המוסר האנושי זקוק למוסר אלוהי
רצוי ואף חובה לקנות את
המוסר הטבעי האנושי לפני מוסר התורה. התורה לא באה לסתור את המוסר האנושי, אלא
להעמיק, לדייק, להרחיב ולבסס אותו. מי שייעצר רק במדרגת המוסר הטבעי, השפעתו על
המציאות תהיה חלשה וחסרה. טובו יהיה חלקי, מוגבל ואפסי לעומת הטוב היוצא מהמוסר
האלוהי המתבטא בקיום תורה ומצוות של האומה הישראלית.
יתרונו של המוסר האלוהי על פני
המוסר האנושי נובע משבעה היבטים: א. המוסר האלוהי יוצר. ב. דיוק. ג.
השפעה ברמה לאומית. ד. מוסר יציב ואמיתי. ה. מוסר המחובר למקורו. ו. עיסוק
בשורש הבעיה. ז. מוסר זוגי המעורר לקשר. ונפרט אותם אחד לאחד.
א. מוסר יוצר
הטוב האנושי הוא טוב שמסתדר
עם המציאות, ואילו הטוב האלוהי הוא טוב שיוצר מציאות חדשה. הסבר - הטוב
הנובע מהמוסר אנושי עוסק בלסדר את הקיים, למשל: ביקור חולים, עזרה לקשיש,
הלווית המת וקביעת כללים למלחמה. דוגמאות אלו מתארות את התגובה האנושית להתמודדות
עם מציאות של חיסרון.
הטוב של התורה והמצוות כולל חלקים
של טוב שאינם עסוקים רק בהווה המוגבל, כגון לווית המת, אלא הטוב הזה מכוון לריפוי
שורש ההוויה כולה; לא רק הלווית המת, אלא העברת המוות כולו מהעולם – "בִּלַּע
הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח); לא רק כללים אתיים למלחמה, אלא שלום עולמי
– "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"
(שם ב, ד); לא רק הטבה לקיים כפי שהוא, אלא לייצר עולם חדש עם סדרים אחרים
לגמרי – "עולם הבא".
ב. מוסר מדוייק
איכות הטוב של התורה והמצוות היא מאוד מדויקת ומפורטת. למשל, כל אדם מוסרי אינו רוצה לדבר רע על חברו, ומבין שמעשה זה מזיק לאחדות החברה. אבל האם תוכל להראות לי בין אנשי המוסר האנושי ספר מפורט בהלכות לשון הרע כמו שמירת הלשון של ה'חפץ חיים'?
בנוסף, העובדה שמקורה של היהדות
בנבואה, מובילה לכך שהיא כוללת בטובה יותר רבדים של המציאות ושל האדם, ונותנת להם
מענה ותיעול על מנת להתפתח בצורה מדוייקת. אלו ממדים שהאדם הפרטי השכלי אינו משיג,
ולכן מוסרו המוגבל ישאיר אותם ללא מענה. כך כוחות עמוקים באדם כגון אמונה, דבקות ומשמעות
נצחית לא יצאו אל הפועל בהדרכת המוסר האנושי.
ג. מוסר פרטי ולאומי
אדם פרטי שעוסק בטוב, אפילו אם כל
חייו ישקיע בשביל הטוב, כמה הוא יכול להשפיע על המציאות הכלל-אנושית ולהיטיב אותה?
השפעתו מוגבלת. לעומת זאת, כשאומה שלימה עוסקת בטוב מוחלט, כולל ומפורט בצורה
לאומית, נוצרת השפעה בין-לאומית אדירה על כל התרבות האנושית. מטרתה של
תורת ישראל היא ודאי לקשר גם את האדם הפרטי לאלוהים, אבל עיקר החידוש שלה הוא קשר
של אומה שלימה העסוקה בטובו של אלוהים, ובוודאי שגם כל הפרטים נבנים
ומתפתחים בתוכה[1]. וכן
כתב הרב (אורות התחיה, ג):
"יחידי האנושיות הסתגלו
אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלימה. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו,
שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי לייסד ממלכה
ולהנהיג פוליטיקה... והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי".
ד. מוסר יציב ואמיתי
מוסר שאינו נובע מהקודש, ממקור נצחי-אלוהי שחיצוני למציאות, אינו חזק ואינו משכנע אף אחד להתמסר אליו באמת. כדי לנצח כח חזק בתוך המציאות, כגון: תאווה, קנאה, שנאה ותחרות הקיימים בנפש ובתרבות, צריך כח יותר חזק מהם. במקרים כאלה, כח מאותו סגנון ומאותה דרגה לא יועיל.
