יצר הרע של עם ישראל ותלמידי חכמים
הקב"ה
שלם, לכן עלולה להיות מחשבה שמי שיותר קרוב אליו הוא יותר מושלם בעקבות כך לא מעט
אנשים היו רוצים לראות את התלמידי חכמים ואת עם ישראל כשלמות מהלכת, בפועל
במציאות שניהם רחוקים מכך,
הם
אכן ברוב המקרים יותר שלמים מאנשים רגילים, ועם ישראל אכן יותר קרוב לשלמות מעמים רגילים
אולם גם הם רחוקים מאוד מהשלמות האלוהית ולפעמים גם יורדים יותר נמוך מאדם רגיל,
וההיסטוריה הישראלית העגומה מפירודים מחלוקות גלויות שואות ופוגרומים תעיד על כך.
אמת
מציאותית זו עלולה להחליש אנשים מהצורך בתלמידי חכמים ועם ישראל כמגדלי אור ערכיים
לאומה ולאנושות.
הראי"ה
לעומתם מביט על הפער בין השלמות המצופה מהם לבין חייהם בפועל במבט עמוק ומרענן, ובכך
ממתק מעט את הכאב שלפעמים סותר לנפש הצמאה לשלמות בעולם הזה.
תלמיד
חכם אינו אדם רגיל
את
ההבדל בין יצר הרע של תלמיד חכם לאדם שאינו מלמדת הגמרא בסוכה נב' דרך סיפור:
הסיפור
הוא על שני אנשים – איש ואישה – שאינם נשואים, שהיו צריכים לצאת לדרך. לפני שיצאו,
ניגש האיש לאישה ואמר לה: 'בגלל שאנחנו צריכים ללכת גם ככה לאותו כיוון, לכן במקום
שנלך כל אחד לבד, בואי ונשכים מוקדם מחר בבוקר ונלך יחד'.
אביי
שמע זאת והחליט לעקוב אחר ההליכה שלהם. הוא חשש שהם יעברו על איסור מפני שבשעות
המוקדמות של הבוקר אין אנשים ברחוב.
הוא
עקב אחריהם מרחק גדול של שלוש פרסאות (כ-15 ק"מ!) כאשר הגיעו לפרשת דרכים
ונפרדו כל אחד לדרכו, שמע אותם אביי אומרים אחד לשני: 'אורחין רחיקא וצוותין
בסימא' – הדרך מתפצלת כעת, היה נעים אם היינו יכולים להמשיך ללכת בצוותא…
אביי
ראה שהם לא נכשלו באיסור כל הדרך, הצטער מאוד ואמר לעצמו: אם זה הייתי אני וודאי
לא הייתי מתאפק מלחטוא' עד שהגיע זקן אחד והרגיע אותו על ידי שאמר לו:
'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'
כלומר,
שלאדם גדול אמנם יש את אותן כוחות חיים של כל האנשים רק שיש לו אותן בעצמה חזקה
יותר.
עד
כאן הסיפור. אולם הגמרא לא מסבירה למה זה מתנהל ככה.
על
מנת להבין למה זה בנוי ככה נראה כמה טעמים לכך וכמה פסקאות שונות של הראי"ה
קוק המבאר עניין זה מכמה צדדים.
להכריח
את התלמיד חכם לגדול
מבאר
הראי"ה קוק שמגיע הזמן של כח חיים עליון יותר להתגלות במציאות נחלשת היכולת
של הכח החיים הנמוך לשמש על מנת להכריח את האדם להשתמש בכח החיים העליון ולא להסתפק
בתחתון. עין איה / ברכות א ב סג:
משפט
כל כישרון, שיש איזה כשרון טבעי קודם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן
הכישרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכישרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן הכישרון
היותר נעלה, אז הכישרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכישרון הנעלה, לבד יתרונו,
ימלא ג"כ מקום הכישרון השפל.
