האמונה שה' משגיח ושומר על המציאות נוסכת בנו
תקווה שהקב"ה דואג לכל מה שקורה לנו בחיים, ומעניקה לנו הסתכלות אחרת על הרע
והטוב בנו ובעולם.
אבל כשמתבוננים במציאות עולות שאלות לא פשוטות,
מדוע טובים וצדיקים נפטרים בתאונות, מחלות, אסונות טבע? ואילו ישנם אנשים רעים
שמאריכים ימים ושנים בטוב ובנעימים? אם ה' הוא טוב
איך יש רע בעולם? ועוד יותר איך יש רע לאנשים טובים?
והיא כנראה השאלה הקדומה והטעונה ביותר
כלפי האמונה באלוהים. כי גם אם נקבל שיש אלוהים אבל הוא רע ח"ו זה לא מקדם
אותנו, לכן יותר חשוב להבין את טובו של ה' אל מול הייסורים והמציאות הקשה לאורך
ההיסטוריה.
תשובה
אחת אפשרית היא שאם ילד קטן אינו מסוגל להבין את מחשבותיהם ומניעיהם של הוריו, קל
וחומר שאין לנו כל אפשרות להבין את דרכי האל, "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ
כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם"
(ישעיהו נה, ט).
כך
גם כותב ד״ר ויקטור פראנקל (בספרו ״האדם מחפש משמעות״ עמ׳ 142) כשהוא מנסה לדון
במשמעות הסבל, הוא מעלה אופציה שאנחנו לא המדרגה הכי גבוהה במציאות לכן אנחנו לא
משיגים את כל השיקולים העמוקים שלה, ומביא משל מעניין לכך:
אם
קוף שמשתמשים בו כדי לפתח חיסון נגד שיתוק ילדים, ולשם כך דוקרים אותו פעם בפעם,
האם יוכל אי פעם להשיג את משמעות סבלו? הוא לא יתפוס כמובן, משמעות זו. שכלו מוגבל
משיוכל להיכנס לעולמו של האדם, כלומר: לעולם היחידי שבו ניתן להבין את סבלו.
ומה
בדבר האדם? האם עולמו של האדם הוא נקודת סיום בהתפתחות היקום? וכי לא נוכל לשער כי
ייתכן עוד מימד, עולם שמעבר לעולמו של האדם; עולם שבו תימצא תשובה על השאלה בדבר
הפשר הסופי של סבל אנושי?
למעשה
אם נאמר כך אנחנו מייתרים לגמרי את לימודי האמונה, כי אפשר לומר שה' פועל בצורה
שאנחנו לא מבינים וזהו, אולם הרמח"ל מתאר שה' יכל לברוא בצורה כזו את העולם
אולם הוא לא עשה זאת והוא ברא ומנהל את עולמו בצורה מודרגת ומדודה על מנת שנבין את
מעשיו ומתוך כך נתקרב אליו[1].
אם כן גם אם לא נוכל להבין את הכל לפחות נבין
מעט מזה, וגם הבנה חלקית זו יכולה לנחם ולהמתיק לנו את שאלת הרע בעולם.
גדולי המחשבה של היהדות הרבו לעסוק בכך
ותשובותיהם אינם באים לבטל את הכאב ואת הצער שאדם חווה בזמנים קשים או בכך שבני
אדם צריכים להפסיק להילחם ברע, אלא עניינם להסביר במעט את חשבונות ההנהגה האלוהית
שנראים תמוהים לפעמים.
אחת התשובות המרתקות לשאלה למה אלוהים לא מתגלה אלינו בצורה גלויה וברורה לגמרי, היא ההבנה שאם היה עושה זאת לא היינו נפגשים איתו אלא נמחקים, כמו אור השמש שאם היינו מסתכלים עליו ישירות לא היינו רואים אותו אלא חושך, לכן על מנת להיפגש איתו צריך לכסות אותו בכמה מסכים וכיסויים ובכך להעלים אותו ועל ידי כך אנחנו יכולים להיפגש איתו.
