המדע מבוסס על אמונה

המדע מבוסס על אמונה

לפעמים עלולה להתגנב לאדם הדתי מחשבה 'מי אמר שכל מה שאני עושה ומשקיע בתורה ומצוות זה נכון ואמיתי ומוכח..ואולי הכל סתם ואני מבזבז את הזמן שלי'

מחשבה זו עלולה להוביל אותו לעשות ב' דברים

א – לחשוב שבעולם המדעי החומרי החילוני הכל מוכח וידוע..

ב – לנסות להוכיח ולאמת את כל היהדות באמצעות שכלו...

שני דברים אלו נובעים מאותה טעות:

מהמחשבה שאפשר להבין ולהשיג ולהוכיח בשכל את כל המציאות הרוחנית והגשמית.

מתקופת ההשכלה השכל קיבל מקום מאוד מאוד חשוב עד כדי קדוש ובמקרה קיצון האמינו שהוא יפתור לנו את כל הבעיות אבל בימינו כבר ברור שהוא לא פתר את הכל ויותר ויותר אנשים כבר מפנימים שהוא רק חלק מהחיים וגם לא החלק הפנימי שלהם.

אבל מה שיותר חשוב לעניינו הוא שכל בדיקה מדעית אמפירית וחישוב מסויים צריכים להתחיל מהנחות יסוד הנקראות 'אקסיומות' שהם בהגדרה בלתי ניתנות להוכחה. למשל האקסיומה ששני קווים מקבילים לעולם לא נפגשים, היא הנחת יסוד סבירה אמנם אבל אף אחד לא נסע עד אין סוף כדי לראות שהם באמת לא נפגשים ואם נציב אחרת כמובן נקבל תוצאה שונה.

קבלת האקסיומה היא אינה שכלית כי היא אינה מוכחת בשכל היא מתבצעת על ידי כח האמונה

יוצא שהמדע בעצמו מבוסס כולו על כח האמונה.

הרב דר' משה רט בספרו 'פשוט להאמין' מביא דוגמאות מהעולם המדעי מציב הנחות יסוד אחרות ומוציא מהם מסקנות אחרות לגמרי...

יוצא אם כן שההסתכלות על העולם והבקשה לוודאות לא צריכה להיות מהוכחת הכל בשכל אלא מכיוון אחר. ברור שלשכל יש תפקיד חשוב בבירור האמת ואנחנו לא מזניחים אותו אבל התפקיד שלו הוא חלקי ולא עליו נשען כל הוודאות והידע שלנו.

היחס אל כח השכל וכח האמונה צריך להיות כמו אל כח העיניים והפה, כל אחד מהם יש לו תפקיד חלקי

כולנו יודעים שבלי העיניים הפה לא יכול לדעת מה הוא אוכל ולכן אם יתלהבו העיניים יותר מהמידה ויאמרו מהיום רק אנחנו קובעים פה והפה מיותר ולא צריך אותו לאט לאט הגוף יתחלש וימות, כיוון שהעיניים אמנם עוזרות לפה לראות מה הוא מכניס אבל הם בשום אופן לא תחליף אליו ויש לו תפקיד ללעוס ולהזין את הגוף ואין לכח זה תחליף,

כמו כן השכל אמור לעזור ולכוון את כח האמונה אבל האמונה היא היכולת לתת אמון ולהתמסר לרעיון ולחיות אותו והשכל לא יכול לייצר כח כזה בנפש הוא לא בנוי לתת עוצמה כזאת הוא בנוי לדברים אחרים.

 ואם יקום השכל ויאמר ללא כח השיפוט שלי אף אחד לא יכול לדעת כלום ורק אני קובע ולזרוק את כח האמונה ולזלזל בו לאט לאט החברה תתחלש היא לא תוכל להתמסר לשום ערך אמיתי ולחיות למענו הכל יהפוך להיות ספק אחד גדול כמו שאנחנו רואים בימינו השכל עלה לגדולה מרוב גאווה העיף את כח האמונה וצחק עליו והיום הגענו לשיא המיצוי שלו בתקופה הפוסט מודרנית והנה היום מי שאין לו את כח האמונה לא מצליח להתמסר לשום רעיון ולחיות למענו הכל נרטיב וסיפורים אין אמת והכל אותו דבר..אם מישהו היום מבקש לתת אמון במשהו ולחיות למענו הוא הופך להיות הזוי כי כבר לא רגילים לעבוד אם כח זה

התרופה לתקופה זו היא ההבנה שכח האמונה הוא כח נצרך וחשוב כמו הפה ואין לו תחליף. השכל אמור להראות לו את הדרך אבל לתת אמון זה רק כח האמונה יעשה.

לסיכום ניתן לבדוק דברים בשכל ברמה הסבירה האיכותית ההיסטורית והמוסרית שלהם אבל ברגע שיש סיכוי סביר ונכון לא לנסות למצות את כל הבירור רק בשכל 

א - כי לא נצליח ומי שניסה זאת כמה פעמים יודע שזה נכון.

 וב' כי ככה אנחנו מוחקים כח חשוב ועמוק בנפש שלא בא לידי ביטוי ויש לזה השלכות תרבותיות גדולות על חברה ללא אמונה וללא אמון. וכן כותב הראיה בעין איה שבת א קו:

"וזאת נדע שאין לך דבר בעולם לבטלה, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לצורך תיקונו של עולם הוא. הכלל הזה מתאמת גם כן בכוחות הנפש, שכל המוכן במציאות מנטיות נפשיות הכל הוא לצורך, וכיון שישנם מושגים כאלה שהם צריכים לשכלולו המוסרי של אדם, והם נחקקים יפה בעומק הנפש על ידי מה שמצטרפת ההכרה הפנימית (כח האמונה) לשכל ההגיוני, מובן הדבר שבכאלה צריכה ההכרה הפנימית הטבעית להשתמש בכוחה ואסור הדבר להיות נשען על השכל ההגיוני לבדו, כי לא תמצא הנפש מנוחה שלמה כי אם בהצטרף אל כח הכרת השכל כח ההכרה ההרגשית הנובעת מתוך תוכה"