יום הזיכרון -תפקיד המלחמות והמוות בשכלול התרבות

יום הזיכרון

לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה

תפקיד המלחמות והמוות בשכלול התרבות

(לשיעור המצולם - https://www.youtube.com/watch?v=0O-PxHGADMs )

אנחנו נמצאים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ביום זה אנו נפגשים עם שתי תופעות כואבות מאוד בתרבות – המלחמות והמוות.

כידוע שה' ית' הוא אין סוף של טוב בכמות ואיכות ונשאלת השאלה מה הוא ראה להנהיג את עולמו עם שני מרכיבים הגורמים לסבל רב ומה תפקידם המוסרי בשכלול המציאות.

תפקיד המלחמה - העמקת הזהות

יש בנו חלקים מהזהות וערכים שלנו שאנחנו קשורים אליהם ברמה מסויימת, מגמת המציאות היא תמיד להתפתח ולהוציא את ערכים והזהויות העמוקות הטמונות בנו אל הפועל, אחד הגורמים המכשירים את הזהות להתפתח ולהתגלות היא המלחמה.

מלחמה מלשון הלחמה - הלחמה היא חיבור עמוק בין שני דברים.

 איך המלחמה גורמת לחיבור בין האדם לבין זהותו העמוקה? 

זכיתי ואני מלמד בתיכונים חילוניים והייתי צריך להעביר להם מערך שיעור על הכותל, וודאי שהם כיהודים בזהות העמוקה שלהם יש להם אהבה גדולה אל הכותל אבל ביום יום זה פחות מעניין, ואפילו לא נושא שיחה. רובם היו בו רק פעם אחת , ולנסות להתחיל לספר על החשיבות של כמה אבנים העומדות בירושלים היה נראה לי קשה.

 איש חכם לימד אותי דרך מעניינת, נכנסתי לשיעור ואמרתי להם שהיום נדבר על כיבוד הורים, אבל אני רוצה לספר להם משהו צדדי שמשמח אותי ונתחיל..

סיפרתי להם ששמעתי בדרך בחדשות שראש הממשלה מוכן למסור את הכותל לערבים תמורת שלום, ולדעתי זה מצויין כי סוף סוף יהיה שלום, אח"כ התחלתי לדבר על כיבוד הורים, אחרי שלוש שניות התפרצה תלמידה ואמרה מה אמרת הכותל?? בחיים לא! אמרתי לה: למה לא? זה רק אבנים חיי אדם יותר חשובים, ואז בחור אחר צעק עלי שאני מוזר, כי הכותל זה חלק מבית המקדש, ואני עוד דתי איך אני מעז לדבר ככה??

 ואני עונה להם כל מיני תירוצים למה אני בעד לתת את הכותל תמורת שלום, וממש התחיל עלי עליהום מטורף מכל הכיתה, ופתאום אני שם לב איך כיתה שלימה  הולכת ונקשרת אל הכותל, כיוון שהיא נלחמת עליו.

והנה על ידי המלחמה איתי הם נלחמו לכותל...אחרי השיעור הקשר שלהם לכותל לא נשאר אותו דבר. 

המלחמה מעמיקה את הקשר של האדם על הערכים עליהם הוא נלחם וזה תפקידה.

כשאדם מוכן להילחם על משהו מתגלה לו ולסביבה כמה הוא קשור אליו, וגם הוא נצרך לגייס המון כוחות ומשאבים כדי להילחם עליו ולהוציאם מן הכח אל הפועל, ולכן מי שילחם יותר חזק התרבות שלו תתעמק ותתפתח יותר או שתעלם.

כך כותב הראי"ה באורות המלחמה ו.

כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהיגמרה בכל פרטי עומקיה..

חלק מהכלים של הבורא כדי שכל נברא יגלה את אורו המיוחד הם ההתנגדות והשנאה.

כמו שאדם הרוצה לפתח את השרירים שלו הולך למכון כושר ושם עליהם כח מתנגד שנקרא משקולות ככה גם ברמה הנפשית ההתנגדות אלינו גורמת לזהות שלנו להתאמץ ולגדול גורמת לנו לחדד את עמדתנו ולברר אותה וזה תפקיד השנאה והתנגדות.

הראי"ה כותב שכל תפקיד הרע והכפירה הוא לעשות פיתוח מזורז לכוחות ולתודעות העמוקות של עולם האמונה שמסרב לצאת אל הפועל, הפירה המתנגדת לאמונה ומנהלת איתה מלחמה ומכריחה את הרבנים לשבת ולכתוב להתעמק ולהוציא תפיסה אמונית יותר משוכללת ובוגרת וככה הכפירה בעצמה על ידי התנגדותה העמיקה את עולם האמונה והעמידה אותו בצורתו המופתחת, ומתוך כל השנאה וההתנגדות, העולם הולך ומתפתח הולך ומשתלם. וזה לשונו באוה"ק ד עמ תצח

הפרטיות צריכה לצאת מן הכח אל הפועל, להעשיר את..המציאות..אבל למען צאתם של הפרטים לאור ההויה, צריך כל פרט להיות מתבלט במהותו היחידה, ולזה צריך הוא לכח מעכב, לכח מתנגד לכל הפרטיות.. וזהו יסוד השנאה,  שבונה את העולם. יסוד המלחמה בחיים ובחברה, יסוד ההגבלות בדעות ואמונות. 

וכמו שזה נכון ברמה הפרטית זה נכון ברמה הלאומית לכל אומה יש תפקיד יש ערך יש חלק מהזהות העולמית שהיא צריכה לגלות ולהביא לעולם. ותפקיד השנאה בין העמים ההתנגדות והמלחמות אחד לשני מחדדים ומעמיקים את ההבדלים ומימלא כל הערכים של כל עולם מתפתחים ומביאים ברכה ותרומה לעולם. "בעל מלחמות זורע צדקות."

תפקיד המוות  - זרז לעילוי מוסרי

יש הרבה דרכים לתאר את היסטוריה יש הוגים שכתבו שההיסטוריה היא מלחמה כלכלית ארוכה בין אנשים ועמים, וחלק תארו אותה כקרבות בין חזקים לחלשים ורק החזק שורד וכו'

ע"פ היהדות ההיסטוריה היא תהליך ארוך להשלמת האדם המוסרי, הדיבור האלוהי של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" עדיין לא הסתיים, הוא צריך את השתתפותו החופשית של האדם על מנת להעמידו בצלם אלוהים החופשי, ההיסטוריה היא מהלך ארוך של עילוי והתפתחות האנושות עד הגעתה לצלם אלוהים שיהיה אדם שלם בכל כוחותיו המוסריים ולא יעשה בהם עוול ורוע.

על מנת להגיע למדרגה זו האדם צריך עזרים והגבלות, כי כרגע מציאותו המוסרית לא מפותחת, ולכן הוא לא יכול לקבל טובה לא מוגבלת כי היא רק תזיק לו, הוא ישתמש בה לרעה.

משל למלך שרוצה לגדל את ילדו שיהיה מלך כמוהו וימשיך אותו, זה ודאי רצונו העמוק, אבל הוא לא יכול למסור לו כרגע את כל החותמות ההחלטות והאוצרות של המלוכה לבן הקטן כי הוא יעשה בהם שטויות, למשל הוא ימסור את תיבת האוצרות לחבר מהכיתה על מנת שייתן לו סוכריות...לכן לטובתו הוא מגביל אותו, אבל ככל שהוא גדל ומתפתח מוסרית הוא מעביר אליו יותר כוחות והנהגות

כך בדיוק האדם, אם הבורא ייתן לו עכשיו את כל הטוב ללא הגבלה יצא מזה רוע ולא טובה נצחית, אם נתאר לעצמנו שאדם היה חי לנצח ויודע שהוא לא יזדקק לילדיו ולא יהיה זקן לא יצטרך לצאת לפנסיה היה לזה השלכות קריטיות לכל היחס אליהם.

ויותר מזה אם אדם היה חי מיליון שנה, הוא לא היה ממהר לעבוד על מידותיו, להתחתן, ללמוד, להתפתח הכל היה בנחת, לעומת זאת אדם שיודע שהוא פה רק מאה עשרים שנה, הוא ממהר ללמוד לגדול להספיק לפעול להשפיע על העולם, המוות משמש לנו כזרז מוסרי, עד אשר נגדל ונהיה מוסריים ברמה כזאת שנוכל להתפתח ולפעול גם בלי הכלי הזה ואז הוא יסתלק מהאנושות "בילע המוות לנצח" וכן כותב הראי"ה בעין איה ברכות ז נ.

מציאות המוות כולו בא להכרח, באשר הגוף האנושי עוד לא הוכשר לקבל רוב טובה של כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המוות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק, כי לולא זאת הלא אין מעצור ליכולת האלוהית להחיות את האדם חיי נצח ג"כ בהיותו בגופו. אמנם בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות בהיות בו כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, ע"כ המיתה מוכרחת.

ולכן מובן שכאשר האדם יתפתח יעלה לרמתו המוסרית הגדולה וודאי שהמוות יתבטל ובני האדם יחיו לנצח כי יש לו תפקיד זמני ולא נצחי וזה זמן תחיית המתים וכן הוא ממשיך שם:

ובאשר בא (המוות) רק לרגלי אי השתלמות האדם בבחירתו, ע"כ עוד יקום העולם ולעת תחיית המתים יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המוות לעשות עמם כלה.

תפקיד המוות בינתיים - השלת הגוף ומעבר לעולם הרוח

כל זמן שהמוות משמש תפקיד זה לא נכון להסתכל עליו כמוחק את האדם מהמציאות הוא רק מעביר אותו לעולם אחר יותר זך יותר רוחני  יותר עליון עם כללים אחרים ותודעה אחרת.

 משל לעוברים שנמצאים בבטן וסוברים שרק זה המציאות וכל מי שיוצא החוצה מת והוא אינו יותר עובר זה שקר העובר לא מת הוא עולם לעולם עליון עם כללים אחרים באמת החיים שלו מתגברים, המוות הוא רק לצורתו העוברית ולא לעצמותו שפושטת צורה ולובשת צורה מי שחושב שהמוות הוא מחיקה של האדם זה שקר. וכן כותב הראי"ה בח' קבצים כג:  

המוות הוא חיזיון שווא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם.

תפקיד החיים לא להישאר באותה דרגה אלא ללכת כל הזמן לגדול ולהתעלות ככה כל המציאות מתנהלת וגם אישיות האדם, האישיות/נשמה צריכה קשר לגוף שישמש לה כח מתנגד על מנת להתפתח ולגדול אבל אחרי שהתפתחה היא יכולה לעזוב אותו לשחרר אותו ולהמריא לעולמות משלה

 משל לזרע של תפוח שהוא קטן וחלש ולא יכול לגדול ולצמוח והוא צריך קשר עמוק לאדמה ולשורשים על מנת לגדול ואחרי שהוא גדל וצומח על העץ הוא מגיע לשלב שהוא בשל וכבר לא צריך את העץ והוא מתנתק ממנו, וכמו עובר שנמצא בשלב של פיתוח אברים וברגע שהגיע למדרגה המתאימה הוא עוזב את הרחם ועובר לשלב של חיים אחרים עם אברים.  כך גם חיי האדם הם שלב של מאה שנה לגידול הרוח ואחרי כן עובר לשלבים נוספים והופעות אחרות והחיים הללו אינם כל המטרה וההופעה של האישיות. וכן כותב הראי"ה בח' קבצים א שסז.

כשמציירים את החיים בתור תקופת גידול לרוח ההולך ומתבשל מדי יום ביומו, כשמטפלים עמו כהוגן - והטיפול הזה הוא הרצון הטוב והמעשים הטובים, הלימודים והמידות הטובות - עד אשר יגמר בישולו של הרוח בכל מילואו, שאז אינינו זקוק אל הבשר - כשם שהתפוח המבושל יפה אינינו זקוק אל העץ - מתבארת יפה חידת החיים והמוות, והדעה נעשית נוחה, ומתוקנת לקבל דעות עליונות והרגשות נעלות ממרומי קודש.