תארו לכם שכל מי שהיה מחלל שבת מיד
היה מת, זו הנהגת ה' אלוהית גלויה וברורה אבל היא מייצרת מחיקה של נברא בוחר, שום
נברא לא היה מעז לעשות אחרת מרצון הבורא ולא כי הוא בחר בבורא אלא כי הוא בוחר
בחיים והכוונה העמוקה של קשר מתוך חופש עם נברא עצמאי לא הייתה מתקיימת. לכן צריך
מסכים ומיסוך על התגלות ה' שלא תתגלה בבהירות רבה ומסכים אלו מאפשרים את הכוונה
העליונה -יצירת נברא עצמאי ובוחר.
על מנת להצדיק את טוב ה' עונה הרמב"ם (מו"נ ג יב) שיש יותר
טוב מרע במציאות, כל הקושי שמתמקדים בבן אדם אחד או באירוע אחד אבל רוב הזמן ורוב
המקרים הם טובים, למשל נשאל למה נולד ילד עם בעיה גופנית יאמר הרמב"ם זה רע, אבל אל תתמקד בו, שים לב שמאה אלף ילדים נולדו בעולם באותו יום ללא בעיות כלל, לכן
יש רע אבל הרוב הוא טוב.
בנוסף אומר הרמב"ם שרוב הרע נובע
מהאדם ולא מה'. למשל האדם מזיק לגופו עם סיגריות או אכילת סוכר וסובל אחר כך ממעשיו
ייסורים ייסורים אלו הוא הביא על עצמו, כמו כן אדם שלא תיקן את מידותיו יסבול מחיי
חברה כושלים ויהיה בודד, הייסורים הללו הוא הביא על עצמו,
כמו כן האדם חווה רוע וחוסר כי משתוקק לדברים שאינם נצרכים לו למשל אדם
יש לו אויר מים לחם אוכל משפחה וכו' אבל הוא הרגיל את עצמו לחחי תענוגות ופינוקים
של משרתים ומלונות וכו' ועכשיו זה חוסר לו אז הוא ישאל למה יש רע בעולם למה יש לי
חוסר, אומר הרמב"ם את הדברים שבאמת נצרכים בשבילך ה' דאג לך בשפע אבל אתה
חווה חוסר כי אתה חושב שאתה צריך את זה ובאמת אתה לא צריך את זה.
להוציא אל הפועל את הטוב
בספר דרך חיים (פרק ה משנה ב) מביא המהר"ל תשובה
לצדיק ורע לו ואומר שזה על מנת להוציא את צדקתו מן הכח אל הפועל. מה הכוונה?
עצם המפגש עם קושי מוליד ומכריח את הצדיק בפוטנציאל להיות צדיק בפועל, כמו אדם ששמים אותו בחדר כושר ושמים עליו משקולות כבדים כל זה לא על מנת להתעלל בו אלא להוציא מן הכח אל הפועל את הגוף החטוב והשרירים הטמונים בו שכרגע הם אצלו בפוטנציאל ולא בצורה גלויה.
על ידי ההרמה שלו
הוא מוציא מן הכח אל הפועל את השרירים החיטוב והבריאות הגופנית שהייתה טמונה בו. כך
גם הניסיונות בעולם הזה יש להם תפקיד להוציא מן הכח אל הפועל את הטוב הטמון באדם.
הרע
נחוץ כדי לפתח באדם ובאנושות תכונות חיוביות מסוימות - לבנות את נשמותיהם. תארו לכם
עולם דמוי גן עדן, שבו כולם שרויים בשלווה ומתענגים באין סוף כמות ואיכות בעולם
כזה לא הייתה התפתחות או יצירה כלשהי, לא היה מקום לפעילות מוסרית, לתיקון המידות,
להתגברות ולהתעלות.
