על גבולות וחירות.פסח

לצאת לחירות מוסיפים הגבלות?

מספרים על נרקומן המכור לסמים בצורה קשה אשר איבד כל צלם אנוש ומרוב הזיה וטשטוש הלך לטייל בגבול ונפל בשבי ובכו כל ילדיו על אביהם שלא רק שהוא מכור לסמים אלא גם נמצא בידי האוייבים כבר כמה שעות..

מפה לשם הלך בן דודו האהוב והציל אותו משוביו והחזירו לכפר וכשראו כל בני המשפחה את הנס שנעשה עם אביהם החליטו להמשיך את הישועה וכפו עליו טיפול בכפר גמילה לכן הכניסו אותו בכח וקשרו אותו למיטה והמטפלים התחילו לתת לו תרופות הרגעה ומנעו אותו מלקיחת סמים במשך יומיים..

 לאחר כמה ימים נודע לבן דודו האוהב שהוא יושב קשור למיטה ועובר תהליך קשה ומסובך שמצער אותו ממש והחליט לעשות איתו עוד הפעם חסד ולהצילו שוב והתגנב לכפר הגמילה ושחרר אותו ממיטתו וברח איתו משם...

האם הבן דוד האוהב בשחרור השני הוציא אותו לחירות או הכניס אותו לשעבוד הרבה יותר עמוק?

כולנו יודעים את התשובה..

הטעות של הבן דוד הייתה שהוא חשב שהשעבוד השני של הבן דוד נובע מדברים חיצוניים אליו כגון אנשים אזיקים וקירות ממש כמו השעבוד הראשון ואם הוא יסלק אותו משם הוא יוציא אותו לחירות,

אבל הוא לא הבין שהשעבוד השני שלו נובע מתוכו פנימה וכדי להטיב לו ולהוציאו לחופש אמיתי צריך דווקא לשעבד אותו לסדר עמוק ע"פ הרופאים וכך להוציא אותו באמת לחירות.

לפעמים יש מחשבה מוטעית אצל חלק מהאנשים שהגבולות של הקורונה נובעים מהוראה חיצונית למציאות -משרד הבריאות, ולכן אם אין שוטרים באזור אפשר להקל בהנחיות ולעבור עליהם וכך לצאת יותר לחירות, אולם הגבולות של הקורונה נובעים מתוך המציאות עצמה הווירוס הוא פנימי למציאות, 

אנחנו יכולים לצחוק על הבן דוד שרצה לעזור והעמיק את השעבוד אבל זה יכול לקרות לכל אחד בימי הקורונה מרוב אהבה ודאגה לסבא וסבתא ורצון לעזור להם אדם רק יקפוץ לבקר אותם רבע שעה וחלילה יגרום להם מצוקה נשימתית שבמקרה הטוב תגמר בחודש מחלה ובמקרה הרע הוא ירצח אותם בעצמו.. ודווקא הוספת גבולות על המצב שלנו מצד משרד הבריאות הוא מה שמגביל את הרע והנגיף ונותן זמן וכח לכוחות הטוב שהם הרפואה במקרה הזה לטפל ולמצוא חיסון ובכך להתגבר עליו ולהיות חירותיים באמת.

איך כל זה קשור לפסח?

בפסח עם ישראל יצא לחירות ממצריים, כמו שמשה אומר לפרעה "שלח את עמי" עד כאן זה הסיפור שכולם מכירים...

 אבל לסיפור הזה ממש יש המשך, משה לא אמר לו רק "שלח את עמי" הוא הוסיף עוד מילה אחת קריטית "כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני" כשה' הוציא את עם ישראל ממצריים זה היה רק תחילת תהליך החירות (ממש כמו השלב הראשון להציל מהשבי) שהכשיר את הקרקע ליציאה לחירות הרוח.

יש שני סוגי חירות חירות הגוף וחירות הרוח - חירות הגוף היא רק המבוא לחירות הרוח ולא התכלית בעצמה.

אדם רגיל בעולמנו אשר יהיה חופשי מכל גבול גופני חיצוני עדיין יהיה מלא משעבודים פנימיים וגבולות עמוקים שמתחילים מנפשו פנימה בלי קשר להוראות החברה כגון קנאה שנאה תחרות תאוות מידות בלתי מעובדות עצלות כעס ונקימה מחלות ומוות הכל מתחיל ממנו זה מצוי אצלו, ולכן אדם חופשי בגופו לגמרי עדיין הוא לא יצא לחירות ברוחו ואליה עם ישראל מכוון ורוצה להגיע וזה הייעוד והתכלית של כל התורה והמצוות להגביל את הרע שלא יתפשט יותר מידי בזמן הזה לפתח את הטוב ועל ידי כך להוציא לחירות אמיתית את הרוח האנושית ממש כמו שמשרד הבריאות עובד מול הנגיף.

 כדי לצאת לחירות הרוח חירות המידות והכוחות צריך להשתעבד לסדר אחר יותר עמוק שמכוון ובנוי להסרת השעבודים הפנימיים הללו וזה מה שהקב"ה אמר למשה "שלח עמי ויעבודני" על ידי ההשתעבדות לה' יצאו עם ישראל מהמצרים הנפשיים והרוחניים שלהם שהם המצרים הפנימיים של האדם, עבודת ה' היא עיבוד כל כוחות הנפש והרוח הפרטיים והכללים שישתחררו ויתעדנו יתעלו וישתכללו ויוכלו לצאת מן הכח אל הפועל . ודווקא הוספת גבולות על הכוחות הללו היא מה שמביא אותם לחירות גמורה בסופו של דבר.

ואם באים בני אדם שלא מעמיקים ומשווים את שני השעבודים אחד לשני ואומרים כמו שיצאנו ממצריים צריך לצאת משעבוד הדת והמצוות ומשעבוד לה' הם עושים את אותה טעות של הבן דוד האוהב שמכוונה טובה אבל טעות בדרך מעמיקים את השעבוד של האדם.

וכן כותב הראי"ה עולת ראיה חלק ב עמ רמה:

תנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר..והחירות הזאת אינה נקנית כי-אם על-ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית - אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים.. כי-אם על-ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו..

להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותו הרוח הגדול של החירות, אשר זרח עלינו..בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים,

ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי-משועבד. אנו יכולים למצוא עבד(גופני) משכיל שרוחו הוא מלא חירות (רוחנית), ולהיפך בן-חורין (גופני)שרוחו הוא רוח של עבד (רוחני).

החירות היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם.

מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי-אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, - במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.

ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, "חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות", נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, שקנינו ע"י גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו ע"י הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו ה' יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.