איך חוזרים לשגרה - סוד הצמצום

 

איך חוזרים לשגרה - סוד הצמצום


בראשית, איך מתחילים את השנה החדשה?


איך חוזרים לשגרה ?


איך מכניסים את האור הגדול של החגים לתוך השגרה הרגילה והקבועה כדי  שיפעל עליה באמת ולא יעלם מאתנו?


 התשובה היא פשוטה:


על ידי צמצום כל התוכן הענק ופריטתו למעשים מדודים קטנים וקבועים.


בכל פעם שיש תוכן מאוד גדול שרוצה לבנות משהו חדש הוא צריך להצטמצם ולרדת לפרטים קטנים אחרת הוא יהרוס ולא יבנה, כל פעם שיש אור גדול -תוכן ענק שרוצה לבנות משהו נמוך ממנו מציאות נמוכה לרומם אותה -כלי, הוא יצטרך להצטמצם ולא להישאר שם בכל כוחו כי דווקא זה הורס את הכלי. 


כמו שריבוי השמן מכבה את הנר ולא מדליק אותו עוד יותר.. כך גם בדיאטה אדם שהיה בהרצאה וקיבל זריקת מוטיבציה מטורפת להרזות הוא צריך לקחת האור הגדול שקיבל עכשיו שנקרא רצון להרזות ולפרוט אותו למעשים קבועים וקטנים כמו פחות סוכר והליכה בשמונה בערב חצי שעה וכו' דברים שכביכול משעממים וחוזרים על עצמם אבל רק ככה מצליחים להכניס באמת את הרצון להרזות לתוך המציאות של ההשמנה ולהשפיע עליה באמת.


כך אנחנו מיד אחרי החגים המאירים והגדולים צריכים לחפש מטרות קטנות כביכול נמוכות כמו מצוות תפילה ברכות ולהשקיע בהם דווקא בצורה קבועה ומדודה ולפעמים משעממת ועל ידי כך נוכל באמת לקבל את האור הגדול שהחגים.


מקורות:


וכן מסביר ר' חיים ויטל בשער ההקדמות דרוש בעניין מטי ולא מטי:


"הנה בבא אור העליון להיכנס תוך הכלי, אין כח בכלי לסבלו, וכדי שלא ישתבר הכלי..הנה בראשונה נכנס לתוכו, ותכף חוזר ומסתלק מתוכו, ובכל רגע ורגע שנכנס לתוכו, נותן כח בכלי ומתחזק לאט לאט, על דרך מדרגות, ותכף יוצא ממנו, כדי שלא ישתבר, וכך הוא עושה פעמים רבות, כי נכנס האור תוך הכלי, ויוצא, ונכנס ויוצא, עד שנגמר הכלי ונתחזק, ואז נכנס לתוכו, ונשאר שם בקבע.


ומסביר ר' נתן את העיקרון הזה בנפש האדם:


ליקוטי הלכות הלכות ראש השנה פרק ב הלכה ו - כִּי עִקַּר הַחֵשֶׁק נַעֲשֶׂה עַל - יְדֵי הַמְּנִיעָה, כִּי עַל - יְדֵי שֶׁמּוֹנְעִין הַדָּבָר מִמֶּנּוּ הוּא חוֹשֵׁק בְּיוֹתֵר. כִּי הַמְּנִיעָה הוּא רַק בִּשְׁבִיל הַחֵשֶׁק, וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת שְׁנֵיהֶם הֵם מֻכְרָחִים, דְּהַיְנוּ הַמְּנִיעָה וְהַחֵשֶׁק, כִּי הַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ צְרִיכִין גַּם כֵּן מְאֹד, כִּי צָרִיךְ לְקַבֵּל בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וְאִם מְקַבְּלִין בְּיוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ בָּזֶה נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי, כִּי רִבּוּי הַשֶּׁמֶן גּוֹרֵם כִּבּוּי הַנֵּר, כִּי אֵין יָכוֹל לְקַבֵּל רִבּוּי הָאוֹר. נִמְצָא, שֶׁזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָצָה לְתַקֵּן נִתְקַלְקֵל, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהָיָה רוֹצֶה לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, דְּהַיְנוּ לְהַמְשִׁיךְ חִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה לְמַטָּה וּמֵחֲמַת שֶׁרָצָה יוֹתֵר מֵהַמִּדָּה עַל - יְדֵי זֶה חָזַר וְקִלְקֵל, כִּי אֵין יָכוֹל לִסְבֹּל רִבּוּי הָאוֹר וְחוֹזֵר וְנִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה,