מספר
המדרש[3] שאברהם
אבינו הלך בעולם וראה ארמון עולה באש, ושאל את עצמו למה לא מכבים את האש האם יתכן
שאין לארמון בעל הבית שלא מכבה את האש? מיד התגלה אליו ה' ואמר לו אני בעל הארמון.
המדרש
מתאר לנו את התחלת המסע האמוני של אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, וטמון בו יסוד
מוסרי חשוב מאוד, שעצם תפיסתו היא מקורית ופורצת דרך והונחלה אחר כך לבסיס היהדות.
בירה
היא ארמון בנוי ומשוכלל, הדורש תודעה על מנת לבנותו. הכוונה שאברהם התבונן בעולם ראה
טבע מסודר, חוקים גאוניים, הדורשים תודעה אלוהית שתיצור אותו.
אבל
הארמון דולק, בתוך הטבע יש אנושות והיא מלאה ברוע, סבל, מלחמות, חוסר צדק, צדיק
ורע לו ועוד. מה שמעיד שכביכול אין מסדר.
לקונפליקט
הזה יש שתי תשובות נפוצות, המקבלות את המציאות הזו ולא נאמנות למדרש.
א
- אין באמת מסדר. ב - אין באמת רוע, אלא בעומק הכל טוב, ואנחנו לא רואים את כל
התמונה.
בשני
המצבים הללו אנחנו מקבלים את התמונה של המציאות כמו שהיא ומתרצים אותה. הבעיה היא
שזה לא מה שכתוב. לא כתוב שאין ארמון, ולא כתוב שאין שריפה, כתוב שיש ארמון ויש
שריפה, וזה מה שאברהם אבינו לא מוכן לקבל, ומנסה לשנות.
היהדות לא מקבלת את שתי התשובות הללו. היא אומרת: יש ארמון ויש שריפה, יש אלוהים וגם יש רוע במציאות, ואנחנו מוחים על כך ורוצים לשנות את זה.
כאן מתחיל המסע של אברהם,
שיתפתח למסע של היהדות – היהדות היא קריאת תיגר וחוסר השלמה עם מה שיש, עם כל החוסר,
החולי, הבורות, השנאה, האלימות, הכפירה והרשע. לאורך ארבעת אלפים שנה היהדות תילחם
ולא תקבל את כל זה על מנת לשנות זאת.
מחאה
זה לא לקבל את מציאות כמו שהיא. המתח בין מה שראוי למה שיש - הוא כח החיים המפיח
רוח ביהודים, ועל פי המדרש שם התחיל המסע.
אלוהים
לא עונה לו ולא מכבה את האש, הוא רק אומר לו: אני כאן.
המסר
המהפכני של המדרש הוא שהטבע מעיד שיש מסדר, אבל הוא לא מתערב יותר מידי באנושות,
כי אלוהים רוצה שנהיה בני אדם אקטיביים, ניקח אחריות על עולמו ונכבה אנחנו את
השריפה.
בפתרון
הרוע בעולם לא נכון לומר שאין ה', וגם לא נכון לומר שאין רוע. אלא צריך לפתור אותו
בעצמנו.
העולם שלנו
מלא בייסורים זוהי עובדה יש בו גם טוב אבל יש בו לא מעט רע.
הרב אשלג במאמר
מרתק מלמד שכל מי שמתבונן במציאות רואה מיד שני דברים שונים לגמרי טבע מסודר
ומדויק ותרבות אנושית עם כאוס ובלגן ייסורים וחוסר סדר. הסתירה בין שני הדברים
הללו הולידה כמה שיטות במהלך ההיסטוריה על מנת לענות על מציאות הסתירה הזאת.
