תוכיח לי שיש אלוהים - מה לענות?

'אמונה של הוכחות ואמונת חיים'

 

יש אנשים הרוצים להוכיח את מציאותו של אלוהים בדרך של "הוכחות מדעיות לקיומו של אלוהים", למען האמת יש מורכבות מסויימת וחסרונות גדולים בשיטה הזאת, עיקר ה:"הוכחה" שסדר לא יכול להיווצר לבד.

הדרך הזאת פחות טובה מכמה סיבות:

א - זו כניסה לתוך עולם המדע ואנשי אמונה לא כל כך מבינים בו.

ב - אם כל האמונה שלנו נשענת על "חוסרי הסברים לסדר" ככל שהמדע מתקדם ומסביר את היווצרות הסדר הוא הולך וסותר את מציאות של אלוהים.

האמירה כאילו על פי המדע יש אלוהים, בעצם טוענת שכל מדען אמיתי חייב להאמין באלוהים, אם רק יחשוב כמה דקות על כך. כי הרי ישנן "הוכחות מדעיות" כל כך פשוטות למציאות האל כך שאם המדען לא מגיע למסקנה שיש אלוהים - זה אחת מהשתיים: או שהוא שקרן או שהוא לא באמת מדען.

 זה לא נכון, לא כלפי עולם המדע ולא נכון כלפי עולם האמונה לא ככה בונים אמונה, האמונה שלנו לא עומדת על גבי חוסרים של עולם אחר.

האמת היא שנקודת ההנחה הבסיסית של המדע היא שאין לערב את אלוהים במחקר המדעי, כי אחרת אי אפשר לחקור כלום. ההנחה הזאת איננה שוללת את קיומו של אלוהים, אלא פשוט מתעלמת ממנו.

כמו רופא שבוחן את החולה שלפניו וקובע את המחלה שלו. הרופא מתעלם מהשאלה הרוחנית: "איזה חטא עשה החולה, שבגללן הוא נענש במחלה?" לא בגלל שהרופא אינו מאמין באלוהים או בשכר ועונש, אלא בגלל שבתחום התמחותו אין זה רלוונטי. הוא צריך לבדוק מה הגורם הביולוגי של המחלה, ולכן הוא מתעלם מהגורם הרוחני.

נגדיר זאת כך: המדע עוסק בשאלה "מה קיים בעולם (שאלוהים ברא)", ולא בשאלה "מי ברא את העולם". אלו נושאים שונים. לכן לא יכולה להיות השלכה של המדע על האמונה לא לחיוב ולא לשלילה. 

לכן לא נכון להשעין את כל עולם האמונה על תיאוריות פיסיקליות כאלה או אחרות המשתנות כל כמה מאות שנים.

זו הגישה של ספר הכוזרי, החבר אומר למלך כוזר אנחנו לא מאמינים באלוהי אריסטו אלא ב: ״אלוהי אברהם".

 "אלוהי אריסטו" הוא אלוהי הטבע. אבל אין טעם ואין כל צורך להוכיח שיש אלוהים לטבע כדי שנאמין בו. אנחנו מאמינים באלוהי ישראל, "אלוהי ישראל אבינו" שהתגלה אלינו במצרים ובמעמד הר סיני וליווה ומלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה זה האלוהים שלנו, מכאן נובע הקשר שלנו!

למה? כי נניח שאכן נצליח להוכיח, מבחינה פיסיקלית, שיש סדר שלא יכול להיווצר לבד.

 - מה הקשר בין כח מסדר מסויים בטבע לאלוהי ישראל?

 - מי אמר שהמסדר הוא אותו אחד שהיהדות מדברת עליו?

 - מי סידר את המסדר עצמו?

 - אם אף אחד לא סידר אותו, למה שלא נניח את ההנחה הזאת על העולם שלנו? זה כמעט לא מקדם אותנו.

גם אם מצליחים להוכיח שיש ממסדר לטבע אז מוכיחים את מציאותו של 'אלוהים' שהוא אגב בגמטריה 'הטבע' כי אלוהים הוא אחד משמות ה' המבטא אחת מההנהגות של ה' שרצה להוות מערכת חוקים קבועה שתשמש בסיס יציב לעולם שלנו, אבל ה' בעצמו לא המערכת הזאת,

אנחנו לא מאמינים במערכת אלא מאמינים בה' במי שמהווה אותה, לכן לא מעט אנשים המשתכנעים שיש סדר פלאי במציאות עדיין לא מצליחים לתאהב בה' ולהתחבר אליו כי הם הכירו רק מערכת אחת שלו ולא אותו עצמו, לא הכירו את רצונו להטיב ואהבתו אותם, אלו מערכות יותר פנימיות שצריך להיכנס אליהם דרך תורה ומצוות,

דומה הדבר לבן אדם שקורא את כל הפרטים על המערכת הגופנית של מישהו, האם הוא יתאהב בו? לא. כי זו רק המערכת החיצונית שלו, התאהבות מגיעה רק שמכירים את האישיות את הרצונות החלומות המחשבות והרגשות שלו, את המערכת היותר פנימית שלו, אותו דבר אצל ה' הכרה שמביאה לקשר אמיתי ואהבה זו רק הכרה פנימית של ההנהגות היותר עמוקות שלו ולא החיצוניות, להכיר את המהווה של כל זה ואת רצונו וטובו ואז מתפתחת אהבה.

איננו מאמינים בסדר טבעי כוחני וקבוע הנקרא שם אלוהים, אלא במי שמהווה את הכל המכונה בשם 'הויה' הכוונה מי שמהווה את הכל תמיד כל הזמן והוא כל הזמן יהווה אותנו, לכן מוסיפים לפעולת ההויה שלו את האות יוד לפני מה שמורה שהוא מהווה וכל הזמן יהווה אותנו, וזה השם שלו, ובו אנחנו מאמינים: (בראשית טו ו):

וְהֶֽאֱמִן בַּֽיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָֽה" (שמות כ): "וַיִּֽירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָֹה וַיַּֽאֲמִינוּ בַּֽיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּֽוֹ: (דברים ו ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָֽד".

כדי להכיר שיש מהווה צריך להיפגש איתו, או דרך מסורת של יציאת מצרים ומעמד הר סיני והיסטוריה של כאלף שנה של נבואה ומפגש ישיר והיסטוריה ארוכה על טבעית של אלפי שנים המראה על קשר עם מהווה מנהיג ומשגיח, או דרך התאמנות רוחנית להתחיל לפתח את האמונה בחיינו ולהיפגש עם המהווה אותנו בכל רגע ורגע ולראות גם בחיינו הפרטיים את מי שמהווה מנהיג ומשגיח עלינו.

צריך להתרגל לחשיבה הזו, אנחנו מתהווים כל הזמן ולא אנחנו מהווים את עצמנו, מישהו מהווה אותנו! אנחנו לא מוכיחים שמישהו מהווה אותנו אנחנו נפגשים איתו. כשיש מפגש לא צריך הוכחה, לא צריך הוכחות שכליות כדי להיפגש עם ה' אנחנו לא מוכיחים אלא חיים איתו.

'תוכיח לי שיש אלוהים' דומה לשאלה 'תוכיח לי שיש בך חיים'...

איך עונים על זה? אפשר לומר 'הנה אברים זזים', אבל זו הוכחה חיצונית, אפשר לענות עליה 'גם רובוט זז ואין בו חיים', ואז מה נגיד? שאתה לא חי? לכן לא צריך לכך הוכחה אלא צריך הקשבה לחיים שבך. הקשבה עמוקה לזה שאני חווה את עצמי חי ומתהווה כל הזמן, אני מקבל אנרגיה, ידיעות, חוויות, רגשות, כל הזמן ממקור עמוק בתוכי שהוא בלתי ידוע מבחינתי..

מציאות נעלמת וגבוהה ממני מזרימה ומשפיעה לי חיים ותחושות אני לא יודע לומר עליה כלום, היא במדרגת אין סוף בשבילי, הכוונה שהיא לא מושגת לי ומבחינתי אני לא יכול לומר עליה כמעט כלום.

האריז"ל כותב (עץ חיים דף טז עמ ב) שכל דרגה רוחנית נעלמת וגבוהה מדרגה מתחתיה נחשבת כלפיה לאין סוף. באמונה זו, לא רק שלא מנסים להוכיח שיש ה', אלא כל מטרתה היא להסביר שלהוכיח את מציאותו זה חיצוני ניתן להתחיל מדרגה זו, 

אבל אנחנו צריכים להתעלות וללמוד לחיות עם מציאות עמוקה ונעלמת מאיתנו, על ידי שחווים את השפעותיה עלינו ולא מצמצמים אותה לגבולות השכל שלנו ועל ידי כך מקטינים אותה.