עַל - כֵּן כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה מְנִיעָה (צמצום) כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל פִּתְאֹם הָאוֹר שֶׁלֹּא בְּהַדְרָגָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ. אַמְרִינָן לוֹ הַמְתֵּן. בְּחִינַת מְנִיעָה שֶׁמּוֹנְעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁבָּא לִטָּהֵר וְלַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְקַבֵּל הָאוֹר פִּתְאֹם שֶׁלֹּא בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וְעַל - כֵּן מוֹנְעִין אוֹתוֹ וְעַל - יְדֵי הַמְּנִיעָה נַעֲשֶׂה לוֹ חֵשֶׁק יוֹתֵר וַאֲזַי הוּא חוֹשֵׁק וְכוֹסֵף מְאֹד וְהַמְּנִיעָה מוֹנַעַת אוֹתוֹ וַאֲזַי הוּא חוֹשֵׁק יוֹתֵר וְהַמְּנִיעָה מוֹנַעַת יוֹתֵר, וְעַל - יְדֵי זֶה, הַיְנוּ עַל - יְדֵי הַמְּנִיעָה וְהַחֵשֶׁק נַעֲשֶׂה כְּלִי לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הָאוֹר בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה, הַיְנוּ כְּשֶׁזּוֹכֶה אַחַר כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק גָּדוֹל כְּפִי הַמְּנִיעָה וּמְשַׁבֵּר אֶת הַמְּנִיעָה וְזוֹכֶה לְמַה שֶּׁהִוּא חוֹשֵׁק אָז נַעֲשֶׂה מֵהַמְּנִיעָה שֶׁהָיָה לוֹ קֹדֶם כְּלִי לְקַבֵּל בְּתוֹכוֹ אֶת הָאוֹר הַנֶּחֱשָׁק. וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִים וְהַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַצַּדִּיק הָאֱמֶת נַעֲשֶׂה מֵהֶם כְּלִי לְקַבֵּל אַחַר כָּךְ בְּתוֹכוֹ קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. נִמְצָא, שֶּׁהַמְּנִיעָה הִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה, כִּי עַל - יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה כְּלִי לְקַבֵּל אוֹר הַקְּדֻשָּׁה בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה.


וכן ברמה לאומית - הצמצום של התנ"ך זה השו"ע והמצוות - בלי זה אי אפשר להפנים את האור הגדול של התנך באמת.


גמרא ברכות מח א –


 ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו, אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן? אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה אשתבע לה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה


ומסביר הראי"ה קוק (בעין איה ז כח) שזה בדיוק מה שהיה שם. ינאי רצה אור גדול של הרגשות נעלות ללא חכמים ותושב"ע ופרטי דינים שמצמצמים את האור ומאפשרים את קיבולו והפנמתו באמת ולכן אחרי כמה זמן גם האור הגדול ורגשי הקודש הסתלקו ממנו וז"ל:

 

ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם,


אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט, אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו.


וינאי מלכא הי' מזה הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהי' כרוכה ומונחת בקרן זוית. אמנם מדקטל לרבנן כ"כ ירד המוסר ורגש היראה ועבודת ד' בכלל, עד שאפי' הרגש הנכון שראוי לכל איש אשר לב בשר לו להרגיש חובת הכרת הטובה להשם יתברך, ולהיזהר בברכת המזון גם זאת ירד פלאים, ולא הוה להו אינש לברוכי להו, עד אשר הוכרחו לקבל עצה, להשיב נפשו הסוערה לרגש הדתי בכללו, ע"י ברכת המזון על כל פנים.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה

הפוסטים הנצפים ביותר