הוא מביא את כלל השיטות באנושות ולבסוף עונה תשובה מקורית ההופכת את השאלה 'למה יש סבל וייסורים' משאלה כלפי הבורא לשאלה כלפי האדם! ואומר שהייסורים עניינם להכאיב לנו ולגרום לנו להבין שהעולם לא שלם ולהמשיך לפתח אותו,
וזוהי תמצית היהדות לא להפנות לעבר הבורא את השאלה אלא למנף אותה לעשייה של תיקון, אמונה עניינה עבודה מתוך אמון בבורא שאפשר וצריך לתקן עולמו, אמונה אין ענניה אני מאמין שה' יעשה הכל[4].
כיוון
שהיהדות עוסקת בלייצר אנשים שיתקנו את העולם, היא עסוקה בעיקר בסיפור האנושי. המדע
מתעסק בטבע, התנ"ך עוסק באנושות.
בתנ"ך,
ספר היסוד של היהדות, שלושים וארבעה פסוקים בהתחלה אומרים משהו על הטבע, ועוד כמה
פעמים בודדות וזהו. העיקר פה על פי אלוהים זה הסיפור האנושי שאנחנו יוצרים, שורפים
ומכבים.
וכך
לאורך התנ"ך מסופר איך גדולי האומה לא מקבלים את המציאות, מוחים עליה ומנסים
לשנותה. היהדות מתחילה מאברהם אבינו דווקא ולא מנח. מה ההבדל בין נח
לאברהם? אומר רש"י (ו,ט): "את האלוהים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי
לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".
ההבדל הזה אינו בא לומר רק שדרגת צדקתו של אברהם גדולה משל נח, בכך שאברהם יכול להלך מאליו לפני האלוהים, אלא בא לומר שיש לאברהם מהות רוחנית אחרת. אברהם אינו רק מודרך על ידי הקב"ה ועושה כל שמצווה עליו, אלא אף יכול כביכול לסלול דרכים חדשות לפניו ולהאיר את הדרך לפני אלוהים בשביל אלוהים.
ולכן אברהם התפלל על
סדום למרות שהיו רעים וחטאים לה' מאד, מפני שרצה בקיומו של עולם. ולכן אנשים בעלי
אופי זהה הם מקימי היהדות כמשה רבנו וכדומה.
לאורך
כל התנ"ך גדולי היהדות מתווכחים עם ה' למען כבודו, כמו שאמרו חז"ל
(ברכות ז, ע"א) שאפילו משה רבנו פתח בשאלה למה יש צדיק ורע לו, כששאל:
"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות לג, יג), ואסף
גם הוא אמר: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי...כִּי קִנֵּאתִי
בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה" (תהלים עג, ב-ג), וירמיה
אמר: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיהו יב, א), וחבקוק אמר:
"לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק
מִמֶּנּוּ" (חבקוק א, יג).
להיות
יהודי פירושו להתווכח עם ריבונו של עולם למען כבודו של רבונו של עולם. צידוק הדין וקבלת הרע זה רק למפרע
מה שכבר אינו ניתן לשינוי! כלפי העתיד אסור לנו להשלים עם שום רע. מצווים אנו לתקן
למחות ולחתור לשינוי.
כשיש קושי ועוול אין עניין להשתיק או להשלים איתו, ובוודאי
לא לבנות משנה רוחנית המסבירה שהוא בסדר. הרב קוק אומר שיש שאלות ומציאויות קשות
שלא צריך לטייח אותם אלא דווקא המציאות שלהם ששואלים אותם בצורה קשה, זה פועל את
המטרה שלהם לזעזע את האנושות על מנת שתפעל ותתקן אותם[5].
האופי
היהודי הוא אופי של תיקון ולכן הוא אמור רק לשאול את הבורא למה יש רוע וייסורים
בעולמו אלא צריך להשלים אותם.
לכן הרב יונתן
זקס זצ"ל טוען טענה יותר חריפה ואומר שהתשובה לחוסר צדק היא שאין תשובה!
ואסור שתהיה תשובה, כי היא גורמת להשלמה עם המצב והבורא רוצה שנתקן את המצב ולא
שנשלים איתו[6]!