כפי
שרואים בפועל, כוחות חזקים בתוך המציאות יעלו ויסיטו את האדם ממסלולו. לומר לבן
אדם "אל תגנוב!" כדי שיהיה נחמד ובסדר לכולם, זה לא כל כך מחזיק ברגע
שהוא יהיה רעב או שסכום גדול יעמוד לנגד עיניו. המחשבות האלו לא מצליחות לייצר
מחסום אמיתי לנפש.
באותה מידה, בתאוות הקשורות לתחום המיני, עינינו רואות שמוסר המתחיל מהאדם וכל רצונו לתקן את האדם, כדי שיהיה למשפחה טוב, שכולם ירגישו נעים ושהילדים יגדלו עם שני הורים בריאים, מתרסק מול יצר החיים של התרבות. בפועל, מוסד המשפחה באירופה נמצא בשלבי קריסה, בגלל העובדה שהוא אנושי ולא אלוהי.
זהו התפקיד העמוק של התקופה הפוסט-מודרנית; לפרק כל ממסד או החלטה ומוסכמה שאינה אלוהית, ולהביא למצב שמה שלא
יהיה מחובר וקשור לאלוהים ונובע מאלוהים פשוט לא יתקיים. הפתרון האמיתי הוא הסבר
אלוהי-נצחי ושורשי ולא הסבר רגעי-זמני ומקומי. רק מוסר אלוהי נצחי תופס ומצליח
לחסום כוחות חזקים בנפש ולנתב אותם לטובה ולברכה. וכן כתב הרב ב'אורות הקודש'
(ח"ג, מוסר הקודש, א):
"המוסר של חול איננו עמוק,
ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי
שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני
ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה... לא יש עצה אחרת כי אם
שיהיה מודרך על פי המוסר האלוהי".
ה. מוסר המחובר למקורו
הרבה חברות ניסו לאורך כל ההיסטוריה לייצר מוסריות וחברה ערכית לאורך זמן. אולם ההיסטוריה הראתה שמוסר שאינו נובע מקריאה בשם ה', ממקור חיצוני למציאות, ממקור החיים – פשוט אינו מחזיק.
הסיבה לכך
היא שערכים ללא אלוהים הם כענף ללא שורש. ניתוק הערכים ממקורם, דהיינו – חיים עם
עולם ערכי המנותק ממקורו האין-סופי האלוהי, הם גזירת מוות ערכית ומוסרית על החברה.
ברגע שאתה מנתק את המוסר ממקורו הפכת אותו ללא מתפתח, לא רלוונטי ולא מוסרי.
ישנן שתי סכנות בחיים שעלולות להיווצר כתוצאה מיחס שגוי למידות האלוהיות. סכנה אחת והיא היותר מצויה, נובעת מהגישה שחיה עם קישור לאלוהות, דהיינו למקור, אולם ענפיה עקומים ומורעלים. גישה זו אומנם קוראת בשם ה', אך יש בה עיוותים מוסריים רבים. לגישה זו אין כל-כך הידבקות במידותיו הטובות של הבורא ברמה הפרטית והלאומית.
התרבויות הידועות שחיו
כך, הם עובדי אלילים למיניהם וסוגיהם, וכן הנצרות והאסלאם ברמה יותר מעודנת. דתות
אלו ממשיכות להתקיים, מכיוון שהן קשורות למקור. הדבר דומה לעץ שיש לו שורשים אולם
ענפיו חולים; לכן למרות שפירותיו אינם טובים, הוא יכול להמשיך לחיות.
סכנה שנייה היא ניתוק המידות
הטובות ממקורן. זו היא התרבות המתיימרת לחיות חיים ערכיים מוסריים ללא קריאה בשם
ה'. תרבות כזו יכולה להיווצר, אולם ברבות הימים היא תתייבש ותיבּוֹל; כי בניתוק המידות משורשן – המידות הולכות
ונובלות, כמו שכתב הרב ב'אורות הקודש' (ח"ג, מוסר הקודש, יד):
"המוסר לא יעמוד בלא מקורו,
והמקור מוכרח הוא להיות אור אין סוף... וכשיהיה נשגר בלב בני אדם מוסר בלא מקורו
האלוהי יפחת ויבול, כשם שבא המוסר לעולם על ידי הצינורות האלוהיים, כן תמיד
יפרה ממנו".
