אחת לספר את סיפור חיינו. 

פראנקל שרד במחנות הריכוז משום שסירב לתת לכולאיו להגדיר את מצבו. הוא כאילו אמר לנאצים: אתם יכולים לראות בי יצור חסר ערך, אבל אינכם יכולים להכריח אותי להסכים לדעתכם.

אלינור רוזוולט אמרה פעם: "איש אינו יכול לגרום לי להרגיש נחותה בלי רשותי". את הרשות הזו אנחנו יכולים לסרב לתת.

שלישית, אף שפראנקל מתמקד בחופש שבתוכנו, הוא מדגיש שהמשמעות נמצאת מחוצה לנו. היא קריאה ממקום אחר:

במצב של לאחר ייאוש, אדם אינו צריך לשאול "מהי משמעות חיי?" 

אלא להבין שהוא עצמו זה שנשאל. החיים מציגים לו את בעיותיהם, ותפקידו הוא לענות לשאלות אלו על ידי נטילת אחריות לחייו.

החיים הם מטלה, אך בשביל האדם הדתי הם גם שליחות, והוא מודע לקיומו של השולח. במשך אלפי שנים שולח זה נקרא אלוהים.

בין שאנו דתיים ובין שלא, יש לנו דבר שאנחנו נקראים לעשות, דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות – לא כאן, לא עכשיו, לא בנסיבות אלו, לא לאדם זה. לא קל לגלות מהי המשימה שלנו. 

יש מצבי מצוקה שבהם פשוט איננו יכולים לעשות זאת בעצמנו ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אומר התלמוד על מצבים כגון אלה).

אולם לאחר שמצאנו אותה, חיינו מקבלים משמעות ותשוקת החיים שלנו מתחדשת. זה מה שאני ואחרים ראינו אצל סו ברנס. היא סבלה מגורל נורא, אבל הפכה אותו למשימה. היא מצאה את מה שהיא נקראה לעשותו...

שאלתו הראשונה של אלוהים לאדם הייתה "איֶכּה?" (בראשית ג, ט). האמונה היא סוג של הקשבה, ומה שאנחנו שומעים מתוך דומיית הנשמה היא שאלתו של אלוהים: 'מה עשית במתנה שנתתי לך, החיים? האם ניצלת את זמנך? האם חיית למענך בלבד, או גם למען אחרים?

האם השאלה המדריכה אותך היא מה יכול העולם לתת לך, או מה אתה יכול לתת לעולם? האם ביקשת ברכה, או היית ברכה?'.

פראנקל לא היה איש קבלה, אבל עבודתו ממחישה את רעיון התיקון באופן עמוק. יש ייסורים שאפשר לשים להם קץ, אך יש גם ייסורים שאפשר להילחם בהם רק בכוח המחשבה. 

החיפוש אחר משמעות מבטא את אחת האמיתות העמוקות של מצבו של האדם: שמה שמשפיע עלינו איננו מה שקורה לנו, אלא האופן שאנו תופסים בו את מה שקורה לנו; ואופן זה תלוי גם ברצוננו.

איננו כדורי ביליארד, אטוֹמים או גֵנים; איננו רק תגובות לגירויים, תוצאות פשוטות של סיבות. אנחנו חופשיים מפני שתגובותינו תלויות בתפיסתנו, ואת תפיסתנו אנחנו יכולים תמיד לשנות. אפשר לכלוא את הגוף, אך לא את התודעה.

רעיון התיקון מבטא אמונה שבכל רע יש רסיס של טוב שאפשר להציל ולגאול. כל חוויה עמוקה של סבל יש בה התפרקות: העולם שהכרנו איננו עוד. משהו חסר. משהו אבד. תיקון הוא חיבור מחדש...

להיות יהודי פירושו לשאת את השם ישראל. "כי שָׂרִיתָ עִם אלהים ועִם אנשים וַתּוּכַל", יעקב נותר לבדו בלילה מעבר לנהר יבוק, ומוצא עצמו נאבק עם איש שאין לו שם. בעלות השחר מבקש הזר מיעקב לשלחו לדרכו. "לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כי אִם בֵּרכתני" (בראשית לב, כו).

זה המאבק שעל כל אחד מאיתנו לחוות כשרוע מאיים או כשהאסון מכה. אמונה היא הסירוב לשַלח את הייסורים לפני שהופכים אותם לברכה. יעקב סירב לשלח, ובו ברגע היה לאדם אחר עם שם אחר.