לא מוצא את עצמי כי אני מחפש את עצמי

לא מוצא את עצמי כי אני מחפש את עצמי

מספרים על כלב שרץ סביב הזנב שלו ולא הצליח לתפוס אותו, מה עשה? הלך לאימונים והגביר את מהירות הריצה גם זה לא עזר.. בצר לו שתה משקה אנרגיה חריף להגברת המהירות וכך הגיע למהירות מסחררת אולם גם זה לא עזר.. עד שבא חתול ולחש לו באוזן תפסיק לרוץ הזנב מחובר אליך ואז הוא תפס אותו...

סיפור סתמי ומטופש זה קובר בתוכו חכמה עמוקה. יש לופים בחיים שאנחנו לא מצליחים לצאת מהם עד שפשוט אנחנו מתייאשים עוברים למישור אחר ואז אנחנו יוצאים מהם...

אחד הלופים הכי נפוצים היום זה 'החיפוש' האדם מחפש את עצמו, מי הוא? מה מהותו? מה תפקידו המיוחד? למה הוא בא לעולם? ממה הוא מורכב? וכן הלאה,

אולם לא מעט אנשים נתקעים בלופ זה ולא מוצאים תשובה שמניחה את דעתם. כל תשובה נראית להם קטנונית הם ממשיכים לחפש, נוסעים למזרח, לוקחים קורסים ומאמן אישי, הולכים לפסיכולוג, ועל פי רוב רצון עמוק זה נשאר באותו המצב רק קבור מתחת לערימת חיים סואנת ועמוסה ומתובל בייאוש ואכזבה במקרה הטוב, ובמקרה הרע בדיכאונות וחלילה חמור מכך.

הראי"ה כהוגה דעות מקובל ומבין עמוק בנפש האדם נותן גם הוא הדרכה למציאת עצמנו אולם הוא מגלה לנו שלא צריך לרוץ אחרי הזנב כי הוא מחובר אלינו... העצמי שלנו מחובר לכל ההויה הוא לא חלק נפרד שירד לבד לעולם ועכשיו צריך להבין אותו במנותק משאר העולם התרבות והמציאות אלא המשך של תהליך ארוך וחלק שמחובר לכל ההויה כולה.

האדם הוא התמצית של המציאות ובהבנתו את העולם כולו יבין את נפשו. ממש כמו אדם שמסתכל על חלק מפאזל קטן שיש בו כמה צבעים ירוקים וקטע לבן מוזר כמה שינסה להבין והתעמק רק בחלק הוא יסתבך ולא יצליח, רק אם יחבר אותו לשאר החלקים יתגלה לפניו מהותו השלימה של החלק כחלק מעצים ירוקים באמצע מפל אדיר עם סלע לבן יציב מעליו. וכן הוא כותב באוה"ק ג עמ קמז:

"האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה"

אומר הראי"ה לפני שנכנסים לפסיכולוגיה ולהבנת הנפש שלנו ומציאת עצמנו, יש לפתוח בנושא הרבה יותר עמוק. האדם הוא הרי חלק מן המציאות. אי אפשר להבינו לעמקו  בלי להבין לעומק את משמעותה הכללית של המציאות, ויש השפעה לתפיסת העולם שלנו את המציאות על תפיסת הנפש שלנו

למשל, פסיכולוג המאמין שהמציאות המוחלטת של העולם היא חומרית בלבד, אינו יכול להתחמק מתפיסתו של פרויד שהפסיכולוגיה היא שלוחה של הביולוגיה, ותורת היצרים אמורה לשלוט בכל הבנה נפשית.

במקרה ההפוך, אם אנחנו מאמינים שהמציאות אשליה קוסמית מסוג כלשהו, האם אפשר להימנע מהפסיכולוגיה בודהיסטית, המחפשת את אשרו של האדם בכינונה של אדישות מוחלטת למציאות הסובבת אותו? באופן כזה אפשר להראות שאין שום פסיכולוגיה שאינה מהווה חלק מתפיסת עולם כללית.

תפיסת העולם הכללית של הרב קוק שביסוד המציאות כולה עומדת שאיפה עזה ובלתי פוסקת אל האינסוף, אל  האלוקות, או בניסוח יותר ברור אל הטוב המוחלט.

לא פעם אדם שומע על מקרים מזעזעים של רוע או ייסורים, ומפטיר לעצמו: "כמה נורא... פשוט לא ייתכן!". החוויה הזו מוכרת לכולנו, אני מניח, אבל מה משמעותה? מאיפה לנו שרוע אפל באמת הוא בגדר "לא ייתכן"? המציאות האמפירית, הידועה לכולנו, אומרת דווקא להפך, שהדברים הנוראים ביותר ייתכנו וייתכנו, ולא זו בלבד אלא שהם מתרחשים בהתמדה מאז ראשיתה של ההיסטוריה. ובכל זאת משהו בתוכנו אינו משלים עמם. קול פנימי מוזר טוען שהמציאות אינה אמורה להיות כך, אלא טובה, נעימה, ערכית...משהו בתוכנו שואף לעולם שכולו טוב, ולא אחרי מאה ועשרים אלא כאן ועכשיו.

הקול הפנימי הזה, יטען הרב, הוא קולה של הנשמה המתאמצת לשוב אל מקורה האלוקי שהוא באמת טוב מוחלט. לא רק צדיקים עליונים שומעים את הקול הזה. אפילו לא רק בני אדם. אדרבה, הרב מסביר שכמיהתו של האדם לטוב העליון, הלא מושג, אינה אלא פרט מתוך שאיפה הרבה יותר כללית, שכן ההוויה כולה משתוקקת לחזור למקורה, להשתלם ולהתפתח.

אומר הראי"ה כשאנחנו מתבוננים במציאות בעיניים פקוחות אנו רואים שיש להבין אותה דווקא כתהליך, כשינוי תמידי מתפתח, ולא כמצב סטטי כלשהו.

מניין נובעת ההתפתחות המתמדת הזו, שהיא אולי המאפיין היסודי ביותר של כל ה'יש' באשר הוא? טענתו של הרב היא  שהמציאות כולה מתאמצת להיות טובה יותר, קרובה יותר כי ככה היא מתקרבת למקורה העליון.

יותר מזה, כל מה שאנחנו רואים בעולם המוכר, החל מהעולם החומרי וכלה בתהליכים המופשטים ביותר המתרחשים בעולם הרוח, הכל אינו אלא תנועה אחת כבירה, ניסיון תמידי להעפיל אל הטוב האלקי המוחלט.

הצורה החיצונית של המאמץ הזה היא ההתפתחות המתמדת שאנו רואים בטבע כולו. תנועה זו מתחילה בדחיפה הבלתי מודעת המאפיינת את החומר הדומם וכופה עליו להשתכלל ולברוא מתוכו את עולם הצומח והחי.

אחר כך היא מופיעה בהתפתחות המינים המתוארת בתורת האבולוציה. אין יוצא מן הכלל הזה. גם חיה טורפת האורבת לטרפה חשה שהמצב אליו היא שואפת (כלומר, בטן מלאה) הוא "טוב" יותר מזה הקיים כרגע. את הטוב הזה עלינו להבין כשאיפה ל"קרבת אלקים" ממש- האם יש מושג אחר של "טוב"? אבל שאיפה זו מופיעה בכלי ההכרה המוגבלים של אותה חיה, כך שבפועל שאיפתה היא לטוב פרטי, מוגבל, שבור, לפעמים הרסני ממש. העובדה שלגבי החיה הנטרפת מדובר ברוע מוחלט אינה חודרת כלל להכרתה, כמובן.

וכאן אנחנו מגיעים למקומו הייחודי של האדם במציאות.

כל הנבראים כולם שואפים לטוב המוגבל שהם יכולים להשיגו, ועושים זאת מכוחה של דחיפה עיוורת. האדם לעומתם מסוגל לשאוף לטוב באופן מושכל, מתוך הבנה וחירות. רק האדם יכול  לצייר לעצמו טוב נעלה יותר מזה הנוגע אליו ישירות ולפתח בזה את המציאות ברמה הרבה יותר איכותית.

נפש האדם אם כן היא שאיפה עמוקה להתפתח ולהטיב בצורה מושכלת וחירותית זה אנחנו זה עצמנו זה מהותנו וחלקנו בתוך כל המציאות השואפת גם היא בכלים שלה לאותה קרבת אלוהים, ובאמת טוב לנו שאנחנו מתפתחים ומטיבים לאחרים כי שמה אנחנו נוגעים בעומק האישיות שלנו.

כשמבינים את מהותו ותפקידו של האדם בתוך העולם כבר מבינים את עצמנו ואת תפקידנו בעולם ואור התשובה ממהר לבוא.

"הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסטוריה האנושית וכל איש יחידי ומעשיו, צריכים להיות מסוקרים בסקירה אחת, כתוכן אחד בעל פרקים שונים, ואז ממהרת האורה של הדעה, המביאה לידי תשובה, לבוא" (אורות התשובה, ד, ד).