ממש כמו העץ הצריך לחיות עם שורשו למרות שאינו רואה אותו, ואינו צריך להוכיח שיש שורש, להפך, אם הענף יחפש משהו בעץ הגלוי ויאמר הנה זה השורש, זו טעות. השורש הוא מדרגה נעלמת ומכוסה המחייה את הכל ומתגלה בכל העץ, אבל היא לא שום דבר מהעץ הגלוי.

ואם הוא יקטין את השורש הנעלם לענף מסויים או אפילו לגזע ויאמר שזה השורש וזה כל מה שיש לו, ויקח את הגזע והענפים וילך ללא השורש למקום אחר באותו הרגע הוא מתחיל למות, כי כל  חיותו של העץ נובעת ממציאות עמוקה נעלמת ומכוסה ממנו המשפיעה עליו חיים וחיות כל הזמן, הוא רק צריך להקשיב ולהיפתח להשפעה שלה עליו.

צריך לפתח את המבט הרוחני שלנו ולראות איך לכל העולם הזה  יש בו נשמה פועמת המהווה אותו. ההבנה הבסיסית ביותר ביהדות שכל המציאות היא אדם אחד גדול. ספר שומר אמונים הקדמון - ויכוח ראשון :

בתחילה צריך אתה לדעת, כי הוא דבר מוסכם מכל החכמים שהעולם הוא כדמות אדם גדול, והאדם כדמות עולם קטן

צריך להתרגל לחשיבה היהודית, הרואה את המציאות כולה כגוף אחד עם נשמה אחת. כשם שבאדם, החיים הממלאים אותו מתגלים בו ברמות שונות של הופעה: בצורת שיניים, ציפורניים ועצמות, הקרובים להיות עצמים דוממים, ובצורה של תאי עור רקמות צומחים, ובצורה של תנועה ודינמיות בלב ובמח ובאברים החייתיים,

ובצורה של מחשבות ודבורים, שאיפות, דמיונות ורגשות נפשיים רוחניים, כאשר פשוט לנו מאד שגם האברים והחלקים היותר דוממים ומגושמים, וגם השאיפות והמחשבות היותר חיות ומופשטות, אינם ישויות נפרדות זו מזו, אלא הינם חטיבה אורגנית אחת, המגלה את המהות האחת, ששמה "החיים שלנו",

באותה מדה אנחנו מסתכלים על המציאות הכללית. ואם נגלה בה מציאויות דוממות, צומחות, חיות, ואנושיות, לא נאמר כי מציאויות אלו הינן פרודות זו מזה, אלא שההויה כולה מלאה חיים, אשר בדומם הם בדממה, ובאדם המדבר הם בצורה חיה, משכילה ומדברת, אך הכל הוא חטיבת דומם, צומח, חי ומדבר אחת, המגלה את ה"חיות העולמית".

על פי הדברים שראינו כאן, אדם שיבוא ויגיד 'העולם כולו הוא פירודי, ואין שום קשר בין הצד הדומם פה לצד החי במציאות',  'חובת ההוכחה היא עליו', העולם הוא לא 'סכום' של כמה עצמים מתנועעים אלא הכל דבר אחד, יישות אחת, המתגלה בכל ההופעות האלה.

ככה היהדות מסתכלת על האדם הגדול, ששמו 'עולם'.

זוהי הסתכלות פשוטה וישרה הנובעת מאינטואיציה פשוטה של הנפש. כמו שיש לך שיניים מיצי קיבה ומחשבות ויש קשר בניהם ואם יעמוד חיידק קטן בקיבה וישאל מה הקשר בין מיצי הקיבה לאבנים הגדולות בשיניים, כך האדם מסתכל על העולם הגדול ורואה שיש נהרות אבנים צמחים ולא מבין שיש קשר בין הכל יש מחשבות הדוחפות הכל ומקשרות הכל. כמו שיש באדם כח חיים אחד המנהיג ומחייה את כולו כך יש לעולם כח חיים אחד כללי המחייה ומנהיג אותו.

נכון לפעמים יש אסונות טבע לא פשוטים. אבל גם לאדם יש לפעמים קלקול קיבה ווירוסים לא פשוטים זה לא אומר שהוא לא אחדותי ושאין בו עצם חיים אחד הבא לידי ביטוי דרך כל גופו.

וכמו שלאדם הפרטי יש כח חיים המתגלה בכולו, כך לעולם כולו יש חיים פלאיים המתגלים בכולו, כח החיים הכללי המחייה את הכל מכונה נשמת העולם, יש לשים לב גם המושג נשמה המתאר את כח החיים המחייה את האדם וגם המושג נשמת העולם הם עובדות קיימות במציאות, קיים בתוכי כח חיים פלאי המהווה אותי כל הזמן, וקיים בכל המציאות כולה כח חיים פלאי המהווה אותו כל הזמן, "ואתה מחייה את כולם"^[1]

.

כח החיים המהווה את הכל, אינו כח חיים סתמי ללא אישיות, אלא כמו שהחיים שלי מתהוים דרך רצון חכמה חסד גבורה רחמים ומעשיות, כך החיים העולמיים מתהוים דרך רצון חכמה עמוקה הנראית בכל המציאות, גבורה להעמיד כל חוק במקומו שלא יעבור גבולו ועוד, יש לחיים המהווים אותנו רצון, אלוהי ישראל הוא מישהו ולא משהו, יש לו רצון להוות על מנת להטיב לנו.

אם החיים שמהווים אותי מסתלקים כל הגוף מתפרק, כי כח החיים לגוף הוא כמו שורש לענף, הוא המקור המחייה אותו, וכן בצורה עולמית, לכן מכנה הזוהר את ה' בכמה מקומות^[2]: "שורשא ועיקרא דכל עלמין" (שורש ועיקר כל העולמות).

וכמו שהחיים שלי מתגלים בכל גופי בדרגות שונות, כך ה' מתגלה דרך כל העולמות וכל המציאות לכן כותב הזוהר^[3]: "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ, כְּנִשְׁמָתָא דְאִשְׁתַּכְּחַת בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר דְּגוּפָא" (אין מקום פנוי ממנו כנשמה המצויה בכל הגוף) זהו מה שהראי"ה קוק מלמד שלכל המציאות יש חיים יש מי שמהווה אותה. אורות הראיה לחשי ההויה: "תלחש לי סוד ההויה כולה - חיים לי יש". 

(תניא פרק נא):

כתוב: "ומבשרי אחזה אלוה". שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו, ועיקר משכנה היא במוחו, ומהמוח מתפשטת לכל האיברים, וכל איבר מקבל ממנה חיות וכוח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, ככה ממש על דרך משל אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין להחיותם, ובכל עולם יש ברואים לאין קץ ותכלית, ריבוא רבבות מיני מדרגות, מלאכים ונשמות וכו'.

ההכרה של הבורא של אלוהים כנשמת כל המציאות שהולכת ומרוממת ומשכללת דוחפת ומחיה ומטיבה את כלל המציאות כל הזמן זוהי התפיסה הנכונה של ה', אומר הראי"ה שתפיסה זו מולידה יחס חיובי אל הבורא כי זה אינו יחס של אדון ועבד כשני עניינים נפרדים לגמרי, אלא של נשמה המחייה את הגוף ומזינה מקיימת ומגדלת אותנו לכן זה מפתח יחס של אהבה אליו. (אורות התחיה א):

הַבִּינָה (ההבנה) הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה אֶל הַגּוּף, הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת.

צריך לא להישאב לחיצוניות ולהתעלם מהפנימיות שלו, אם אדם מסתכל על חבירו ומביט רק על בגדיו ובוחן אותם ומתעלם מאישיותו הפנימית שהיא המקור לכל הלבושים הללו זה ניצול ופגיעה ומוביל לניתוק הקשר, כן הדבר באמונה בקשר עם ה', לחיות בעולם ולראות רק את חיצוניות העולם, את מערכות החוקים הטבעיים שהם הלבושים של ה' בלי להתחבר ולהכיר את המהווה של כל זה, זה לא באמת להכיר את המציאות, 

מצוות האמונה היא כל הזמן להתאמן לראות את פנימיות העולמות את מי שמהווה אותנו כל הזמן ואת רצונו להוות אותנו ולהטיב לנו, כותב האדמו"ר הזקן: (תניא פרק מב):

העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בליבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם וזה נכלל גם כן בלשון אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו.

אלוהים טוב ומטיב

טובו של ה' המהווה ומתגלה אלינו היא ברורה, הדבר הכי 'בוטה' בכל המציאות המתהווה לאורך אלפי שנים היא צורת התפתחותה התמידית; המציאות כולה מתעלה בצורה עקבית לאורך כל שנות ההיסטוריה, וכך העולם נהיה יותר טוב ואיכותי. כל הזמן המציאות נדחפת לאותו כיוון, היא נדחפת להיות טובה יותר ואיכותית יותר. לכן אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום: "טוֹב ה' לַכֹּל".

גם לפי תורת ההתפתחות ('האבולוציה'), לאורך מיליארדי שנים המציאות בצורה קבועה הולכת ונעשית איכותית וטובה יותר. מחוקים פיסיים המציאות התעלתה לרבדים בוטניים ומשם לזואולוגיים ומשם השתדרגה לרבדים של דעה ודיבור ומשם לחוקים מוסריים, נצחיים ונבואיים.

היום, ברוך ה', אנחנו חיים בתרבות מפותחת היודעת לקבל שיקולים מוסריים כעזרה לחלש, ולשכלל באופן בלתי נתפס את איכות ואורך חיי האדם, ועוד היד נטויה לאין סוף עליות הבאות עלינו לטובה בעזרת ה'. לכן ההטבה היא אופי המציאות של הכל. אדם הרוצה להיות מציאותי צריך להיות טוב. אדם שאינו טוב הוא אינו מציאותי, הוא אינו תואם לאופי המציאות^[4].

מהעובדה שיש לעולם מגמה קבועה של התעלות והתפתחות לעבר הטוב, אנחנו מבינים שיש למציאות רצון להתעלות, רצון הדוחף אותה להתפתח ולהיות יותר טובה. זהו רצונו של ה' להוות אותנו ולהטיב לנו כל פעם יותר ויותר^[5].

כשאדם מתאמן על המציאות הזאת ומתבונן בה איך ה' שהוא למעלה מכל המושגים שלנו צמצם את עצמו באלפי מדרגות והיווה אותנו על מנת להיות איתנו בקשר ומתחבר איתנו בכל מצווה מצווה זה מעורר אצלו גם אהבה כלפי ה',

כמו שאדם שחבר טוב שלו נסע למרחקים על מנת לקנות לו מתנה יקרה וככל שהמרחק יותר גדול והמתנה יותר יקרה כך האהבה אליו תתעצם זהו חוק, שככל שאהבה שהחבר מפנה אלי ואני מודע אליה כך אהבה שלי תתעורר כלפיו, לכן מדריך בעל התניא להיות במודעות ללמוד תורה ולהכיר כמה ה' השקיע כביכול כדי להיות איתנו בקשר ועל ידי כך תתעורר אצלינו אהבה עמוקה כלפיו. (תניא פרק מו):

ויש דרך ישר לפני איש שווה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערת בהתגלות לבו ומוחו והוא כאשר ישים אל ליבו מה שכתוב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם' פירוש כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חברו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה.

והנה זהו טבע הנהוג במידת כל אדם אף אם שניהם שווים במעלה ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק והדבקות בכל לב ונפש

על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם לבו כלב האבן המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך:

והנה ככל הדברים האלה וככל החיזיון הזה וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ עשה לנו אלוהינו כי לגדולתו אין חקר כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה לא על ידי מלאך אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש, וזהו שכתוב אשר קדשנו במצותיו כאדם המקדש אישה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור כמ"ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלוהית העוסקת בתורה ומצות באור א"ס ב"ה.

---

^[1] מתוך התפילה ויברך דוד.

^[2] חלק א' רמה מה.

^[3] תיקוני זוהר תיקון ע.

[4] עיין אורות התשובה ח, ג-ד.

[5] אורות הקודש ב שסט: "מכירים אנו את רצון העולם, המדרגה המתגלה בתור נפש החיים שבהויה, בתור רצון פועל ושואף, שסעיפיו מתגלים בכל, בדצח"מ, בכל פרטים ופרטי פרטים, ובכללי כללים, הולכים אנו עמו להיקף כללותו, באים אנו לידי החלטה, שמגמה יש לרצון זה להתעלות".