ברית המועצות, שהתיימרה להקים חברה
מוסרית וערכית אתאיסטית לגמרי[2], התפרקה אחרי כמעט שבעים
שנות-קיום בגלל הנקודה הזו. גם אירופה שהולכת ומשתחררת מהדתות שקשרו אותה למקור,
הולכת ומאבדת את המוסר ואת זכות קיומה. אירופה של היום היא חברה גוססת, ללא ילודה
וללא ערכים, שעה ששעון החול של קיומה הולך ואוזל. דווקא מסתננים מוסלמים המחוברים
למקור הולכים וכובשים אותה, בעוד ל"ענפים המתים" אין כח להילחם מולם.
עולם ערכים שאינו קשור למקורו ולא
יונק ממנו את כוחו, חשוף להשפעה עמוקה על יסודותיו. במחקר שערך האנתרופולוג ריצ׳רד
סוסיס מאוניברסיטת קונטיקט על מאתיים קומונות שנוסדו במאה התשע-עשרה, נמצא כי
שיעור הקומונות שנותרו קיימות עשרים שנה לאחר הקמתן, עמד על שישה אחוזים
בקומונות החילוניות ועל ארבעים אחוזים בקומונות הדתיות[3].
ו. מוסר העוסק בשורשי הטוב והרע
לכל פרט בעולמנו יש מקור שורשי וכללי ממנו הוא יוצא. למשל, המקור של כל טיפות המים שבגופנו הוא הברז. הברז עצמו שואב את מימיו מצינורות גדולים יותר של מאגרי מים, והם מנהרות, וכל הנהרות הולכים אל הים שהוא הכלל והשורש של כל המים.
גם אור השמש אשר בחדר לא נובע מהחדר עצמו אלא
מהאור במסדרון, והוא מקבל את אורו מקרני אור ענקיים אשר בעיר, עד למאגר הגדול
הנקרא 'כוכב שמש'. אם הייתי רוצה באמת להפסיק את זרימת המים בעולם, הפחתת כמות
המים שאשתה או צמצום של כמות הנוזלים המצויים בחדר לא יעזרו. מדוע? מפני שצריך לעבוד
מול המקור המזרים חיים לכל הפרטים.
כמו ברובד הגשמי כך ברובד הרוחני.
הטוב והרע שקיימים באישיות האדם אינם מתחילים ונובעים ממנו, אלא יש להם מקורות
יותר עליונים מהם; צינורות של טוב שקיימים בכל משפחה, קהילה, אומה, באנושות ובכל
היקום. וכן להפך, בעולם כולו קיימת שאיפה לכאוס, לרוע, לפירוד ופירוק, שחלק ממנו
מתבטא בעולם הטבע, בעולם החי, בעולם המחשבות, בעולם הרגשות, וגם חלק קטן הצטמצם
ונכנס לתוך אישיות האדם הפרטית.
התורה עצמה היא שיא המוסר ובכוונתה
לתקן ולרפא את ההוויה כולה. בשל כך, היא אינה יכולה לעסוק בהעצמת הטוב המוגבל
שהצליח להיכנס לתוך אישיות האדם, קרי – מוסר אנושי, אלא היא מכוונת לעבודה מול
שורשי הטוב והרע. המקורות הכלליים של הטוב והרע נקראים אצל חז"ל 'טהרה'
ו'טומאה'.
מצוות 'עשה' של התורה אינן באות
להיטיב רק בגבולות האדם הפרטי, אלא מטרתן להיטיב לכלל ההוויה; לפתח את מאגרי הטוב הכלל-קוסמיים, ולמשוך מהם טוב,
יושר, אור וחיים. וכן הפוך – מצוות 'לא תעשה' שבתורה אינן מכוונות רק למיגור הרע
שנכנס בגבולות האדם הפרטי, אלא למגר, לייבש ולהכניע את מקורות הרוע, הפירוד והכאוס
שבכלל המציאות. זוהי מציאות הטומאה. וכן כתב הרב ב'שמונה קבצים' (ו, רלז):
"הטוב והרע ביסודו הוא
הרבה יותר נשגב מהמתגלה ממנו בחיי האדם, אמנם התוכן המתגלה בחיים הוא מסתעף
מהעצמיות של הטוב והרע, אבל יסודו העליון, הטומאה והטהרה, הוא המושקף בחזון
קודש, שההדרכות האלוהיות פונות אליו. אמנם להיות מוכשר לחיים כאלה, שעל פי
היסוד העליון הם מכוננים, צריך על זה מחצב עם מיוחד, וזהו הרז העליון שבאומת
ישראל".
ז.
מוסר זוגי המעורר לקשר
על פי עובדי האלילים וכן ההומאניזם
החילוני, האדם עומד מול איתני טבע האדישים לגורלו, וגם אם הוא משפר את עצמו בכל
מיני הוראות מוסריות הוא לבד מול גלגלי ענק אדישים ואילמים. המוטיבציה שלו לשפר את
העולם אינה גדולה. הוא עובד מול עצמו - הוא לבד ובודד.
לעומת זאת המוסר הישראלי הוא העמקת
קשר, קשר של הנברא בבורא. על פי היהדות העולם נברא מתוך רצון חופשי מלא אהבה ורצון
של אלוהים, על מנת להעניק קיום ואוטונומיה לאדם, ושיעשה הוא את עצמו. כך יוכל
לעמוד פנים אל פנים מול הבורא ויהיה בקשר חופשי ואמיתי איתו.
על פי היהדות אין כאן בדידות תהומית ומתסכלת, וניסיון לתקן איתני טבע בלתי פתירים, אלא יש כאן סיפור אהבה ויצירת קשר. כמו שביצירת קשר צריכים לעשות מעשים מסויימים כגון לכתוב מכתב, להיפגש ולדבר, לתת אמון, לקנות מתנות, לכבד וכו', כך יש מצוות בין אדם לחבירו לשמירה על הסדר, ומצוות בן אדם למקום להעמקת ופיתוח הקשר עם אלוהים.
המוסר האלוהי אינו עוסק רק בדרך להנעים את החיים אלא בפתרון שלהם מלכתחילה, להצדיק את קיומם ולתת פשר לשאלה למה הם באו בכלל. בכך מעמיד את המוסר בצורתו הגבוהה והמרתקת ביותר. מוסר התורה אינו עוסק רק בהנעמת החיים אלא בעמידה לפני ה' וזוהי הקדושה.
גם אם כל החיים יהיו נעימים ולא
יהיה סבל, עדיין יהיה סבל נפשי במציאות החיים הללו כי תהיה בהם בדידות תהומית
מהקיום הסתמי. אבל על פי המוסר האלוהי מגיעים לקשר עם הבורא ומתעלים על ידי כך למציאות
חיים אחרת לגמרי, לחיים שבשבילם שווה לחיות. וכך כותב הראי"ה בפנקסי
הראי"ה א, תקופת בויסק, כז:
כלל המצות שבין אדם לחברו
הוא להקל את עול החיים מאחר שכבר הוא נמצא. עם כל זה אינו יוצא מן הכלל של
"נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא". אבל עבודת ד' שבמצות שבין אדם
למקום, הם מוכנים להרים את החיים שיבואו למעלה שהיא כל כך נשגבה, שעבורה הם
כדאיים להיות נמצאים במציאות אחר שלא היו.
[1] ראה אורות ישראל ז, יז: "אי אפשר לנו
לדבר ע"ד תחיה לאומית כללית אם לא נדבר בענין תחיה פרטית של כל נשמה ונשמה
בפני עצמה. וע"כ תחית הנשמות בטללי תחיה אמתית הרי היא חלק היותר מעכב
בהתכונה של התחיה הלאומית".
[2] בברית המועצות המדינה הובדלה מהכנסייה בצו
של מועצת הקומיסרים העממיים ורשמית המדינה הייתה אתאיסטית. כשני שלישים
מהאוכלוסייה הסובייטית לא היו מאמינים. כחצי מהאוכלוסייה, כולל פקידים גבוהים
במפלגה ובממשלה, הצהירו כי הם אתאיסטים. כל חברי המפלגה הקומוניסטית נדרשו, בהתאם
לאידאולוגיה הקומוניסטית, שטענה כי "הדת היא אופיום להמונים", להיות
אתאיסטים. לפיכך, לרוב האוכלוסייה הסובייטית, הדת הייתה נושא לא רלוונטי.
[3] מובא בספרו של הרב פרופ' יונתן זקס 'לא בשם
האל', עמ' 37.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה