ניסוך המים מתאווה לאהבה

 

חג סוכות - ניסוך המים מתאווה לאהבה

לכל חג משלושת הרגלים יש את סגולתו המיוחדת. המאירה ליהודי לכל השנה, והיא עיקרו של החג. 

חג הסוכות הוא זמן שמחתנו וכמו שפסח הוא זמן חרותנו ושבועות זמן מתן תורתנו וזה עיצומו של חג, כן סוכות הוא זמן שמחתנו. 

וצריך ביאור מדוע הוא זמן שמחתנו?

במיוחד יש להבין ענינה של השמחה הגדולה במצות ניסוך המים, שהיא מצוה המיוחדת לחג הסוכות, ואמרו חז״ל (סוכה נא.) כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

את התשובה עונה האדמו"ר מסלונים על סוכות וזה לשונו (עם שינויי לשון קלים):

בימים הנוראים שב איש יהודי אל ה' ית' מיראה, אך בבוא חג הסוכות שענינו אהבת ה׳ שהוא זמן שמחתנו, שיהודי שמח בו בהשי״ת. הרי ששב אל השי״ת בכל לבו ונפשו. והיינו שזה עיצומו של חג הסוכות, זמן שמחתנו, שבו עובד יהודי עבודת השם מאהבת ה׳ ומתוך שמחה גדולה.

והדרך להגיע לאהבתו ית׳ נתן הקב״ה במצות ניסוך המים.

כי מים עניינם חסד ואהבה כידוע. ומצות ניסוך המים היא שיהודי ינסך ע״ג המזבח את כל מדת האהבה שלו ויקריבנה כליל להקב״ה. וזו הייתה גודל שמחת בית השואבה בניסוך המים כי על ידה מסרו את כל האהבה שבלב יהודי קודש לה׳. וזמן המצווה הוא לאחר הימים הנוראים, כי אחרי שיהודי מזכך את הגוף ואת הנפש רוח ונשמה שלו, יכול הוא שתהיה כל מדת האהבה שבו קודש בלתי לאהבתו ית׳ לבדו.

וזה מה שדרשו חז״ל (תענית כה:) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך (תהלים מב) על ניסוך המים ורש״י פירש שהתהומות היינו מים עליונים ומים תחתונים. שכאשר הבדיל הקב״ה בין מים העליונים למים התחתונים בכו מים תחתונים ואמרו אף אנן בעינן למיהוי קדם מלכא (אף אנו רוצים להיות לפני המלך - תיקו״ז ה׳),

והיינו שמים עליונים כינוי לאהבת ה׳, ומים תחתונים כינוי לאהבות נפולות ותאוות רעות, וע״ל זה בוכים מים תחתונים אף אנן בעינן למהוי קדם מלכא, שיעלו גם את האהבות האלו לאהבת ה׳. ובעת ניסוך המים תהום אל תהום קורא, מים עליונים קוראים למים תחתונים, עתה היא טהרתם של מים תחתונים להתעלות גם הם למיהוי קריבא גבי מלכא, (להיות קרובים לפני המלך) כאמור שזה כל ענין מצות ניסוך המים.

ומזה הטעם הוא זמן שמחתנו, כי השמחה האמיתית היא כאשר יהודי מוסר כל אהבתו אליו ית', ומרגיש מרוב אהבה אז את עצמו קרוב להשי״ת, והרגשה זו ממלאת אותו בשמחה, כמאמר מרן בעל בית אברהם זי״ע כי עמך מקור חיים, על ידי שיהודי עימך, הכוונה שדבוק בהשי״ת שהוא מקור חיים, הוא מלא חיות ובלא זה אין לאדם כל חיות, וחוץ מייסורים אין לו מאומה בעולם התלאות, ותמיד חסר לו, כי בתאוות העוה״ז הרי מי שיש לו מנה רוצה מאתים. נמצא החג הקדוש הזה זמן שמחתנו, מכיון שע״י ניסוך המים מוסר איש יהודי להשי״ת את כל אהבותיו, ומצב כזה הוא זמן שמחתנו המושלם. 

עד כאן דבריו הנפלאים של האדמו"ר מסלונים שמפרש שהמים העליונים הם אהבת ה' והמים התחתונים הם אהבות נפולות, ובניסוך המים מחברים אותם ושאדם מאוחד וכל אהבות הנפולות שלו מתאחדות עם מקורן אהבת ה' זו השמחה השלימה ולכן זה זמן שמחתנו.

הרב קוק מגלה שכל התאוות הם אהבות שהיו קשורות למגמות ערכיות אבל נפלו והתנתקו מהם ובשורש כל תאווה נבראה מחוברת למידה ערכית ואצילית מסויימת ומסיבה עמוקה[1] בחלק מכוחות החיים נפרדו התאוות מהערכים מה שיוצר אפשרות להנות מהתאווה בלי קידום וגילוי הערך האצילי שהיא שייכת אליו באמת, אולם ככל ילד שנותק מאימו ושואף לחזור אליה גם התאווה רוצה כל הזמן לחזור לשורשה וחפצה להתאחד עם מקורה אהבת ה'.

ובעומק היא מה שדוחף את האדם להתאוות לעניין מסויים על מנת יממש את התאווה בצורה מתוקנת הלכתית ואצילית ובכך יאחד אותה בחזרה עם מקורה הערך האצילי, אולם כשאדם מנתק בין הערך האצילי לבין התאווה כח התאווה אינו מתחבר למקורו וממשיך כל הזמן לדרוש תיקון העלאה ויחוד עם מקורו וזהו סוד האובססיה של התאוות הגדלה בזמן הניתוק ואינה נרגעת כיוון שחפצה להתקן ולהתאחד עם מקורה וכן כותב הראי"ה[2]

כל תאווה אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאווה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההויה, ומרבה את אור אלוהים בעולם. תאוות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שהתאוות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות־קדושה שנפלו אל הקליפות, וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם להעלותם אל מרומי קדושתם, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאווה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, בשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות הללו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות מלאים"

 

חג שמח

 

---

[1] סוגיה זו היא סוגיית שבירת הכלים (בעץ חיים שערים ח וט') המתארת את שבירת הכלים והסתלקות האורות למעלה ונפילת חלק מהאורות עם הכלים למטה (למטה ולמעלה אין הכוונה גאוגארפית אלא ערכית) אורות שנפלו עם הכלים נקראים ניצוצות הקדושה, חלק מאורות אלו הם התאוות שהם אורות גבוהים מאוד שנותקו ממקורם וכיוון שהם שיייכים לאור מאוד גבוה משם עוצמתם וכוחם למשוך הרבה אנשים אליהם אולם תיקונם הוא בחיבורם למקורם לאהבה אצילית. למה נצרכה השבירה וההפרדה בין התאווה לערכים זוהי סוגיה עמוקה ורחבה שהרב מסביר אותה בח' קבצים א תתקב' וא' תסב'.

[2] קבצ׳ א קפח