[1] דעת תבונות סימן מ:"ודאי שהקב"ה
היה יכול לברוא עולמו בלא שנוכל להבין במעשיו אבל מפני שרצה הרצון העליון שיוכלו
בני אדם להבין קצת מדרכיו ופעולותיו, על כן בחר להיות פועל בדרך בני האדם בסדר
מושג ומובן. והכלל הוא - שרצה לפעול פעולותיו לפי ערך הנבראים, לא לפי ערכו, על כן
נתן לנו מקום להתבונן בם, ולהבין לפחות מעט מהם, ומעתה יש לנו להבחין בכל פעולותיו
וטעמיהם, וכל שכן בתולדותיהם, כל הסוגים והמינים והפרטים, ככל הסדר הנשמר בדרכי
בני האדם"
[2] אורות
התשובה טז יב: "הצדיקים הבהירים הם מכירים, שהאור
הטהור הוא הרבה יותר גדול מכח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר
בעולם, והכרח הוא מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם
הרשעה ונושאיה, ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תיקון סדרו של עולם הם. ולכן כל עיקר
גודל צערם הלא הוא ממה שמצטערים בעלי האור המצומצם, שאין בכוחם לראות איך כל ההשעה
כולה איננה כי אם מסך המתקן את הזרחת האור. ובהתעלות הצדיקים למדת התשובה העליונה
יוכר להם, שהאור הגדול הוא לאין חקר והוא מופיע בעולם כעזוז גבורת חסדיו, וללא
המסכים הרבים שבאים על ידי כל סוגי הרשעות, החומריות והרוחניות, היה העולם מתטשטש
מרוב זיו. ונמצא שהכל חוזר לתקון העולם.
[3] (בראשית רבה פרשה לט פסקה א): "ויאמר
ה' אל אברם לך לך מארצך וגו', אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה
בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני
הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ
עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם".
[4] הרב אשלג מאמר השלום: "הנה, כל בר דעת, המסתכל
במציאות הערוכה לעינינו, הוא מוצא בה ב' הפכים, מקצה אל הקצה: כי כשמסתכלים בסדרי
הבריאה, מבחינת מציאותה ועמידתה, הרי בולט לעינינו הנהגה מאושרה עד להפליא, בחכמה
עמוקה וכשרון רב... והמסתכלים מבחינת הכלכלה והכשרת הקיום, של אותה המציאות, הרי
בולטים לעיניהם, אי סדרים ובלבולים גדולים, כמו שלא היה כאן שום מנהיג ושום השגחה,
ואיש הישר בעיניו יעשה... וההפכיות הזאת, העסיקה את האנושיות עוד מימים קדמונים.
ושיטות רבות היו להם, כדי לתרץ את ב' ההפכים האלו המתראים בהשגחה, אשר משמשים
בעולם אחד. שיטה א' - הבורא הוא טבע אדיש שיטה זו היא, שיטה קדמונית מאד.
כי מתוך ב' הפכים אלו, שמצאו בולט לעיניהם, לבלי שום דרך ומבוא, איך לקרבם זה אל
זה, באו לכלל הנחה, אשר הבורא והממציא את כל אלה, המשגיח בכח חזק על קיום מציאותו,
שלא יתבטל אף משהו הימנו, אינו כלל בעל שכל ומרגיש. ולפיכך, אף שממציא ומשגיח על
קיום המציאות, בחכמה נפלאה הפלא ופלא, עם כל זה, הוא עצמו חסר דעה, ושלא מדעת יעשה
כל זאת. כי אם היה בו דעת והרגשה, ודאי שלא היה מניח קלקולים כאלה, בדרכי כלכלת
המציאות, בלי שום חמלה ורחמים על המעונים. ולפיכך, כנוהו בשם "טבע".
כלומר, משגיח, החסר דעה והרגש. ולפיכך, אין כלל לדעתם, על מי להתרעם, או להתפלל,
או להצטדק לפניו. שיטה ב' - יש שתי רשויות יש שהחכימו יותר, כי היה קשה
להם, לקבל את הנחה זאת, של השגחת הטבע. משום, שמתוך שראו, השגחה בחכמה עמוקה למעלה
מכל פסגה האנושית, לא יכלו להסכים, שהמשגיח על כל אלה, יהיה בעצמו חסר דעה.
"כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו", ו"כלום יש לך מלמד ומחכים
לחברו, בעוד שהוא עצמו טיפש?"... ומשום זה, באו להנחה שניה, אשר יש כאן שני
משגיחים וממציאים: אחד בורא ומקיים את הטוב, ואחד בורא ומקיים את הרע. והרחיבו מאד
שיטה זו, בראיות ומופתים על דרכם. שיטה ג' - ריבוי אלהויות - עבודת אלילים שיטה
זו נולדה, מתוך חיקה של שיטה ב'. כי חלקו והפרידו את כל פעולה ופעולה, מפעולות
הכלליות, לפי עצמה. דהיינו, הכח, העושר, השליטה והנוי, הרעב, המוות והמהומות,
וכדומה. ומינו על כל אחד מהם, ממציא ומשגיח מיוחד. והרחיבו הדבר לפי חפצם. שיטה
ד' - עזב פעולתו לאחרונה, כאשר נתרבה החכמה, וראו את הקשר החזק, בין כל חלקי
הויות הבריאה, הכירו את ענין ריבוי אלהית, לדבר נמנע לגמרי, ולפיכך שוב נתעוררה
שאלת ההפכיות, המורגשת בהשגחה. ומתוך זה עשו הנחה חדשה: אשר באמת הממציא והמשגיח על
קיום המציאות, הוא חכם ומרגיש. אולם, מתוך רוממותו, שהוא למעלה מכל ערך, נמצא
העולם שלנו, כגרגיר חרדל וכאפס בעיניו, ואינו כדאי לו לטפל עמנו, בעניינינו
הקטנטנים. ולפיכך, נמצא כלכלתנו כל כך מקולקלת, וכל הישר בעיניו יעשה אולם, עדיין
"עולם כמנהגו נוהג", והקרע הגדול והנורא הזה, לא לבד שלא נתאחה, אלא
להיפך, שהולך ומתרחב לעינינו, לתהום נורא מאד, מבלי לראות ולקוות עוד, על איזה
מוצא ומפלט ממנו. ובהביטי על כל אלו הניסיונות, האמורים לעיל, שהשתמשו בהם
האנושיות, כמה אלפי שנה עד הנה, ולא הועילו, הריני שואל: אולי אין לבקש כל עיקר,
את תיקון הקרע הזה, מצד המשגיח, אלא כל התיקון הגדול הזה, מצוי בידינו עצמנו?".
[5] שמונה קבצים קובץ א, קמח: "למה לא יצוייר לנו הכל, בחטיבה אחת
שלמה? ולמה לא יוכל החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו? למה לא
יבוקש אור ד' בכל מקום? למה לא תתפלש השמחה בכל פינות החיים? למה לא תתגבר תשוקת
הטוב על כל עז וגבורה? השאלות הללו ודוגמתן כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות, ביותר
גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות את המסקנה הדרושה".
[6] לרפא עולם שבור עמוד 28: "לו יכולנו
לראות כיצד הרע של היום מוביל את הטוב של מחר, לו יכולנו לראות מנקודת המבט של
אלוקים, בורא הכול – יכולנו להבין את הצדק, אך היינו משלמים על כך מחיר: היינו
חדלים להיות אנושיים. היינו משלימים עם כל דבר, מצדיקים כל דבר, והופכים חירשים
לבכיים של אלה שכואב להם. אלוקים איננו רוצה שנחדל להיות אנושיים, משום שאילו רצה,
לא היה בורא אותנו כלל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה