החוש של הקודש

החוש של הקודש

"לא מבין בשכל מה האינטרס של ה' לברוא עולם ולהתגלות בו נשמע לי טמטום"

כלל ראשון בחקירת נושא הוא עם איזה כלים אתה ניגש אליו. למשל מנתח מומחה לניתוח לב שיכנס ללב עם גרזן לא יצליח בניתוח לא בגלל שהוא דפוק אלא בגלל שמכשיריו אינם מתאימים. 

כמו כן אדם שייגש לעולם האהבה ויקשה קושיות שכליות על חברו המאוהב 'איך אתה מאוהב בה הרי היא גדולה מימך ואין לה תואר ושכלית אתה עושה טעות כי תצטרך גם לפרנס אותה עכשיו וזה יתפוס לך מלא זמן וכו' בוודאי כל זה טעות כי עולם האהבה מוודא את נכונותו בדרכים שלו 

כמו כן חוש האמונה מוודא את תחושותיו על פי דרכו שלו. 

כל המצוות באות לפתח את החוש האמוני שלנו שעם ההקפדה והדיוק הוא מתפתח ומתעצם "כל מצוותיך אמונה" כל ניסיונות הכופרים להיכנס אל כל כתבי הקודש הניסים ועולם האמונה רק על ידי כלי מחקר שכליים או ממצאים ארכיאולוגים הם ממש כמו אדם חירש, שלחלוטין אינו שומע, שנשלח מטעם עיתון מסוים לתת ביקורת מקצועית על קונצרט מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של מנצח דגול ועשרות נגנים. אמנם החירש אינו שומע, אך זה לא מונע ממנו למסור דוח מפורט על הקונצרט.

בשלב ראשון הוא מגיע עם קוצב זמן שמודד כמה זמן כל נגן מנגן. לאחר מכן הוא מכין רישום מדויק של מספר הנגנים, באיזה כלים הם מנגנים, ואיזו תאורה הייתה במשך הערב. לבסוף הוא מודד בעזרת מכשור חדיש את גובה הדציבלים שהיו במהלך הקונצרט ועורך סקירה על משקלם המדויק של כל אחד מהכלים. והתוצאה - הדוח אכן מפורט ומלומד ומתפרס על דפים רבים, אולם עם עולם המוזיקה הוא לא נפגש ומן הסתם המסקנה העיקרית של המבקר ודאי תהיה שיושבת שם חבורה של טיפשים פרימיטיבים המשחקים ומושכים בכל מיני כלים ואינו ברור מה מושך אותם לעשות זאת במשך שעות...

וכן כותב הראי"ה במאמרי הראיה עמ 70

״היסודות הכוזבים של מבקרי המקרא״ 

״ההבדל בין קדש לחול הוא לא בכמות... הקודש והחול הם שני דברים שאין להם שום קשר ומי שרוצה לגשת אל הקודש כניגש לדבר חול אין לו שום מושג משל לאדם הרוצה להשתמש בחוש שאינו כמקומו. לדוגמה, כשם שאין לראות בפה משום שחוש הראיה שייך למוח ולעיניים, וכן אין למשש בחוש הריח שתפקידו הוא עדין מאד. כך אי אפשר לגשת אל הקודש כמו שניגשים לדבר חולין מכאן הסיבה שהרבה מבקרי המקרא טעו מבחינה תיארוטית והיפותטית"

וכן בשמונה קבצים ג פא:

״החוש של הקודש שבו חשים את הנשגב והנערץ העליון, הוא עניו מיוחד במרכז הנשמה. וכשבאים לחוש את הקודש בחושים אחדים, שמיועדים לתחושת החול, אין הקודש מתגלה בהם כלל, ומתוך קצף יוכל לפעמים אי מוצלח כזה גם לחרף ולגדף. איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ד׳ יזעף לבו״.