ולכן תלמיד חכם צריך גם הוא לחסום את תאוותיו אבל לא מאותו המחסום של האדם הרגיל החוסם את תאוותיו מפני הפחד מהעונש או בצורה טבעית מפני נימוסין והרגלים טבעיים, התלמיד חכם צריך להתעלות ולחסום את תאוותיו מפני השגת שכלו את האמת והטוב שבעניין,
לכן
משמיים על מנת שיהיה מוכרח לפתח את המחסומים שלו על ידי החכמה השכל והשגת האמת מחלישים
בו המחסומים הטבעיים הפשוטים והנימוסיים כדי שלא יוכל להישען עליהם ויהיה מוכרח
לגדול וכך כותב הראי"ה קוק בעין איה / ברכות ב ו נ:
חוקי
המוסר הנגדרים גם כן מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח
נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא
מתעלה על הטבע, על כן חוקי המוסר שבו גם כן ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע
מתבטלת ממנו. על כן כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו
המוכשר
לגדלות לא יוכל להסתפק בבינוניות
עלולה להיות טעות אצל התלמיד חכם לומר שהוא ככל
האדם רק לומד יותר תורה ועוסק יותר בקודש, אולם עניין זה לא מדוייק היכולת הנפשית
להיות תלמיד חכם באה עם גדולה נפשית וכל גדולה נפשית מגיעה עם חסרונות שבעומק הם
אחראים שגדולה הנפשית תצא אל הפועל.
מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ הֶאָרָה אֱלֹהִית מְרֻבָּה, לִמּוּדֵי מוּסָר רַבִּים, וְהִתְבּוֹנְנוּת תְּבוּנָה רַבָּה, אַל יִטְעֶה אֶת נַפְשׁוֹ לוֹמַר שֶׁיַּשְׁלִיךְ מֵעָלָיו מַשָּׂא זֶה וְיִהְיֶה כְּכָל בְּנֵי אָדָם וּכְכָל הֲמוֹן בְּנֵי תּוֹרָה, יַעֲסֹק כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ בָּעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְדַי לוֹ. כִּי כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וּלְעֻמַּת הַהֲכָנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְעִלּוּי וְרוּחָנִיּוּת, כֵּן טְמוּנִים בְּחֻבּוֹ חֶסְרוֹנוֹת וּמַאֲוַיִּים זָרִים וְהִמָּשְׁכוּת לְגַסּוּת וְעוֹבִיּוֹת שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם אֵצֶל הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר רַק אָז יִנָּצֵל מֵהֶם, וְעוֹד יַרְוִיחַ עַל יָדָם, שֶׁיַּמְשִׁיכוּהוּ בְּכוֹחָם הָעֹז לְרוֹמְמוּת עֶלְיוֹנָה, אִם יִתְחַזֵּק בְּמִדָּתוֹ, לְהַעֲלוֹת אֶת מַהוּתוֹ הָעַצְמִית לִמְקוֹמָהּ, לְטַיֵּל בְּעֵדֶן גַּן חִקְרֵי דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְזֹהַר חֶדְוַת ד' תִּהְיֶה מָעוֹזוֹ.
כשאדם
מוכשר לעליה נפשית לא תנוח דעתו במצבו
הסיבה העמוקה שאין
מניחים את האדם להיות אדם רגיל היא כיוון שיש לו שליחות להביא לעולם איזה אור
מסויים שרק הוא יכול לתת לאנשים הרגילים:
לִפְעָמִים
יַחְפֹּץ הָאָדָם לִהְיוֹת בְּעֵרֶךְ פָּשׁוּט בְּיַחַס לַעֲבוֹדַת שָׁמַיִם,
אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּשָּׁרוֹן לְהַשְׂכִּיל בְּיוֹתֵר עֹמֶק, עַל כֵּן
אֵין מְנִיחִים אֶת דַּעְתּוֹ בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁיִּתְיַגַּע וְיוֹצִיא פְּנִינִים
לְמַעַן יָבִיא בָּזֶה תּוֹעֶלֶת לָעוֹלָם, וְהֵם מִכְּלַל יִסּוּרִים שֶׁל
אַהֲבָה בְּעֵרֶךְ הָרוּחָנִיּוֹת. [קבצים
מכתבי יד קדשו ח"א, פנקס "ראשון ליפו, מח][1]
עם
ישראל - תלמיד חכם של האנושות
הגמרא
בסוכה שאיתה פתחנו אומרת עניין זה גם על עם ישראל, שהוא בבחינת תלמיד חכם של
האומות ועניינו להרים אותם כולם לקרוא כולם שכם אחד לעבודת ה':
יצה''ר
צפון ועומד בלבו של אדם...מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל (לשון נקיה לעם
ישראל)
באגרות הראיה אגרת כ' הראי"ה קוק מסביר עיקרון זה
על עם ישראל בכללותו:
כאשר אין עוד אומה בעולם, שההודעה של שם
השי"ת בעולם, בתור אלהי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו
של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה
וכוננות ממשלתה. ועל כן יש בה תנאים כאלה שאינה יכולה להתקיים מבלעדי הדעות
הגדולות הללו, וכל גדולה שבנפש היא כרוכה עם חסרונות מקבילים לה, ובוודאי יש
לישראל גם כן חסרונות כאלה המביאים אותם לידי הכרח הגדולה של נשיאת שם ד' בתכנם
הכללי.
ובאגרת צג' הסביר יותר הראי"ה למה עם ישראל
נוצר בכללותו ככה:
ביאור
דברי, "שכל גדולה כרוכה היא עם חסרונות מקבילים לה" הוא פשוט. "פלגא
משמיא לא יהבי",(חצי מהשמיים לא נותנים) כל הכוחות נוצרים בכלליותם, וזאת
תורת האדם לכוון דרכיו, לעשות את עצמו שיהיה הכח הכללי משתמש לטובה ולא לרעה...וממילא
הידיעות היותר גדולות והתכונות היותר יקרות הן בעל כורחן מחוברות עם חסרונות
גדולים לפי מדתם.
בהמשך
האיגרת מסביר הראי"ה שהטוב שאנו מחכים לו הוא בדרך הוא באמצע פיתוח ולא מתגלה
מיד אלא בגמר התיקון, לכן באמצע הדרך יתכן וטבעי לגמרי שיהיו חסרונות וצרות רבים:
רק
בעלייתו של אדם למעלה העליונה, שרואה את האמת האלוהית בגילוי, שם לא יגורהו רע,
שאין רע וכיעור נמצא באמת כ"א לפי אותו הערך שהאורה האלוהית נסתרת מכללות
המשיגים והמרגישים, כי רק מאשר "לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא
יאיר לך, והי' לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך", אז "ועמך כולם
צדיקים"...
וכל
מה שהוא בכח הוא על כורחו מחובר עם איזה חסרון. ומי לנו בכל האומות שבעולם שכל כך
יהיה לה בכח מה שלא יצא אל הפועל, עם כל הקיום של צביון האומה, שמה וערכה וכל
סגולותיה, כישראל. על כן מוכרחים חסרונות גדולים להימצא, אבל הם כולם מעלות נפלאות
כשיבואו למרום מרכזם.
כח
הכלליות
דוגמא
לכח של יתרון שניתם בעם ישראל אולם הגיע עם חסרון הכרוך איתו הוא כח הכלליות והאחדות.
יש
עמים ודתות שהתמכרו לאידיאל אחד לחומר, לרוח, לעוה"ז, לעוה"ב, לאנושיות,
לאלוקות וכו'. לעומתם עם ישראל כולל בקרבו את כל התביעות וכל הערכים כולם ולכן
הוא גם מועד יותר למחלוקות ופיצול כי הוא ימצא עניין בכל נטייה ושאיפה שיש ויתמכר
אליה ומתוך כך יתרבו המחלוקות בתוכו, ראה ערך ריבוי המפלגות בכנסת ישראל. וכך
כותב הראי"ה באורות ישראל ח ו:
"ריבויי הצביונים
(תכונות/אופי) השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד, "יצב
גבולות עמים למספר בני ישראל". מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות
פנימיים, (אבל גם) מתוך כך יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב
בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכישרונות השונים"
לא
מעט אנשים חושבים שקיבלנו תורה כי אנחנו הכי טובים. אולם פסוקים מפורשים אומרים
אחרת שדווקא בגלל המידות הקשות והעוצמות חיים הגדולות שלנו קיבלנו גם תורה גדולה
שתדריך אותנו ולא נתרסק. זה לעומת זה עשה אלוהים: דברים ט:
"לֹא בְצִדְקָתְךָ
וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם
הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת
הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק
וּלְיַעֲקֹב: {ו} וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן
לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:
וכך
מבאר הראי"ה קוק בעין איה שבת א כ:
האומה הישראלית
שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם, "עם זו יצרתי לי", הוכנה בכחות אדירים, כפי
גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה,
הכעס, ומכ"ש הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מרות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען
יהיה כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו.
והנה לפי מדת ההכנה
השכלית שהוכנה באומה הישראלית בעצם נפשותיהם, לולא הכוחות החזקים והקשים ששם היוצר
ב"ה בטבעם, היו מתמוטטים וכלים מתגרת יד השכל המכניע ומחליש את הכוחות
הטבעיים ברב עוזו. על כן לעומת כח השכל האדיר שהיה צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו..היה צריך גם כן לעומת זה לנטוע בהם
כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם,
אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין.
[1] באותו עניין גם
הצדיקים שקיבלו כישרון גדול של יכולת נפשית להגיע למדרגה להתענג על ה' וכל אישיותם מונחת במקום זה ללא
כבישה מרובה גם הם בתחילת דרכם צריכים שמירה מרובה כי מדרגה זו בצורתה הבוסרית
מופיעה עם חסרונות גדולים בדוגמת חיסרון בכח הכבישה ועד שיעלו למקומם הם צריכים
שמירה גדולה:
"אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עַל מַדְרֵגַת הַחַיִּים
בְּצוּרָה כָּזֹאת, שֶׁעֲתִידִים הֵם בְּכִשְׁרוֹנָם הַטּוֹב לַהֲפֹךְ אֶת עֶצֶם
טֶבַע רְצוֹנָם לְטוֹב מֻחְלָט, אֵין בָּהֶם טֶבַע הַכְּבִישָׁה. עַל כֵּן הֵם
צְרִיכִים שִׁמּוּר גָּדוֹל קֹדֶם בֹּאָם לְמַטְּרָתָם הַמְּשֻׁכְלֶלֶת, מִפְּנֵי
שֶׁאוֹתָהּ הַהֲגָנָה הַמּוּסָרִית שֶׁיֶּשְׁנָהּ לְרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין
בָּהֶם כִּשָּׁרוֹן אַחֵר לְטוֹב כִּי אִם כְּבִישַׁת חֵפֶץ הָרַע, וְשֶׁעַל כֵּן
הֵם מוּכָנִים אֶל כְּבִישַׁת חֶפְצֵיהֶם הַחִיצוֹנִיִּים וְהַפְּנִימִיִּים,
אוֹתָהּ הַהֲגָנָה הִיא חַלָּשָׁה בְּאַנְשֵׁי מַעֲלָה הַלָּלוּ, מִפְּנֵי
שֶׁעֲתִידִים הֵם לַבֹא לְמִדָּה זוֹ שֶׁכָּל מָה שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם הַכֹּל
הוּא טוֹב, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, עַל כֵּן גַּם לִפְנֵי בּוֹאָם לְמִדָּה זוֹ
וְהַסִּיגִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלָּהֶם עוֹד לֹא נִטְהֲרוּ, מִכָּל מָקוֹם אֵין
מְלֶאכֶת הַכְּבִישָׁה אֻמָּנוּתָם. עַל כֵּן הֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת חֲמוּשִׁים
בְּיָד חֲזָקָה, כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִפְעָמִים, וּמִכָּל מָקוֹם הֵם
חַיָּבִים לְכַבֵּד אֶת עֲדִינוּת נַפְשָׁם, וְלֹא לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם אֶת עֹל
הַכְּבִישָׁה יוֹתֵר מִדְּאִי. שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף צְרִיכִים חֶפְצֵיהֶם בִּקּוּר
מְרֻבֶּה מִצַּד הַטּוֹב, וְיוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלִּפְעָמִים מִתְפָּרֶצֶת בָּהֶם
אֵיזוֹ נְטִיָּה, וּבַהַשְׁקָפָה הָרִאשׁוֹנָה יְדַמֶּה הָאָדָם עַצְמָהּ שֶׁהִיא
רָעָה וְיִכְבְּשֶׁנָּה, וְיִשְׂבַּע מִכִּבּוּשׁוֹ זֶה כָּעַס וּמַכְאוֹבִים
וְסוֹף כָּל סוֹף לֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ חֶפְצוֹ, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים יִתְבָּרֵר
לוֹ שֶׁכָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַנְּטִיָּה לֹא הָיְתָה אֶלָּא טוֹבָה, וּבְחִנָּם
הִתְעַמֵּר בְּנַפְשׁוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת כּוֹחָהּ הַטּוֹב. [קבצים מכתבי יד קדשו
ח"ב, פנקס ה, 41]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה