אמונה וקורונה ג' - הפחד יותר גרוע מהווירוס

אמונה וקורונה ג'

על היחסים הנכונים בין דמיון לשכל בשעת צרה

תבהלת הקורונה יצאה לדרך, מתחילות לרוץ המון שמועות מביאת המשיח דרך מלחמת גוג ומגוג עד סוף העולם ומהצד שני קונספירציות השתלטות של אנשי הון ודיקטטורים מרושעים על העולם ועוד כל מיני תסריטים אפשריים כיד הדמיון הרחבה על כל אחד ואחת..

ידוע לכולם שבתקופה כזאת נדרשת מהאדם אמונה גדולה, אבל פחות ידוע שעולם האמונה דורש מהאדם גם דרישה גדולה.

האדם המאמין נדרש לבנות את אישיותו בצורה כזו שהשכל יוביל את האישיות ולא הדמיון. מתוך סיפור אמיתי ועצוב שהיה בעם ישראל ננסה ללמוד איך עושים זאת.

הגמרא (שבת דף ס ) מספרת שבזמן שגזרו האויבים גזרות שמד ורדפו את ישראל, נאלצו יהודים רבים לברוח ולהתחבא באחת המערות. הפתח של מערת מחבוא זו, היה נסתר ומוסווה. כדי לשמור על סודיות המקום.

 על מנת שלא יגלה אותם האויב, קבעו אנשי המערה כלל: "הנכנס יכנס והיוצא אל יצא". להיכנס מותר בזהירות כדי שלא ייחשף המחבוא, אך אסור בשום אופן לצאת.

באותה תקופה קדומה, נהוג היה לנעול סנדלים מסומרים (סוג של סנדל עץ שהיה מחוזק במסמרים) המיוחד שהיה בסנדל זה, שאפשר היה לנעול אותו באופן רגיל, אך אפשר היה גם להפוך אותו, כך שאצבעות הרגליים יכנסו לרצועת העקב.

הגמרא מספרת כי "נהפך סנדלו של אחד מהם", כלומר, שנעל אותו הפוך. כיוון שהתהפכה הסוליה, צורת העקבות בחול שליד פתח המערה השתנתה, וחשבו היהודים שבתוכה, שאחד מהם יצא בניגוד להוראות הבטיחות.

מספרת הגמרא "סבורין היו (חשבו) שאחד מהן יצא, וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה, והרגו זה את זה, יותר ממה שהרגו בהם האויבים"!

מתוך הבהלה שפרצה, הם דרכו זה על זה בניסיון לברוח החוצה מהר, ומחצו אחד את השני. במאורע מחריד זה, נהרגו יותר יהודים ממה שנהרגו בהמשך על ידי האויבים.

הראי"ה קוק מבאר שחז"ל מצאו במאורע זה שנחרט עמוק בנפש האומה, הזדמנות היסטורית ללמד לדורות מה צריך להיות היחס הנכון בין השכל והדמיון.

ידוע שהקב"ה סידר את הראש גבוה מעל שאר האיברים. זהו רמז לאדם שינהיג עצמו בשכל, ויסדר חייו בתבונה. לאדם כוחות נפש רבים, ולכל אחד תפקיד חשוב, אך השכל דווקא, הוא שאמור להיות מלך על שאר הכוחות.

הרגל לעומת הראש, היא האיבר התחתון ביותר. הדמיון בסיפורנו נמשל לרגל שעליה סנדל. כמו היחס בין הראש הגבוה לרגל הנמוכה, כך הוא היחס בין השכל והדמיון.

חשיבות הדמיון בהנהגת האדם קטנה מהנהגת השכל. אף על פי כן, כשם שהאדם זקוק לסנדלים כדי לדרוך על הארץ, כך השכל חייב את הדמיון לתפקודים רבים. הדמיון הוא הכח ששומר בזיכרון את כל החוויות והמראות אותם האדם פגש עם חמשת החושים, והשכל לוקח מהדמיון את הנתונים ומנתח אותם ממשיג  דן משווה מחלק ומכריע בניהם מה נכון ואמיתי ומה פחות שייך מה מוסרי ועל מה אפשר לוותר. זהו שימוש של החכמה, בכוח הדמיון.. לכן כותב הרב קוק: "אי אפשר לאור השכל להציג רגלו על הארץ, אם לא ישים עליו את נעלי הדמיון".

כח הדמיון יש לו עוצמות גדולות אבל גם סכנתו גדולה, עוצמתו היא בזה שיכול לתת לאדם חוויות מדברים שאינם קיימים בפועל ובכך יכול לייצר שאיפות גדולות וסכנתו היא בזה שהוא יכול לנתק את האדם המציאות.."מדומיין"

הצורך בחיבור הדמיון אל השכל

כח השכל הוא הכח בנפש שכל הזמן מחפש מה נכון מה עובדתי מה ראוי מה סביר מה המקורות בזה הוא עסוק, לעומתו כח הדמיון בנפש הוא הכח באישיות שזוכר את כל מה שחווינו בחמשת החושים ומרכיב אותם כל הזמן בכל מיני הרכבות למשל ראינו פיל בד ורוד ומטוס הוא יצייר לנו פיל ורוד שטס באויר כח זה עסוק כל הזמן לצייר לדמיין להרכיב תסריטים בלי קשר למציאות האמיתית ולכן אם נותנים לדמיון להוביל בשעת צרה הוא יוביל לשטויות וניתוק מהמציאות

 ולכן שהדמיון מתחיל להשתולל ולצייר בראש כל מיני תסריטים העבודה הנדרשת מאדם היא לאמת אותו מול השכל האם זה דמיון מועיל האם הוא נכון האם הוא מסתבר. אין בעיה לדמיין אבל רק דמיון מועיל למשל אדם מלא שרוצה להרזות ומדמיין איך יראה וכמה טוב יהיה לו השכל לא מתנגד לדמיון כזה זה אפשרי וזה נכון וראוי. וכן כותב הראי"ה במאמר הראי"ה על סוכות:

"יש הפרש גדול, בין תפיסת החיים, שהיא באה על ידי כח הדמיון..לתפיסת החיים הבאה, ע"י בהירות השכל, השכל מפני שכשהוא עומד בבירורו, הרי הוא דן, על כל הדברים, כמו שהם, ..מה שאין כן הדמיון אין לו שום נטיה כלל להגיע להשגתם של הדברים בבירורם, אלא הוא משתוקק לצייר דברים כפי מה שהם ניתנים להצטייר..

לכן כאשר הדמיון מוביל את באדם בצורה שאינה מאוזנת ע"י השכל, הוא נהפך למכשול. אדם יכול להיכנס לחרדות מדברים פעוטים ולא מציאותיים. הדמיון המופרז עלול לשתק את האדם, או לגרום לו להתנהג בצורה לא שקולה וחשדנית. תפקיד השכל לאזן את הדמיון שלא יעסיק עצמו בסכנות לא מציאותיות או נדירות, ויתהלך בתחושת ביטחון. השכל המלא אמת אמונה מזכיר לדמיון כי יש ה' בעולם, והוא משגיח על כל מה שקורה.

את הדמיון המאוזן והבריא, אפשר להמשיל לסנדל רגיל, או לנעל. שניהם לבושים חשובים ונצרכים להתהלכות האדם בעולם.

אך את דמיון המופרז כמו שהתגלה אצל אנשי המערה, המסוכן יותר מאויב חיצוני. הוא דומה ל'סנדל המסומר' שיכול להתהפך ולגרום רעה גדולה.

הסיפור בגמרא בא להדגים עד כמה מהר הדמיון יכול לגרום לפאניקה, ולמעשים לא הגיוניים.

בסיפור שלפנינו, הסנדל התהפך ולא יותר מכך, אך התוצאות היו מרחיקות לכת.

אפשר ללמוד מכך, שכשיש הסבר אפשרי שונה, צריך לעולם לבדוק במתינות את העובדות, ולא להחליט כי הנורא מכל עומד לקרות. הלחץ שהתעורר מהדמיון המופרז לא איפשר לשום שיקול דעת להשמיע קולו, ונוצר מצב נוראי שהרגו זה בזה יותר ממה שהרגו בהם האויבים מבחוץ.

ההוראה שניתנה בעקבות הסיפור הזה: "לא יצא אדם בסנדל המסומר", לפי פירוש הרב קוק זצ"ל משמעות הדרכה זו היא - לא יצא אדם לעשות איזה דבר, כשרק כח הדמיון מוביל, עצירה בדיקה נוספת, התייעצות ושיקול דעת מתוך יישוב הדעת, יכולים להציל ממסקנות חפוזות שגויות.

סיפור זה הוא שורש גדול בהדרכת האיזון הנכון בין הכוחות המרכזיים בנפש.

במציאות של נגיף הקורונה היום יש אפשרות קלה ומהירה לקחת נתונים ולפרש אותם במשמעות שונה ומפחידה להילחץ ולהלחיץ את כולם ולגרום לנזקים יותר גדולים מהנגיף עצמו בזמן שזה בהחלט לא המציאות או שאפשר לפרש אותה שונה לגמרי לפתח דמיונות שהכל הבל ולכן לא להיזהר בכלל. אין זה אומר שלא צריך לדמיין ולהרגיש  ולהיות קשובים לעוד כוחות בנפש חוץ מהשכל ודאי שצריך לתת להם מקום אבל הלקח הנלמד הוא מי מוביל את האישיות מי בראש ובראש יש את השכל.

בשורות טובות לעם ישראל ולכל האנושות.