קליפה ופרי

 

מקורות לטו בשבט

על תהליכי קליפה ופרי ברירה והצמחה בנפש ובתרבות

שערי קדושה - חלק א שער א

ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע...הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע.

אורות התשובה ט, ה

כְּשֶׁעוֹסְקִים בַּתְּשׁוּבָה צְרִיכִים לְהַגְדִּיר בְּיוֹתֵר אֶת מַהוּתָם שֶׁל הַטּוֹב וְהָרַע, כְּדֵי שֶׁהַחֲרָטָה וְזַעֲזוּעַ הָרָצוֹן מֵחִיּוּב לִשְׁלִילָה יִפְּלוּ רַק עַל הָרַע וְלֹא עַל הַטּוֹב. וְעוֹד יוֹתֵר, שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵר אֶת הַטּוֹב הַנִּמְצָא בְּעֹמֶק הָרַע וּלְחַזֵּק אוֹתוֹ - כְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ עַצְמוֹ שֶׁבּוֹרְחִים מִן הָרַע, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתְּשׁוּבָה כֹּחַ פּוֹעֵל לְטוֹבָה, הַמְּהַפֶּכֶת מַמָּשׁ אֶת כָּל הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת .

הטעויות בפיתוח הנפש- דיכוי שחרור - עין אי"ה שבת ב' צח:

"ההתנהגות בדבר הנטיות הטבעיות של האדם ע"פ דרכי הצדק המוסר והתורה, אפשר שיפלו בהם שני מיני טעיות..  א - לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח,

ב - אמנם גם הטועה ואומר, מאחר שאי אפשר להנהיג את האדם באורח הפוך מטבע נפשו, ע"כ יבחר לו דרך הנהגה רק ע"פ עצם הטבע של הנטיות הנפשיות כמו שהן, דרך זר כזה הוא רשע כסל ומביא לדרכי מוות, וטוב לפני האלוהים ימלט ממנו.

(הדרך הרצויה - בירור הפרי. המשך שם:)

רק צריך להכיר בדעת וחכמה את אמתיות הנטיות הטבעיות של האדם ולהעלות אותן שיתנהגו ע"פ תכונתן, לא מצד הנטיה הטבעית השפלה כ"א לכוון אותן ע"פ תכליתן..ע"פ דרכי הצדק האלוהי והיושר התוריי".

קליפה שומר לפרי - קבצים מכת"י קדשו ח"ג אות רכה:

ישנם אמיתיות גדולות שאינם יכולות להתגלות בעולם, כי אם דווקא במעטה של שקר, ומעטה של שקר השומר את האמת נעטר גם הוא באור האמת.

שבירת הקליפה והגעה אל הפרי - ספר ליקוטי תורה - פרשת ראה

 שע"י שעומד בניסיון שובר הקליפה ואזי דווקא נתגלה הפרי. כי קליפה קדמה לפרי. דהיינו שהאור והחיות המלובש בתוכם בבחינת הסתר לכן דוקא ע"י שבירת הקליפה מתגלה בחינתו..וזהו ענין מי יתן טהור מטמא.

טוב ה' מתממש כמו פרי וצריך הבשלה על מנת לראותו - הרב אשלג מאמר מהות הדת:

זהו מובן לנו, מכל מערכות הטבע, המוצגים לעינינו, אשר כל בריה, קטנה איזו שהיא, מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית. כלומר, גידול אטי, והדרגתי, בדרך התפתחות של "קודם ונמשך". כמו הפרי על האילן, אשר מושגחת במטרה טובה לסופה, שתהיה פירי נאה ומתוקה לחיך.

וצא נא ושאל להבוטניקאי, כמה מצבים הם העוברים על הפרי הזאת, מעת שנראתה לעינים, עד ביאתה לתכליתה, שהוא גמר בישולה, אשר כל המצבים הקודמים לתכליתה, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתה, המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי להצורה התכליתית. דהיינו, כל שהפירי יותר מתוק בסופה, היא נמצאת יותר מרה ויותר מגונה, במצבים הקודמים של סדר התפתחותה. הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות, שברא, אינו אלא בדמות של "השגחה מטרתית". מבלי לקחת כלל בחשבון, את סדר השלבות של התפתחות. כי אדרבה, דרכם - לרמאות אותנו ולהעתיק עינינו, מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם. ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל נסיון". כי רק בעל הנסיון, שיש לו ההזדמנות, לראות את הבריה, בכל מצבי התפתחותה, עד ביאתה לשלימותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות - שלא להתפחד כלל, מכל אותן התמונות המקולקלות, שהבריה אוחזת בהן במצבי התפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה וברה. וטעם הסדר הדרגתי הזה, המתחייבת לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה, ואכמ"ל. והנה נתבאר היטב, דרכי השגחתו ית', בעולמינו, שהיא בחינת השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל, מקודם ביאתה של הבריה להנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה. ואדרבה, דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים, כלפי המסתכלים. הרי לעיניך, שהשי"ת משפיע לבריותיו, תמיד רק טוב בלבד. אלא, שהטוב הזה, מושגח הימנו ית', בדרך השגחה מטרתית.

קליפה שומר לפרי - ספר בית אהרן קרלין פרשת בשלח

הקליפה קדמה לפרי. ואי אפשר להיות פרי אם לא שמתחילה יהיה קליפה וגם הקליפה הוא שומר לפרי. וכך מובן. שעבדות כל ישראל קודם מתן תורה הי' בבחי' ד"א היינו לברר היש הגשמי כמו שכתוב בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. ואחר שביררו היש הגשמי היו יכולים לבא לבחי' התורה...והנה התורה ישנה בכל זמן וצריך כל איש להתנהג כן בעבודת השי"ת בזו הדרך.

ספר השל"ה הקדוש - תולדות אדם - בית ישראל (תליתאה) (יז)

והנה הקליפה קליפת הפרי נקרא בלשון רבותינו ז"ל (ברכות לו, ב) שומר, והוא ענין גדול. כבר כתבתי ענין הקליפות הוא ממותרות הקדושות, והנה אם לא חטא אדם לא היה הקליפה מתנגד רק שומר לפרי, כמו המלך שהוא יושב פנימי והעבדים שומרים אותו, אבל מצד החטא תתעורר המרירות בהם ונעשים מורדים...וכן יהיה לעתיד, הקליפות שהם רעים יחזרו להיותן טובים בסוד מלאך רע עונה אמן. ורמז על ידי הנביאים בכמה פסוקים, ישעיה אמר (יא, ו), וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן ינהג בהם, ופרה ודוב וגו', ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו וגו'. כל זה מורה על כוחותיהם למעלה כי יכרע כל ברך, ואז הקליפות נקראים שומר כי הם שומר לפרי.

הרע – טוב בוסרי - הרב אשלג מאמר השלום:

כל דבר מוערך לא לפי שהוא נראה ברגע מסויים - אלא במדת התפתחותו. כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב. כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה. אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט - היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו. וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא.

ומכאן המפתח להבנת החולשה של מתקני עולם שקמו בדורותיהם, - כי הם ראו את האדם בדמות מכונה שאינה פועלת כראוי, וצריכה תיקון. דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים, ולהחליפם באחרים מתוקנים. כי כן כל מגמתם של מתקני עולם הללו לבער כל רע וכל מזיק שבמין האדם ואמת היא, שלולא הבורא ית' עמד לנגדם, ודאי שהיו כבר מספיקים מזמן לנפות את האדם כבכברה, ולהותיר בו רק טוב ומועיל בלבד. אלא, מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו - אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, כדברינו לעיל, - לפיכך: כל המתקנים מהמין האמור - יתמו מהארץ, והמידות הרעות שבעולם - לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם - עד שיבואו לגמר בישולם. אשר אז, אותם המידות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למידות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא ית', מראש. בדומה לפרי היושב על ענפי העץ, ומחכה ומונה את הימים והחדשים המחויבים עוד לעבור עליו, עד שיגמר בישולו, שאז יתגלה טעמו ומתיקותו לכל אדם.

מידות רעות מגינות על ידות טובות - פנקסי הראי"ה - חלק א פנקס ג

"כל פעל ד' למענהו". גם הדברים היותר רעים יש בהם תועלת כללית, מוסרית או חמרית, והכל בכלל תיקונו של עולם הוא, עד שעמד דוד המע"ה ג"כ על תועלת מציאות השיגעון בעולם, ע"י מעשה הבא לידו. ומזה אנו דנים ג"כ להמון מידות רעות ודיעות רעות, שמציאותן וגם מציאות המחזיקים בהן והמתמכרים להן במדה יתירה, נצרכת להכלל. הכחות הדמיוניים שהם בכלל ענין היצה"ר, צריכים הם ודאי לעולם. ורמזו חכמים ז"ל שבמציאות הקרבנות ניתן שפע ג"כ לצד הרע, וע"כ היה עשן המערכה מתעקם קצת לצד צפון, כלומר כל זמן שעוד יש רע בעולם, הצריך מירוק, צריך ג"כ שיהיה האדם מחזיק באהבת עצמו לפעמים במדה יתירה, וכמה מדות טובות מעולפות הן בצעיף של מדות רעות וחסרונות מוחלטים, שהן זוכות להגנה כשומר לפרי, עד שיגמר הבישול, ואז המוץ ינדף, והפרי ישאר לאכלה ולתרופה. 

אמונות מוכרחות כקליפות לאמונות אמיתיות - שמונה קבצים / קובץ א / קנה.

כל האמונות הנן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (כח מ ג') - לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הנן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הנן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המדה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלוים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר. לפעמים יבא זמן, שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למדה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כח ליסודה. ובאמת שני הצדדים הנם דברי אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המדה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאינינו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיון שכן, הרי הענין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה.